“בשנים האחרונות יש רנסאנס מסוים לסיפורי אגדות. אני לא מתכוונת לאגדות חדשות שהתגלו, אלא לסיפור-מחדש (retelling, באנגלית זה נשמע יותר טוב) של אגדות שכולנו מכירים, מפרפקטיבה שונה ומיוחדת. כמה דוגמאות שקופצות לי לראש: "חוד הכישור", "מרשעת", "אלה המכושפת", "kissing the witch".
אבל, מהספר הזה - שכתב פרופ' אדיר כהן, מומחה ישראלי לביבליותרפיה וחוקר-אגדות בפני עצמו - ציפיתי ליותר מסתם retelling. חשבתי לתומי שפרופ' כהן ייתן לנו תובנות חדשות על אותן אגדות מוכרות, כמו שנעשה בספרים אחרים שנתקלתי בהם, שהתחקו אחרי סיפורים מוכרים וניסו לפענח את המסרים שבהם ("קסמן של אגדות" ו"התפוח המורעל", שבשניהם זה עשוי טוב ומעניין). אבל כל מה שמצאתי בספר הזה הוא טוויסטים מודרניסטיים-מעצימים (?) לאגדות, שאפילו לא כתובים בצורה מעניינת במיוחד.
אני תמהה מדוע כהן פרסם ספר שכזה. בתור איש-סיפור הוא ודאי יודע שלאגדות יש כבר מקום משלהן על המדף התרבותי, גם אם יש בהן תכנים שכיום לא היינו בוחרים לספר לילדינו. אולי נעשה פה ניסיון ליצור קאנון חדש, שחף מאלמנטים דכאניים ואנטי-פמיניסטיים שניתן למצוא באגדות הקלאסיות? אם זה מה שכהן ניסה לעשות בספרו, הרי שעדיף היה לו כתב משהו חדש, במקום לנסות לשכתב משהו קיים, שיש לו חשיבות משלו.

מכל מקום, ציפיתי לחיבור בעל אמירה מעניינת וחדשה, ובמקום זאת קיבלתי משהו לא-ברור שמנסה להתכחש לתכנים קיימים. אולי הבעיה היא בציפיותיי-אני, אבל בשביל מסגרת מודרניסטית לסיפורים קיימים עדיף כבר לקרוא את "סיפורי ערש פוליטיקלי-קורקט". לפחות שם יש הומור.”