ביקורת ספרותית על בדידותו של קורא המחשבות מאת דלית אורבך
ספר בסדר

---

כמו שניתן להבין משם הספר, העלילה היא על אדם המסוגל לקרוא מחשבות של כל אלה מסביבו מהיותו תינוק. וכמו שניתן להבין משם הסיפור אדם זה הוא מאוד בודד. לזכות הספר ניתן לומר שיש לו כריכה ממש מעניינת ומושכת את העין, והרעיון של הסיפור לפחות בעייני הוא מרתק. אבל פה נגמרים לי השבחים על הסיפור.
לפעמים נדמה שסופרים חושבים שאם הם לא ימלאו 250 עמודים כדי לסיים את הספר, אז הסיפור יאבד מערכו ובמקרה זה הפוך הוא הדבר .
אומנם מעניין לקרוא על מחשבות של אחרים ולהשוות אותם למחשבותיך שלך אבל לא ניתן לבנות ספר שלם של 294 עמודים בלי עלילה שתחזיק את הסיפור. ההקדמה הארוכה מידי מספרת על ילדותו של גיבור הסיפור כילד בודד עם זוג הורים שמתנכרים לו . העלילה ממשיכה כשגיבור הסיפור שומע על חבר מבית ספרו שמואשם ברצח אבל הוא יודע שהוא לא עשה זאת מכיוון שהוא יכול לקרוא את מחשבותיו ולכן הוא מחליט לעזור לסניגור לשחרר אותו. אבל הפרשה הזו מסתיימת ללא קשר ליכולת קריאת המחשבות של הגיבור. הספר ממשיך בכך שגיבור הסיפור מואשם במספר רציחות והוא אינו מסוגל לקרוא את מחשבותיהם של חוקריו ובו זמנית הוא פוגש מישהי נוספת שמסוגלת לקרוא מחשבות (סוף סוף התפתחות וזה קורה רק בעמוד 203), והיא השוטרת שבגללה חושבים שהוא הרוצח.
אומנם הדיאלוג ביניהם שקורה ללא צורך בדיבור מאוד מעניין מכייוון שהוא מכיל גם את כל עולם האסוציאציות שעולות לנו בראש בזמן שאנו מדברים ובמקרה שלהם הוא חשוף לגמרי, אבל גם מקרה פתרון הרצח והידיעה שהוא לא רוצח קורה ללא קשר ליכולתם של הזוג המופלא לקרוא מחשבות.
בסופו של דבר נשארים עם ספר עם גיבור בעל יכולת מופלאה שלא משפיע במהומה על העלילה וכך קבלנו ספר שהוא אינו ספר מתח ואינו רומן.

» ביקורות נוספות של יניב
» ביקורות נוספות על בדידותו של קורא המחשבות