רבים כבר הרעיפו בשבחים על הספר הזה: כמה שהוא מותח, שאי אפשר לעזוב אותו, שהגיבורה והדילמות הניצבות בפניה מעוררות הזדהות (ולעתים גם את רפלקס ההקאה), שלא לדבר על העטיפה המקושטת במחמאות מפי הסופרים הפופולארים של תקופתנו. (העטיפה עצמה, אגב, עשויה לדעתי ממש בטעם רע).
הכל נכון. אני עצמי קראתי את הספר בכמה שעות ונהניתי מכל רגע. ובכל זאת עלו בי כמה הרהורים על התכנים בספר, בהם אני יוצאת מנקודת הנחה שהספר שואף להיות עמוק ומעורר מחשבה יותר מאשר מותחן סתמי.
והרי הן לפניכם (חלק זה של הביקורת אינו מומלץ למי שעדיין לא קרא את הספר).
1. ההסבר לקיומם של משחקי הרעב.
ברור לי שהספר נועד בראש ובראשונה להיות מגניב ולמתוח, ולא להיות ספר פוליטי-פילוסופי עמוק. ובכל זאת, אם הוא כבר נכנס לתחום הזה, עליו לעשות זאת היטב. כבר נוצרו יצירות בהשראת הממשלה הקומוניסטית ותרבות הריאליטי(1984, המופע של טרומן) - הנושא הזה תמיד רלוונטי ומרתק, אבל להרגשתי קולינס משתמשת בו יותר כגימיק.
משחקי הרעב הם כל-כך דומיננטים בספר, וההסבר להם מאד לא מספק.
ההסבר המוצג בספר הוא שהמשחקים נועדו לגרום לתושבים חוסר אונים ולהזכיר להם לא למרוד בממשלה. כמובן שבמציאות היה קורה בדיוק ההיפך. אנשים שאין להם מה לאכול, עוקבים אחריהם כל הזמן, הם לא מקבלים שום שירותים סוציאליים או רפואיים מהממשלה, אין להם חשמל או מים חמים ואסור להם אפילו לצוד לפרנסתם, שלא לדבר שרובם עובדים בעבודה הכי מסוכנת ומפרכת שקיימת (כריית פחם) - הם אנשים שאין להם מה להפסיד. לא דרושה יותר מדחיפה קטנה מעבר לגבול כדי לעודד אותם למרוד, פשוט מפני שהחיים לא יכולים להיות גרועים יותר.
אז איך מעודדים אזרחים לשקט? למה שלא לגרום להם לחיות במתח תמידי שיקחו את ילדיהם הצעירים, או אולי את המתבגרים שעוזרים בפרנסת המשפחה, למקום בו יגרמו להם לגווע ברעב ובצמא עד שירצחו באלימות לעיני כל המדינה ע"י בני נוער אחרים, ואח"כ להתייחס לזה כאל חגיגה נהדרת, ולעשות זאת מחדש כל שנה?
אופס, זה לא יגרום להם להיות בשקט, זה מתכון בטוח למרד.
שלא לדבר על כך שעפ"י העובדות המוצגות בספר, המחוזות (לפחות מחוז 12) קטנים מאד. אם כל האזרחים מסוגלים להתאסף בכיכר שוק אחת, ולהגיע אליה ברגל, כנראה שאין שם יותר מכמה אלפים. 2 בני נוער שמוקרבים בכל שנה, יחד עם המיתות הרבות ממחלות, מרעב ומתאונות במכרה - אמורות לגרום לדלדול אוכלוסין משמעותי שעשוי גם הוא לגרום למרד.
2. בהמשך למספר 1, חסרה לי תגובת החברה למשחקי הרעב, האופן שבו היא מתעצבת.
איך מושפעת חברה מכך שתוכנית הריאליטי הגדולה במדינה משדרת בני נוער קורעים זה את זה לגזרים? אין ספק שזה מודל לחיקוי ראשון במעלה. ואם זה נמשך כבר 74 שנים, אין ספק שמה שהיה בהתחלה מרגש אמור לעורר כעת אדישות. איך נמשכים המשחקים כל-כך הרבה זמן בלי שיקרה דבר יוצא דופן? מה חושבים האזרחים על הממשלה? האם יש להם זכרונות מהתקופה שלפני קום הממשלה הנוכחית? לא מסופר על זה יותר מדי בספר, כי זה לא סוג כזה של ספר, אבל אני הייתי שמחה לדעת יותר פרטים.
3. היחס של המשתתפים במשחקי הרעב עצמם.
בני אדם הם עדריים מטבעם, וכן מוצג בספר שהם חיים במשפחות ובקהילות פחות או יותר נורמליות, עם כבוד, חברות ואהבה (בניגוד ל1984 למשל, שם המשפחות מושפעות באופן ישיר מהממשלה וכל רגש אנושי בהן נכחד לחלוטין). באופן טבעי ציפיתי שהמששתפים במשחקים ינסו להתחבר ולהתידד זה עם זה, ולא להרוג. דרושה שטיפת מוח רצינית כנגד המחוזות האחרים, כדי לגרום לך להאמין שהם אכן האוייב ולא בני נוער דומים לך. האיום מצד הממשלה לא מספק - גם ככה רוב הסיכויים שתיהרג, למה לא לנסות למרוד נגד המשחק עצמו?
קשה מאד לאדם רגיל, שלא התכונן לחוויה הזו כל חייו, להפוך למכונת הרג משומנת הפונה אוטומטית נגד כל אדם אחר.
4. בנוסף, הפתיע אותי הנושא המגדרי שבספר, שבעצם הועלם מתחת לשטיח. אמנם הספר מכיל תיאורי אלימות רבים, אך בתחום הרומנטיקה (או האירוטיקה) הוא תמים מאד. בעולם שלנו רוב הבנים חזקים יותר פיזית מרוב הבנות, וכן מחוברתים להיות יותר תוקפניים, אגרסיביים ומתבודדים, בניגוד לבנות המחוברתות להיות יותר ידידותיות, נעימות, יפות ולא מאיימות.
ברור שבספר המצב שונה, אך לא מוסבר למה, אלא נקודת ההנחה היא מראש שהבנות שוות לבנים בכוחן הפיזי ובאכזריות שלהן.
נושא האונס כחלק מחברה אלימה, וכן אונס לפני רצח - דבר שכיח מאד בעולמנו - לא מוזכר בכלל בספר (כנראה מפני שהוא מוגדר כספר נוער), אבל אני ציפיתי למצוא אותו.
5. המדריכים. מי ששרד את משחקי הרעב, נגזר עליו להיות מדריך של הקורבנות הבאים למשך כל ימי חייו. אדם כזה אמור להיות שבר כלי כשהוא יוצא מהמשחקים, בדומה לניצול שואה. הוא איבד כל צלם אנוש, גווע ברעב, הרג את חבריו וצפה בהם נהרגים - אין כל סיבה שישוב להיות אדם נורמלי. סביר מאד שיפתח נטיות אובדניות לאחר מכן, בעיות רגשיות או הפרעות אכילה (למשל אגירה כפייתית של אוכל), ובאופן כללי ממש לא להרגיש גיבור ועטור ניצחון, שלא לדבר על הדרכה של בני אנוש אחרים לעבור את הטראומה שהוא עבר.
בניגוד לציפיות, היימיטץ' הוא אדם עליז ומתפקד (אף על פי שהוא אלכוהוליסט - דרך להתמודד עם הטראומה).
לסיכום, כל הנושא הפסיכולוגי-סוציולוגי בספר, כמו כן העולם שקולינס יצרה, לוקה בחסר לטעמי. יכול להיות שפיתוח הנושאים האלו היה גורם לספר להיות הרבה יותר כבד ומאט את קצב העלילה, ולכן קולינס השמיטה אותם. יכול להיות שהיא הרגישה שהספר טוב גם בלעדיהם - ולכן לא טרחה לספר הסבר משכנע.
להרגשתי, אלו בדיוק הנושאים שעשויים להפוך את הספר ממותחן מהנה לספר עמוק, מעורר מחשבה שייזכר לדורות הבאים, אולי אפילו ליצירת מופת.















![נשים קטנות [מהדורת 2011]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers10/107762.jpg)
