ביקורת ספרותית על ימיו ולילותיו של הדודה אווה מאת אמנון דנקנר

---

הספר "ימיו ולילותיו של הדודה אווה"–אמנון דנקנר
ביקורת - חיה הלר

כבר בשמו של הספר נמצא נושא העלילה: ימיו – (הגלויים) ולילותיו – (הנסתרים) של זָכָר הנקרא בשם הנַשִי - הדוֹדָה אווה.
אמנון דנקנר ברוב כישרונו מספר לנו כביכול את סיפורה של ירושלים משנות החמישים .
הוא מרבה להשתמש במקומות ובאירועים הידועים וזכורים לכולנו מאותן שנים ולכן הם מצליחים לעורר בנו הקוראים רגשות סימפטיה לספר ונוסכות אמינות בהתרחשויות וכך
מצליחים לבלבל את דעתנו האובייקטיבית מעצם העלילה.

לפני הביקורת יש לשים לב לכמה עובדות משמעותיות ראשית לשאלה המתבקשת מדוע לכל איש יש שֶֶם פרטי בספר וכאילו במכוון דווקא לשני גיבורי העלילה - לנער המספר ולדודה אווה אין בכלל שֶמות ??
וכן יש לשים לב לעובדה נוספת והיא שכל התרחשויות העלילה וכל תיאורי האנשים מעשיהם , דבריהם ורגשותיהם המסופרים באריכות יתר, נובעים אך ורק דרך רגשותיו וצורת חשיבתו האישית ומנקודת מבטו הסובייקטיבית והבלעדית של הילד היתום - שהוא כידוע בעל דמיון מפותח ביותר וכישרונות כתיבה מיוחדים במינם . רק כך ובתזכורת זו נוכל להבין את עלילת הספר, את אשיותה הנסתרת של "הדודה אווה" את מעשיהם של כל הגיבורים המופעים בספר ורק בצורת זו יש לבחון את אמיתותם האוביקטיבית של הארועים ואת מהימנותם מול כל התפתחות העלילה ממש כפי שהסופר עצמו נטע באותו נער מתבגר.

כילידת ירושלים (4 דורות) , נראה לי לא אמין ולא יתכן בעליל שהורים ומבוגרים יכניסו למגורים בביתם כך סתם איזה אדם מוזר כמו "הדודה אווה" הלובש בגדי נשים וזאת מבלי לחשוש ולדרוש בעברו ומה עומד מסתתר מאחורי התנהגותו המוזרה (ביחוד באותם ימים) לכן כמעט בטוח שהמבוגרים ידעו את קורותיו של הדודה אווה לפרטי פרטים. מכאן שכל התיאורים המסתוריים אודותיו ואודות התנהגותם של אחרים כלפי "הדודה אווה" או כל מערכת היחסים האנשים החיים תחת קורת גג אחת ואיש כלפי רעהו מוכיחים חד משמעית שהם אך ורק פירות דמיונו המפותח ופרושיו הבלעדיים של הילד הבודד. את התיאור האובייקטיבי של העלילה ותאור דמותו ואישיותו האמיתית של הילד שהצליח לבלבל את נפש הקורא בתיאוריו המרגשים,
את פיענוח הדברים כפי שהיו באמת נוכל לפגוש ממש בקצרה לקראת סוף הספר (עמ' 465- 466) דברים הנאמרים מפי אנושקה שהכירה מקרוב את כל הנפשות הפועלות וחיה איתם כמשפחה אחת במשך שנים רבות וכך היא מתארת את דמותו של הילד המספר: " על היותי ילד ראוי לגנאי שסיכסך כנחש קטן בין הדודה אווה לאבי המסכן שהוא איש חלש אך טוב לב ועדין , שפעם עשיתי יד אחת נגדו עם הדודה אווה ופעם איתו נגד הדודה אווה עד שנמלט מהבית ולא רצה לראות אותי " ועוד ועוד "איך הייתי מקנא ביוחנן.... כמה קינאה ושנאה יכולות להיות אצל ילד ?...

אנושקה ממשיכה ומתארת את הנער המספר: "תמיד לבד, כמעט אין לו חבר בעולם אף אחד לא בא אליו..., ומה הוא עשה עם הדודה אווה שרק עזר לו כל החיים בעדינות כזאת ועם כל כך הרבה לב והיה נותן לו כסף ועוזר לו עם השיעורים, ומכין לו אוכל ודואג שהוא ילך לבית הספר בזמן,... במקום כל החיים לנשק את הידיים הרגליים של מי שעשה לו רק טוב מה הוא עושה ? הולך לספר למשטרה איזה סיפורים ושקרים..." ואנו מבינים שדעתם של המבוגרים על הדודה אווה היתה טובה ואוהדת .

ולכן נשאלת השאלה מה היה לו לאמנון דנקנר לספר באריכות ובמסתוריות על דמות מוזרה כמו "הדודה אווה" שלמרות לבושו הנשי המוחצן כלפי חוץ היו בו המון חן פנימי , חיוניות, ידע רב, רגישות ועדינות וכישרון כתיבה נדיר, "הדודה אווה" הוא דמות אהובה ומקובלת על הסביבה, אשר הילד המתבגר המופנם לא היה מסוגל להבין אותה רגשית ועל כן הפך אותה בדמיונו הפרוע לדמות מיסתורית , מינית, ואת כל הטוב הסובב אותו ראה ככוונות רעות וזדוניות ובכך שיכנע גם את הקוראים והוביל אותנו לתחושות של אכזבה וצער ושיתף אותנו בדעתו שרוב המבוגרים מלאי שקרים וסודות אפלים.

אין ספק כי עולם סגור שכזה המלא בסודות ורגשות קנאה חזקים וכל זאת אצל ילד בודד ובעל דמיון מפותח הם שהביאו אותו בסופו של דבר לבגידה דווקא באדם הקרוב לו ביותר - "הדודה אווה" . בגידה מכוערת שגם לנו הקוראים ברור שהוא עצמו לא מאמין בעלילה שהוא רקם כנגדו.

כל הספר לא נכתב אלא בעבור שתי דמיות המופיעות ללא שֶם והם הנער המספר והדודה אווה . שתי הדמיות הללו בגדו באנשים הכי קרובים אלייהם - הדודה אווה בגד בזקנה שתמכה בו בשואה, ועוד נודע לנו בסוף הספר שהוא שבגד גם בפרטיזנים חבריו והסגיר אותם לז'נדרמים והם נשבעו " כי ידם תשיג אותו בסופו של דבר..." הדודה אווה הלובש בגדי נשים - ובמילה בגדי או בגדים – אנו שומעים את צלילי המושג בגידה !!!
מדובר בחסר של אהבה אצל נער מתבגר המתורגמת לגעגועים ולקשר אמהי עמוק ומצד שני לסלידה מהקשר החולני עד כדי כעס נקמה ובגידה ןלאחריה רגשות אשמה וחרטה.

למרות שאין מדובר בנסיבות חייו של אמנון דנקנר , עדיין עולה בי דמותו המיוחדת של דן בן אמוץ על כל הטוב והרע שבה. דמות מלאת חן אהובה ומקובלת על הסביבה , שופעת ידע וכישרון נדיר של שמיעת סיפורים מאנשים שונים (סוראמלו) והפיכתם לרבי מכר בכתיבתו המיוחדת , מופיע תמיד בלבוש גלבייה ארוכה לבנה ויחף. דב"א כידוע, זרק מעליו כל סממנים של גלות , שינה את שמו ודמותו ולבש כלפי חוץ דמות צברית חדשה והשאיר מאחוריו משפחה שנמחקה בשואה. שמו המוזר של הדו¬דה מצלצל כמו דן את דנקנר ובקיצור כאילו היית אומר ד וֹ ד !

חיה הלר
מבשרת ציון

» ביקורות נוספות של חיה
» ביקורות נוספות על ימיו ולילותיו של הדודה אווה