ביקורת ספרותית על גברים קשוחים מאת אליזבת גילברט
ספר לא משהו

---

כולם מסכימים שפורט ניילס הוא אי נידח ומשעמם: בעיקר המשפחות שגרות שם. הדברים היחידים המעניינים בפורט ניילס הם:
1. הרבה מאד ים
2. הרבה מאד לובסטרים
3. אי שכן בשם קורן הייוון, אשר זהה למדי לפורט ניילס הן בגיוון האוכלוסייה והן ברמת השיעמום; פרט לדבר אחד: באי מתגוררת משפחת וישנל, משפחת דייגי לובסטרים בעלי מגע קסם, ממש גיבורי-העל של ציד הלובסטרים.

אה, ויש גם את רות תומס, גיבורת הסיפור.

לאליזבת גילברט כנראה היה חשוב ליצור גיבורה ראשית לא טיפוסית לרומן רומנטי (וגם רומן רומנטי שהוא בכלל לא רומן רומנטי, אם כבר מדברים). היא בירכה את הגיבורה בתכונות רומן-רומנטיות מובהקות כגון יופי, חכמה, עוקצנות, משפחה עשירה ושוני רב מהסביבה בה גדלה, שלא לדבר על כך שאמה נוכריה ממקום לא ידוע. אבל ברגע שהמחברת הבחינה בכך, מיהרה והוסיפה עוד מאפיין אחד שיסכל את מהלך הסיפור המסורתי: רצון עז לעשות דווקא.

לרות תומס אין חברים בפורט ניילס. אין לה גם חברים בפנימייה לבנות בה למדה. היא שונאת את הרעיון של קולג', מסרבת לעבור לגור אצל אמה מעבר לים, מסרבת לחקור את העולם אף שהדבר מוצע לה - במקום זה, כדי לעשות דווקא, היא משתקעת בפורט ניילס ולא עושה כלום.
את זמנה היא מבלה בהרהורים על כך שהיא אמורה להיות דייגת לובסטרים (אף על פי שהיא שונאת גם את זה, כמובן) ובכתיבת מכתבים ארוכים לאמה ובה היא מפרטת כמה היא אוהבת את פורט ניילס, איך רק שם היא מרגישה בבית ושזהו המקום הנפלא ביותר בעולם (שקרים מוחלטים).
למעשה, רות נמצאת במן פאזת אחרי-צבא שאני יכולה להזדהות איתה. מן חיפוש זהיר של המקום שלך בעולם, גישוש אחרי כל מיני כיוונים, הרבה שינה, קימה בשעות לא הגיונית, ושיטוטים ארוכים בפרצוף זועף. גם אני עברתי את זה. אבל אחרי כמה ימים, או שבועות, או חודשים, קמתי ואמרתי לעצמי: די נמאס!! לכי תעשי משהו עם עצמך!! והלכתי לחפש עבודה.
רות לעומתי קמה, אמרה את זה לעצמה, והתהפכה לצד השני.

כשהעלילה עוזבת את רות לנפשה, היא טורחת לספר לנו על מלחמות הלובסטרים העקשניות בין פורט ניילס לקורן היוון, הכוללות בעיקר סיפורים על גברים שיכורים טובעים, ומציגות את תושבי שני האיים כחלאות רכושניות שיהרגו גם את חברם הטוב אם יהיה בזה צורך (חוץ מבני וישנל כמובן. להם אין צורך להשתתף במלחמות הלובסטרים, כי הם פשוט שורקים והלובסטרים הולכים לסיר ומבשלים את עצמם).

רות משוטטת, ולבסוף מוצאת לעצמה שגרה קבועה בדמות בהייה באחד מבני פומורוי (אין לי כוח לחפש איך קראו לו) שנשכר כדי לדשדש בביצות הטובעניות ולחפש בהם חט של פיל קרקס שלפי הסיפורים טבע באזור לפני איזה מאה שנה. אף אחד לא מאמין שהחט יימצא, אבל נדמה שפומורי נהנה לדשדש שם בבוץ ורות נהנית (או לפחות לא סובלת) להסתכל עליו.

ככה גם אני הרגשתי. צפיתי בגילברט מדשדשת לה בבוץ הסיפור וחיכיתי שתוציא סוף-סוף משהו מעניין. על הכריכה היה כתוב שרות מתאהבת בסוף, לא? כתוב שהיא נולדה לגדולה בעל כורחה, לא?

ואז... מגיע אובני וישנל. צעיר בלונדיני, חתיך, עם עיניים כחולות ושום דבר מעניין להגיד. הוא ורות עושים המון סקס, אבל חוץ מזה לא מתרגשים אחד מהשני יותר מדי, ונדמה שלרות יש כשרון להשתעמם אפילו מזה. אם לזה תקראו התאהבות - שיבושם לכם.

בקיצור, לא בלתי נשכחת ולא בטיח. נדמה שהסופרת ממש מתאמצת שלא יקרה שום דבר מעניין, כי דווקא היה לה פוטנציאל ליצור סיפורון רומנטי חביב למדי. ב"לאכול, להתפלל, לאהוב" ניכר בהחלט שהיא יודעת לכתוב, שיש לה חוש סיפור וחוש הומור, אז כנראה שאלו דברים שמתפתחים עם הזמן (אשריה).

ואסיים בכמה עובדות על לובסטרים:
1. לובסטרים ממשיכים לגדול בכל ימי חייהם, והם מסוגלים לחיות יותר ממאה שנים.
2. צבתות הלובסטר מסוגלות בקלות לשבור אצבעות יד.
3. במסעדות מבשלים את הלובסטרים בעודם בחיים (מזל שזה לא כשר).

סתם כדי שבכל זאת יהיה לכם משהו לחשוב עליו.

» ביקורות נוספות של 999
» ביקורות נוספות על גברים קשוחים