ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שבת, 26 בפברואר, 2011
ע"י 999
ע"י 999
רבים כבר הרעיפו בשבחים על הספר הזה: כמה שהוא מותח, שאי אפשר לעזוב אותו, שהגיבורה והדילמות הניצבות בפניה מעוררות הזדהות (ולעתים גם את רפלקס ההקאה), שלא לדבר על העטיפה המקושטת במחמאות מפי הסופרים הפופולארים של תקופתנו. (העטיפה עצמה, אגב, עשויה לדעתי ממש בטעם רע).
הכל נכון. אני עצמי קראתי את הספר בכמה שעות ונהניתי מכל רגע. ובכל זאת עלו בי כמה הרהורים על התכנים בספר, בהם אני יוצאת מנקודת הנחה שהספר שואף להיות עמוק ומעורר מחשבה יותר מאשר מותחן סתמי.
והרי הן לפניכם (חלק זה של הביקורת אינו מומלץ למי שעדיין לא קרא את הספר).
1. ההסבר לקיומם של משחקי הרעב.
ברור לי שהספר נועד בראש ובראשונה להיות מגניב ולמתוח, ולא להיות ספר פוליטי-פילוסופי עמוק. ובכל זאת, אם הוא כבר נכנס לתחום הזה, עליו לעשות זאת היטב. כבר נוצרו יצירות בהשראת הממשלה הקומוניסטית ותרבות הריאליטי(1984, המופע של טרומן) - הנושא הזה תמיד רלוונטי ומרתק, אבל להרגשתי קולינס משתמשת בו יותר כגימיק.
משחקי הרעב הם כל-כך דומיננטים בספר, וההסבר להם מאד לא מספק.
ההסבר המוצג בספר הוא שהמשחקים נועדו לגרום לתושבים חוסר אונים ולהזכיר להם לא למרוד בממשלה. כמובן שבמציאות היה קורה בדיוק ההיפך. אנשים שאין להם מה לאכול, עוקבים אחריהם כל הזמן, הם לא מקבלים שום שירותים סוציאליים או רפואיים מהממשלה, אין להם חשמל או מים חמים ואסור להם אפילו לצוד לפרנסתם, שלא לדבר שרובם עובדים בעבודה הכי מסוכנת ומפרכת שקיימת (כריית פחם) - הם אנשים שאין להם מה להפסיד. לא דרושה יותר מדחיפה קטנה מעבר לגבול כדי לעודד אותם למרוד, פשוט מפני שהחיים לא יכולים להיות גרועים יותר.
אז איך מעודדים אזרחים לשקט? למה שלא לגרום להם לחיות במתח תמידי שיקחו את ילדיהם הצעירים, או אולי את המתבגרים שעוזרים בפרנסת המשפחה, למקום בו יגרמו להם לגווע ברעב ובצמא עד שירצחו באלימות לעיני כל המדינה ע"י בני נוער אחרים, ואח"כ להתייחס לזה כאל חגיגה נהדרת, ולעשות זאת מחדש כל שנה?
אופס, זה לא יגרום להם להיות בשקט, זה מתכון בטוח למרד.
שלא לדבר על כך שעפ"י העובדות המוצגות בספר, המחוזות (לפחות מחוז 12) קטנים מאד. אם כל האזרחים מסוגלים להתאסף בכיכר שוק אחת, ולהגיע אליה ברגל, כנראה שאין שם יותר מכמה אלפים. 2 בני נוער שמוקרבים בכל שנה, יחד עם המיתות הרבות ממחלות, מרעב ומתאונות במכרה - אמורות לגרום לדלדול אוכלוסין משמעותי שעשוי גם הוא לגרום למרד.
2. בהמשך למספר 1, חסרה לי תגובת החברה למשחקי הרעב, האופן שבו היא מתעצבת.
איך מושפעת חברה מכך שתוכנית הריאליטי הגדולה במדינה משדרת בני נוער קורעים זה את זה לגזרים? אין ספק שזה מודל לחיקוי ראשון במעלה. ואם זה נמשך כבר 74 שנים, אין ספק שמה שהיה בהתחלה מרגש אמור לעורר כעת אדישות. איך נמשכים המשחקים כל-כך הרבה זמן בלי שיקרה דבר יוצא דופן? מה חושבים האזרחים על הממשלה? האם יש להם זכרונות מהתקופה שלפני קום הממשלה הנוכחית? לא מסופר על זה יותר מדי בספר, כי זה לא סוג כזה של ספר, אבל אני הייתי שמחה לדעת יותר פרטים.
3. היחס של המשתתפים במשחקי הרעב עצמם.
בני אדם הם עדריים מטבעם, וכן מוצג בספר שהם חיים במשפחות ובקהילות פחות או יותר נורמליות, עם כבוד, חברות ואהבה (בניגוד ל1984 למשל, שם המשפחות מושפעות באופן ישיר מהממשלה וכל רגש אנושי בהן נכחד לחלוטין). באופן טבעי ציפיתי שהמששתפים במשחקים ינסו להתחבר ולהתידד זה עם זה, ולא להרוג. דרושה שטיפת מוח רצינית כנגד המחוזות האחרים, כדי לגרום לך להאמין שהם אכן האוייב ולא בני נוער דומים לך. האיום מצד הממשלה לא מספק - גם ככה רוב הסיכויים שתיהרג, למה לא לנסות למרוד נגד המשחק עצמו?
קשה מאד לאדם רגיל, שלא התכונן לחוויה הזו כל חייו, להפוך למכונת הרג משומנת הפונה אוטומטית נגד כל אדם אחר.
4. בנוסף, הפתיע אותי הנושא המגדרי שבספר, שבעצם הועלם מתחת לשטיח. אמנם הספר מכיל תיאורי אלימות רבים, אך בתחום הרומנטיקה (או האירוטיקה) הוא תמים מאד. בעולם שלנו רוב הבנים חזקים יותר פיזית מרוב הבנות, וכן מחוברתים להיות יותר תוקפניים, אגרסיביים ומתבודדים, בניגוד לבנות המחוברתות להיות יותר ידידותיות, נעימות, יפות ולא מאיימות.
ברור שבספר המצב שונה, אך לא מוסבר למה, אלא נקודת ההנחה היא מראש שהבנות שוות לבנים בכוחן הפיזי ובאכזריות שלהן.
נושא האונס כחלק מחברה אלימה, וכן אונס לפני רצח - דבר שכיח מאד בעולמנו - לא מוזכר בכלל בספר (כנראה מפני שהוא מוגדר כספר נוער), אבל אני ציפיתי למצוא אותו.
5. המדריכים. מי ששרד את משחקי הרעב, נגזר עליו להיות מדריך של הקורבנות הבאים למשך כל ימי חייו. אדם כזה אמור להיות שבר כלי כשהוא יוצא מהמשחקים, בדומה לניצול שואה. הוא איבד כל צלם אנוש, גווע ברעב, הרג את חבריו וצפה בהם נהרגים - אין כל סיבה שישוב להיות אדם נורמלי. סביר מאד שיפתח נטיות אובדניות לאחר מכן, בעיות רגשיות או הפרעות אכילה (למשל אגירה כפייתית של אוכל), ובאופן כללי ממש לא להרגיש גיבור ועטור ניצחון, שלא לדבר על הדרכה של בני אנוש אחרים לעבור את הטראומה שהוא עבר.
בניגוד לציפיות, היימיטץ' הוא אדם עליז ומתפקד (אף על פי שהוא אלכוהוליסט - דרך להתמודד עם הטראומה).
לסיכום, כל הנושא הפסיכולוגי-סוציולוגי בספר, כמו כן העולם שקולינס יצרה, לוקה בחסר לטעמי. יכול להיות שפיתוח הנושאים האלו היה גורם לספר להיות הרבה יותר כבד ומאט את קצב העלילה, ולכן קולינס השמיטה אותם. יכול להיות שהיא הרגישה שהספר טוב גם בלעדיהם - ולכן לא טרחה לספר הסבר משכנע.
להרגשתי, אלו בדיוק הנושאים שעשויים להפוך את הספר ממותחן מהנה לספר עמוק, מעורר מחשבה שייזכר לדורות הבאים, אולי אפילו ליצירת מופת.
20 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
אני מסכימה שהספר חסר עומק
בנקודות שהעלית ובעוד נקודות אחרות. בגלל זה הוא ספר נוער. ספרים בוגרים יותר, יוצרים עולם עשיר יותר (גם אם לא כולו מפורט בספר. הקורא מרגיש שיש הרבה מעבר למסופר, אם רק יחפור ויחשוב). רק בנקודות 2 ו-3, די ברור שתגובות המחוזות השונים למשחקי הרעב הן שונות. במחוז של קטניס (שאכן נמצא על סף תסיסה תמידית) ישנה הסתייגות מרובה, אבל המחוזות העשירים יותר ממנפים את משחקי הרעב ואת המשתתפים בהם למקצוענות וקרייריזם של ממש. אגב, היימיטץ' הוא שבר כלי. אולי זה ניכר יותר בספר השני, אבל זו המציאות בספר. מעבר לכך יש בטרילוגיה עומק פסיכולוגי וסוציולוגי, אבל שווה לדון בו רק לאור הטרילוגיה השלמה, שכן בחלק הראשון הדילמות אינן ממוצות עד תום.
|
|
|
מיקה ר
(לפני 12 שנים ו-5 חודשים)
את מעלה נקודות מעניינות אבל אני עדין חושבת קצת אחרת:
1) הסיפור מתמקד בהתמודדות של קטניס בתוך העולם הזה ובמשחקים אז כניסה לפרטים להיסטוריה הארוכה של משחקי הרעב תסיט את העלילה לנתיב שונה ואולי תוריד מהתאוצה שבו הספר נפתח. יש להם מה להפסיד כי יש משפחות ואנשים שאכפת להם מהם.. מטרת המשחקים היא להראות למחוזות שהקפיטול הוא בלתי מנוצח ואם הם ימרדו גורלם הוא כגורל מחוז 13. 2)אני מניחה שהסופרת לא נכנסת לפרטים שלא קשורים לעלילה של הספר. בכל סיפור לא ניתן לספר הכל למרות שאותנו הקוראים מאוד מעניין פרטים שהם לא כל כך מרכזיים בספר. 3) בסופו של דבר יש מנצח אחד. למה קטניס לא רוצה להתיידד עם האחרים? כי היא יודעת שזה יקשה עליה להרוג אותם ככל שהיא תכיר ותדע עליהם יותר. כמו שקרה עם רו לפני שהיא מתה קטניס חשבה מה יהיה אם רו והיא יהיו בין האחרונות במשחק. 4) אני ממש לא מסכימה איתך. כל אחד שונה באישיותו יש מתמודדות יותר חזקות ויותר חלשות. המנצחים לא תמיד חזקים פיזית יותר מהאחרים כי לפעמים חוכמה גדולה יותר משל האחרים תורמת רבות כמו היימיטץ אם קראת כבר את הספר השני. אצל קטניס שהיא מספרת את הסיפור הדבר הכי חשוב לה הוא שהמשפחה תצליח להתקיים ולא תרעב ולכן כל דבר אחר היא דוחקת לפינה ומשתדלת לא לחשוב עליו כי היא חושבת שזה יסיח את דעתה מהדברים שחשובים לה באמת. לדעתי זאת אחת הסיבות לכך שהיא לא מבינה מה היא מרגישה כלפי פיטה. 5) אף אחד לא אמר שהמדריכים חוזרים לתפקד בצורה נורמטיבית. כמו שאמרת היימיטץ הוא אלכוהליסט מהעובדה הפשוטה שזה דרך להתמודד עם הכאב. יכול להיות שהיימטיץ הוא לא דוגמא טובה כי נאמר שהאנשים הקרובים לא נרצחו בידי הקפיטול אבל פיניק לדוגמא למרות כל הסבל שהוא חווה ממה שהוא צריך לעשות בקפיטול והסיוטים מהמשחקים הוא ממשיך לתפקד כי יש אנשים שהוא אוהב ודואג להם ולכן הוא ממשיך למרות כל הכאב. ניצולי שואה אותו דבר הרי תמיד השאלה שלא ניתן לענות עליה היא איך הם הצליחו להתמודד בתנאים הלא אנשויים האלה? יכול להיות שהיה להם איזה חלום הוא תקווה למשהו טוב יותר וזה גרם להם להמשיך להילחם. |
|
|
אור
(לפני 14 שנים ו-3 חודשים)
מי שיודע שאם הוא לא יהרוג את חברו אז חברו יהרוג אותו
סביר להניח שלא יראה בשני חבר אלא אוייב, כך שהשאלה למה הם לא מתחברים אלא רואים באחר אוייב היא שאלה לא כ"כ קשה, וזה תשובתי לשאלה 3.
שאלה 2 גם לא אמורה להטריד אותי מהסיבה הפשוטה שכדרכם של ספרים מסוג זה הסופר לא מספר את ההיסטוריה שאינה קשורה לספר. שאלה 5 לדעתי מוטעית ביסודה מכיוון שאנשים שעוברים כזה דבר רגשותיהם קהים גם כלפי הסבל עצמו. כך שבפירוש יתכן שהשורדים יוכלו להדריך אחרים. ובפרט שכמו שכתבת הוא הפל לאלכוהוליסט. שאלה 1 לדעתי סותרת את הבסיס ההגיוני שעליו נשען הספר. אבל השאלה שאותי מטרידה לאן נעלמה שאלה 4... |
|
|
נופר
(לפני 14 שנים ו-3 חודשים)
בהחלט
פשוט ניתחת פה את כל הדברים שהפריעו לי בספר, וחשבתי לכתוב עליו ביקורת - אבל עכשיו אני לא מרגישה צורך.
בהחלט ספר מרתק, קראתי אותו ואת המשכו ביומיים וחצי (באמת), והם נשארים איתי בכל רגע, א-ב-ל... היה אבל. והוא בדיוק מה שהגדרת :) |
|
|
שין שין
(לפני 14 שנים ו-7 חודשים)
בקורת מצויית. נהניתי ונתרמתי.
|
|
|
מיכל
(לפני 14 שנים ו-7 חודשים)
ניתוח מדהים של הנושא, כל הכבוד !
|
20 הקוראים שאהבו את הביקורת
