“הסופר הספרדי שכתב את הספר המצוין "צלה של הרוח", כתב את הספר “משחקו של המלאך", שחלקו פנטזיות כישוף ובדיה. הסיפור מתרחש בברצלונה של תחילת המאה ה-20. הדמות הראשית היא דויד מרטין האיש המיוסר שאנחנו עוקבים אחריו מילדותו העניה שחי עם אביו לאחר שאמו עזבה.הוא גדל ללא אמא ברקע. הסיפור מתרכז על אהבתו הגדולה לכתיבה ולספר. הן כקורא ובעיקר של סופר מוכשר הממציא סיפורים לאנשים הצמאים לסיפורים. הוא מוקף באנשי ספר כמו בעל חנות הספרים סמפרה שאיתו הוא מסתדר ומעריך, וכמו וידאל האיש העשיר שתומך בו כלכלית שמנסה כוחו בכתיבה ללא הצלחה עד שמרטין עוזר לו ללא ידיעתו בכתיבת ספר מצליח. ישנו גם האיש המסתורי אנדראס קורלי העור איש מסתורי, שמעודד אותו ומכריח אותו לכתוב לו ספר מיוחד תמורת סכום כסף גדול. בספר מופיעות שתי נשים שאוהבות אותו אך הוא אינו משיב להן אהבה כי מעולם לא חווה אהבה מהוריו. היצירה הזו של קרלוס רואיס סאפון גדושה באהבת הספר והכתיבה בכל צורותיה. ספר מהנה אך לא התחברו לי הקטעים הבדיוניים והפנטזיות שהיו לאורך הספר די הזוי. לאורך כל קריאת הספר חשבתי לעצמי הלוואי והייתי עכשיו עושה סיור בברצלונה בעקבות המקומות המוזכרים בספר שמרטין היה בהם ותיאר אותם. לדעתי הספר פחות מעניין מהספר צלה של הרוח.”

“משחקו של המלאך/ קרלוס לואיס סאפון מיד אחרי שקראתי את צילה של הרוח והתאהבתי, לא מעט אמרו לי לקרוא את ההמשך, משחק של המלאך. אז תכף ומייד הנחתי את ידי על הספר וקראתי אותו ביום. הספר הזה בעייתי לי. מצד אחד, הוא כתוב נפלא. הכתיבה קולחת, סוחפת וגורמת לאי רצון להניח את הספר מהיד. זה המשך ישיר של הספר הראשון, שגם בו הכתיבה מדהימה. הבעיה עם הספר, זה שהוא ממשיך את הראשון בנקודות פחות טובות. קשרי האהבה של הגיבור הראשי פשוט לא אמינים, מוזרים ולא ברור כלל וכלל מה פשר עוצמת האהבה הזו. אין בנייה של תהליך, אין שום התקדמות, ומאחר ואחד הדברים שהכי מניעים את הסיפור זה אהבה, הסיפור קצת תלוש. גם שאר הדמויות לא מורכבות ועגולות כמו בצילה של הרוח. יש עוד שתי נקודות שהפריעו לי הפעם. האחת, אם בצילה של הרוח המוטב החוזר הוא דיונים על כתיבה, במשחקו של המלאך מדובר על אמונה ודת. שזה לא רע, אבל מידי פעם אחת הדמויות נושאת מונולוגים ארוכים ומייגעים בנושא. נכון, דמות אחרת כל הזמן חושבת 'יו איזה חפרן', אבל זה עדיין מציק. השנייה היא ספויילרים, אז קודם סיכום. זה ספר טוב. הוא כתוב נהדר, הוא סוחף, והוא גרם לי פחד מוות באמצע הלילה כשקראתי אותו. יש לו פגמים, הוא הרבה הרבה פחות מהודק מצילה של הרוח, אבל זה לא מונע ממנו להיות נהדר בזכות עצמו. אזהרות: יש מעט מין, יש נשיקות, יש אלימות. אבל שום דבר ברוטלי או מפורט יותר מידי. . . . . . . . . נקודה שנייה. בצילה של הרוח כל המסתורין והפנטזיה בסוף מתבררים ומתגלה האמת. במשחקו של המלאך, אין מושג מה קרה ולמה. למה הבוס ניסה לגרום לו ליצור דת? איך הוא ריפא אותו מסרטן? כולם היו בובות? למה בסוף הוא וויתר לו? איך הוא לא מזדקן? ובעיקר בעיקר, מה המניע שלו לכל הסיפור. לא הבנתי את זה, וזה די גרוע.”

“אחרי צלה של הרוח הנהדר, חוזר הסופר אל ברצלונה של תחילת המאה ופורש לפנינו עוד סיפור מרתק של העיר, הספרים והמסתורין המפורסם. בנימה אישית, אני חשבתי שהספר הקודם היה מצויין והספר הזה ממש מעולה. אני לא מאמין שלא קראתי אותו עוד קודם. כבר בפרק הראשון, הכתיבה הקולחת והתיאורים המופלאים תופסים אותך, כקורא, ולא עוזבים אותך עד הדפים האחרונים. "דון באסיליו היה גבר בעל חזות מאיימת, שפם עבות, סף סבלנות נמוך מיוחד לטיפשות וכסילות ותיאוריה שלפיה שימוש מופרז בתוארי פועל ובשמות תואר מעיד על סטייה ועל מחסור בויטמינים." תסכימו איתי, אחרי שמשפט שכזה מופיע כבר בעמוד השני של הספר, מדובר ביצירת מופת :-)”

“כן. גם אני מחסידי צלה של הרוח. גם אני באתי עם ציפיות. שנכזבו נשרפו ונגרסו עד עפר. יש הרגשה שהתהילה עלה לסופר למוח והוא שכח שספר זה יצירה. כי הוא בקושי שינה את השמות של הדמויות. לא ראיתי בספר הזה יותר מניסיון כושל לחקות את צלה של הרוח. העלילה דומה עד כאב, הדמויות דומות עד כאב, אפילו יש משפטים שחוזרים על עצמם. דרך מאוד טובה לעשות כסף כאחד שיצא לו ספר אחד טוב. בחיי. לוקחים את הספר הקודם, משנים קצת את השמות של הדמויות, מוצאים איזה זיק עלילה קלוש לשנות, ברור שיוציאו את הספר לאור. הרי אתה "קרלוס רואיס סאפון" המפורסם והנודע ברבים. יקנו את הספר. תוקעים את השם שלו בענק על הכריכה. ויאי! הסופר מרוויח הון. ההוצאה מרוויחה הון. אבל הספרות בזבל. שיממון ספרותי. (תוספת בעריכה- שכחתי לציין שאם זה היה צלה של הרוח שתיים זה עוד היה נחמד. אבל גם הכתיבה התדרדרה. משפטים מסורבלים, כל הספר הייתה הרגשה כאילו אתה שוחה בגומי שחור ומעיק. הגומי הזה היה אמור להיות אופל ככל הנראה, אבל לא הלך לו. דמויות שכולן אותו דבר פחות או יותר. כאילו גרסו את צלה של הרוח לתערובת אפורה וקראו לזה ספר.)”

“הסופר הספרדי שכתב את הספר המצוין "צלה של הרוח", כתב את הספר “משחקו של המלאך", שחלקו פנטזיות כישוף ובדיה. הסיפור מתרחש בברצלונה של תחילת המאה ה-20. הדמות הראשית היא דויד מרטין האיש המיוסר שאנחנו עוקבים אחריו מילדותו העניה שחי עם אביו לאחר שאמו עזבה.הוא גדל ללא אמא ברקע. הסיפור מתרכז על אהבתו הגדולה לכתיבה ולספר. הן כקורא ובעיקר של סופר מוכשר הממציא סיפורים לאנשים הצמאים לסיפורים. הוא מוקף באנשי ספר כמו בעל חנות הספרים סמפרה שאיתו הוא מסתדר ומעריך, וכמו וידאל האיש העשיר שתומך בו כלכלית שמנסה כוחו בכתיבה ללא הצלחה עד שמרטין עוזר לו ללא ידיעתו בכתיבת ספר מצליח. ישנו גם האיש המסתורי אנדראס קורלי העור איש מסתורי, שמעודד אותו ומכריח אותו לכתוב לו ספר מיוחד תמורת סכום כסף גדול. בספר מופיעות שתי נשים שאוהבות אותו אך הוא אינו משיב להן אהבה כי מעולם לא חווה אהבה מהוריו. היצירה הזו של קרלוס רואיס סאפון גדושה באהבת הספר והכתיבה בכל צורותיה. ספר מהנה אך לא התחברו לי הקטעים הבדיוניים והפנטזיות שהיו לאורך הספר די הזוי. לאורך כל קריאת הספר חשבתי לעצמי הלוואי והייתי עכשיו עושה סיור בברצלונה בעקבות המקומות המוזכרים בספר שמרטין היה בהם ותיאר אותם. לדעתי הספר פחות מעניין מהספר צלה של הרוח.”

“משחקו של המלאך/ קרלוס לואיס סאפון מיד אחרי שקראתי את צילה של הרוח והתאהבתי, לא מעט אמרו לי לקרוא את ההמשך, משחק של המלאך. אז תכף ומייד הנחתי את ידי על הספר וקראתי אותו ביום. הספר הזה בעייתי לי. מצד אחד, הוא כתוב נפלא. הכתיבה קולחת, סוחפת וגורמת לאי רצון להניח את הספר מהיד. זה המשך ישיר של הספר הראשון, שגם בו הכתיבה מדהימה. הבעיה עם הספר, זה שהוא ממשיך את הראשון בנקודות פחות טובות. קשרי האהבה של הגיבור הראשי פשוט לא אמינים, מוזרים ולא ברור כלל וכלל מה פשר עוצמת האהבה הזו. אין בנייה של תהליך, אין שום התקדמות, ומאחר ואחד הדברים שהכי מניעים את הסיפור זה אהבה, הסיפור קצת תלוש. גם שאר הדמויות לא מורכבות ועגולות כמו בצילה של הרוח. יש עוד שתי נקודות שהפריעו לי הפעם. האחת, אם בצילה של הרוח המוטב החוזר הוא דיונים על כתיבה, במשחקו של המלאך מדובר על אמונה ודת. שזה לא רע, אבל מידי פעם אחת הדמויות נושאת מונולוגים ארוכים ומייגעים בנושא. נכון, דמות אחרת כל הזמן חושבת 'יו איזה חפרן', אבל זה עדיין מציק. השנייה היא ספויילרים, אז קודם סיכום. זה ספר טוב. הוא כתוב נהדר, הוא סוחף, והוא גרם לי פחד מוות באמצע הלילה כשקראתי אותו. יש לו פגמים, הוא הרבה הרבה פחות מהודק מצילה של הרוח, אבל זה לא מונע ממנו להיות נהדר בזכות עצמו. אזהרות: יש מעט מין, יש נשיקות, יש אלימות. אבל שום דבר ברוטלי או מפורט יותר מידי. . . . . . . . . נקודה שנייה. בצילה של הרוח כל המסתורין והפנטזיה בסוף מתבררים ומתגלה האמת. במשחקו של המלאך, אין מושג מה קרה ולמה. למה הבוס ניסה לגרום לו ליצור דת? איך הוא ריפא אותו מסרטן? כולם היו בובות? למה בסוף הוא וויתר לו? איך הוא לא מזדקן? ובעיקר בעיקר, מה המניע שלו לכל הסיפור. לא הבנתי את זה, וזה די גרוע.”

“אחרי צלה של הרוח הנהדר, חוזר הסופר אל ברצלונה של תחילת המאה ופורש לפנינו עוד סיפור מרתק של העיר, הספרים והמסתורין המפורסם. בנימה אישית, אני חשבתי שהספר הקודם היה מצויין והספר הזה ממש מעולה. אני לא מאמין שלא קראתי אותו עוד קודם. כבר בפרק הראשון, הכתיבה הקולחת והתיאורים המופלאים תופסים אותך, כקורא, ולא עוזבים אותך עד הדפים האחרונים. "דון באסיליו היה גבר בעל חזות מאיימת, שפם עבות, סף סבלנות נמוך מיוחד לטיפשות וכסילות ותיאוריה שלפיה שימוש מופרז בתוארי פועל ובשמות תואר מעיד על סטייה ועל מחסור בויטמינים." תסכימו איתי, אחרי שמשפט שכזה מופיע כבר בעמוד השני של הספר, מדובר ביצירת מופת :-)”

“כן. גם אני מחסידי צלה של הרוח. גם אני באתי עם ציפיות. שנכזבו נשרפו ונגרסו עד עפר. יש הרגשה שהתהילה עלה לסופר למוח והוא שכח שספר זה יצירה. כי הוא בקושי שינה את השמות של הדמויות. לא ראיתי בספר הזה יותר מניסיון כושל לחקות את צלה של הרוח. העלילה דומה עד כאב, הדמויות דומות עד כאב, אפילו יש משפטים שחוזרים על עצמם. דרך מאוד טובה לעשות כסף כאחד שיצא לו ספר אחד טוב. בחיי. לוקחים את הספר הקודם, משנים קצת את השמות של הדמויות, מוצאים איזה זיק עלילה קלוש לשנות, ברור שיוציאו את הספר לאור. הרי אתה "קרלוס רואיס סאפון" המפורסם והנודע ברבים. יקנו את הספר. תוקעים את השם שלו בענק על הכריכה. ויאי! הסופר מרוויח הון. ההוצאה מרוויחה הון. אבל הספרות בזבל. שיממון ספרותי. (תוספת בעריכה- שכחתי לציין שאם זה היה צלה של הרוח שתיים זה עוד היה נחמד. אבל גם הכתיבה התדרדרה. משפטים מסורבלים, כל הספר הייתה הרגשה כאילו אתה שוחה בגומי שחור ומעיק. הגומי הזה היה אמור להיות אופל ככל הנראה, אבל לא הלך לו. דמויות שכולן אותו דבר פחות או יותר. כאילו גרסו את צלה של הרוח לתערובת אפורה וקראו לזה ספר.)”