ביקורת ספרותית על לשון מאת קיונג ראן ג'ו
ספר מעולה

---

ב"לשון" הכל מתחיל ונגמר באוכל. העצב הוא מלפפון מלא גבשושיות, ההשראה היא גרגרי מלח גס, זוהר כמו פנינים, והדבר הכי מנחם בזמן צרה הוא אומצה עבה, משביעה ועשויה היטב. והאהבה? האהבה היא משהו נדיר כמו אספרגוס או פטריית כמהין, גדלה במעמקי האדמה. טיפה ממנה משביחה כל מאכל.

האוכל שזור בספר וכל מאכל נקשר לזכרון ולתחושה. לפי גיבורת הספר, כשאוהבים מישהו - אוכלים איתו ומבשלים בשבילו. האכילה מושווית למעשה האהבה - והלשון היא האיבר הדומיננטי בשניהם. צריך לשון כדי לדבר, להתנשק ולאכול.
כשאהובה של ג'ונג'-ג'י-וון מסרב שוב ושוב לאכול את האוכל שהיא מבשלת בשבילו - היא מבינה סופית שזה נגמר וכל מאמציה מתרכזים בלהכין בשבילו סעודה אחרונה אחת, "המנה המוגשת קרה".

מבחינת עלילה לא קורה פה הרבה; אבל זה לא מפריע לספר להיות מרתק מהעמוד הראשון עד האחרון. הוא כתוב בצורה מדויקת, מרגשת בלי להיות דביקה, ומעביר את האמת של הגיבורה (שהיא הרבה פעמים מעוותת או לא שגרתית) באופן קולע ונוגע ללב. תיאורי מוצרי המזון, הניחוחות, הצבעים ואופן הבישול והתנהלות המטבח והאנשים סביבם - אנשים שכל הוויתם מתרכזת בסכין טובה וחדה, במלח משובח ובנתחי דג מובחרים - מעוררי תיאבון וחיים.

אם אתם מתכוננים לקרוא ואתם שומרים על המשקל, זהירות... אני יכולה להעיד על עצמי שבהחלט אכלתי פי שלוש מכרגיל בזמן הקריאה וגם נהניתי מכל ביס, כי הארומה של הספר חלחלה לכל מה שאכלתי.

הייתי מסיימת במשפט "משאיר טעם לעוד", אבל זו באמת קלישאה אולטימטיבית.

» ביקורות נוספות של 999
» ביקורות נוספות על לשון