ביקורת ספרותית על הברית מאת נעמי רגן
ספר טוב

---

הדבר הכי מפחיד מבחינתי כאשר ספר הופך למציאות. פתאום מה שהיה כתוב בספר קורם עור וגידים. אולם במציאות הזאת, בה אנחנו חיים, כאשר ספר נכתב מתוך מציאות קיימת, זה רק עניין של זמן שהמציאות שוב תטפח על פנינו איומה, ועקובה מדם.

המציאות – מחבל רוצח נכנס לתוך ישוב יהודי "איתמר" ובחשכת הליל רוצח, בדם קר אבא אמא ושלושה ילדים קטנים שאחת מהן תינוקת בת שלושה חודשים. אני חייבת לכתוב את זה שוב: רוצח שפל וחסר לב קופץ מעל הגדר ביום שישי בלילה מנסה להיכנס לכמה בתים בישוב "איתמר" בבית שהוא מצליח להיכנס הוא משסף את גרונם של תינוקת בת כמה חודשים, אחיה הגדולים ממנה רק במספר שנים, ואת שני הוריהם. גם אם אכתוב זאת שוב, ושוב, ושוב לא אתפוס את גודל הזוועה. אביט בזו הבת שנשארה עם עוד אח אחד. אסתכל בילדי וליבי יקרע.

חלק מהזוועה, מצונזרת כהלכה, שודרה במהדורות החדשות, במבזקים ובתוכניות הניתוח והאירוח, ששפעו אחרי האירוע הטרגי. הפייסבוק הראה את שאר התמונות. השארתי אותן בקטן והעברתי הלאה. יש גבול. אני לא עומדת בכך. והעולם. העולם עומד מנגד. רבות מתחנות התקשורת העולמיות בכלל לא דיווחו על הרצח. חלקן העבירו מסר לקוני. חלק לא קטן סילף את העובדות והעמיד את הקורבנות כאחראים לגורלם שהרי הם בחרו להתיישב שם.

והספר - "ברית". נעמי רייגן כותבת על מקרה כזה, שכמובן יכול היה לקרות ולשמחתי לא קרה. היא מחברת את המקרה להיסטוריה של עם ישראל, לשואה, ולתקומה, ולברית ולהבטחה, ולחיינו כאן בארץ, כל יום וכל שעה. וקושרת את הכול לכדי ספר טוב מאוד, שמעמיד את דעותיה של הכותבת בחזית הספר, שלא עם כולן אני מסכימה. אבל כשהוא כתוב היטב הוא נקרא היטב ומעלה הרבה ספקות, הרהורים ומאפשר מקום לדיאלוג. סמיכות האירועים לקריאת הספר מצמררת אותי. אלה הם חיינו כאן.

בינתיים גזרת עזה מתחממת. פצמ"רים משם ופעילות של חיל אויר מכאן. שוב נפגעים משני הצדדים. האם שוב נאמר עולם כמנהגו נוהג. עד מתי?

» ביקורות נוספות של כלנית
» ביקורות נוספות על הברית