ביקורת ספרותית על משחק הציד מאת הרלן קובן

---

קריאה בספריו של הרלן קובן משולה לאכילה מופרזת של סטייקים, שתיית אלכוהול עד אובדן חושים ושופינג בלי חשבון. הקיצר- מענג, אבל לא ממש מומלץ בריאותית. גם קריאה בספרים שלו היא הנאה צרופה, אבל לאו דווקא מומלצת תרבותית. קניית הספרים משולה להתמכרות ממשית, כיפית, אבל מזיקה לחשבון הבנק, במיוחד בקצב ההנפקה שלו.
לכאורה, במבט שטחי, הספרים דומים זה לזה, כמעט תמיד נעלם מישהו או מת לכאורה, הגיבורים שלו עוברים מספר לספר ברגל קלה, עובדה שנוטלת קצת מהמתח, שהרי אין הרבה סיכויים שקובן יהרוג את מיירון, את סינדי הגדולה, את אספרנזה או את וין. אולי הם יסבלו במהלך הסיפור, אבל כמו עוף החול ינערו את נוצותיהם וימשיכו הלאה.
גם הרקע, ניו ג'רסי על עריה, פרבריה ויהודיה מהווים קרקע מוכרת לעייפה.
אבל, וכאן בא "אבל" גדול, מובלט, נטוי ומודגש בקו תחתון, הקשרים הסבוכים נראים אולי דומים מלמעלה, כמו כל פקעת סבוכה, אבל ההתרה והפתרון מתחדשים מספר לספר. ולא רק זה, ההתרה והפתרון מורכבים לא פחות מהתעלומה. עד כדי כך, ששנה או שנתיים אחרי הקריאה מתערבבים כל הספרים כולם במוחי ואני יכולה לקרוא את הספר מחדש בהנאה, מבלי לזכור את פרטיה המדוייקים של התעלומה.

מי שלא אוהב אותו, לא ישתכנע לקרוא. מי שאוהב אותו לא מפחד מקצת ביקורת הורסת.

מה שאני לא כל כך אוהבת, זו הקלילות המוגזמת, ההומור הזול לעיתים, והצורך של קובן בדמויות מוקצנות, אקסצנטריות וגרוטסקיות. האם זה מפני שהוא חושש שגיבוריו היהודים, המרובעים (לכאורה), הפרבריים, הישרים והנאמנים זקוקים לחיזוקים צבעוניים?
אני חייבת לדרבן אותו לכתוב מהר יותר. הוא לא מספיק לכתוב בקצב שאני קוראת אותו (אפילו אם נתחשב בעובדה שקראתי כל ספר פעמיים שלוש).
אגב, יש לי בארון עוד שני ספרים, שלא קראתי, בסדרה של מיירון. אני מאושרת.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על משחק הציד