ב"לשון" הכל מתחיל ונגמר באוכל. העצב הוא מלפפון מלא גבשושיות, ההשראה היא גרגרי מלח גס, זוהר כמו פנינים, והדבר הכי מנחם בזמן צרה הוא אומצה עבה, משביעה ועשויה היטב. והאהבה? האהבה היא משהו נדיר כמו אספרגוס או פטריית כמהין, גדלה במעמקי האדמה. טיפה ממנה משביחה כל מאכל.

האוכל שזור בספר וכל מאכל נקשר לזכרון ולתחושה. לפי גיבורת הספר, כשאוהבים מישהו - אוכלים איתו ומבשלים בשבילו. האכילה מושווית למעשה האה

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶתְיָה.

נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה
אלה הפתגמים שעלו לי בראש במהלך קריאת הספר. הפתגם השני אפילו מתחבר להיותה של הגיבורה טבחית...ספר לא פשוט לעיכול (הא!), אבל מרתק. כמו להוריד פלסטר מפצע פתוח.