מנעול חלוד, שרשרת פלדה. עשבים לא גזומים. גן שגדל פרא, מזרקות, כלובי ציפורים ריקים, ספסלי אבן. בית מידות נטוש, עם חלונות פעורים וקיסוס שצומח פרא על הכתלים. כאן יתחיל הסיפור, זו התפאורה.
הבית יתמלא ברסיסי החיים של משפחה קטאלונית עשירה, אך ברבות הימים, עם תהפוכות החיים והמלחמות, ישוב למצבו הטבעי, הראשוני. כמו הגן של סינדרלה, סבוך, קוצני ואפל.
את הסיפור מוסרת רודורדה דרך עיני המשרתות, הפילגשים ולפרקים אפילו חיות הבית. הוא מחולק לפרקים קצרים וכל אחד הוא הצצה לרגע, בחטף, לעולמה של דמות אחרת. הצצה מוגבלת, לעתים חונקת, פעמים אחרות גואלת. כפי שדמות המשרתת גואלת את הקוראת מהאדון האגוצנטרי והמפונק ודמות הסבתא גואלת אותנו מבתה קרת הלב והאדישה. לעולם אין תמונה שלמה, או מציאות אחת קוהרנטית, אלא רק קליידוסקופ שבור, עקום, בלי סימטריה, בלי קו מחבר.
אינספור פעמים שאלתי את עצמי בחיי איך זה להיות אדם אחר. להרגיש טיפת גשם על עור אחר, לראות דרך עיניים שאינן שלי. אלא שדי מוקדם למדתי שיש לנו את שרואות עינינו ושומעות אזנינו ואם יש לנו מזל - את שאנו רואים בעיני רוחנו. מהו קולו של העץ שנופל ביער כשאין איש כדי לשמוע אותו - לעולם לא נדע.
זו הסיבה שאני קוראת. והספר הזה הזכיר לי; החלפתי אישיויות, הייתי המשרתת, המאהבת, הנוטריון העשיר וגם מוכר ההלבשה התחתונה. הייתי כולם. אבל גם להיות כולם לא פתר את העובדה שזה עדיין לא הכל. שאלו רק שברים, השתקפויות. שאין תקנה אמתית, אין תמונה שלמה. קצת כמו בקבלה, הכלים נשברו, הסיגים של האלוהות עדיין אי שם בעולם, אך נקודת המוצא היא השבר, אי השלמות.
מה עוד אפשר לזכותו של הספר?
הוא מתאר ברגישות רבה הזדקנות. את האופן שבו כל הסדקים בנפש שהאדם מנסה לאחות בגיל צעיר, הופכים לשברים בלתי ניתנים לאיחוי.
אם ככר היהלום (ספרה הראשון של רודורדה שתורגם לעברית) הוא הרכב קאמרי, כאן רודורדה כותבת לתזמורת. אינני יודעת איזה מהם טוב יותר, אך גם כאן וגם כאן ניכרת יכולתה להפעיל כל כלי בנפרד, להשהות לרגע את המומנטום ואז, אחרי שכל הכלים מכוונים בדיוק - להניף את השרביט והסיפור אל על. מעניין שבשני הספרים היא תפסה אותי לא מוכנה, כשהרגשתי שלספר אין מעוף, שהוא קצת שטוח - הגיעה פתאום התנופה המופלאה הזו.
לא אוכל לסיים בלי לאמר בצער שהספר מצליח למרות התרגום ולא בגללו. להבדיל מ"ככר היהלום", שתורגם ע"י רמי סערי רב הכישורים - התרגום לוקה בחסר ומאכזב. שימוש מיותר ותכוף במטבע הלשון "בטירוף" הוא דוגמה מקרית שעולה כעת בדעתי לחוסר רגישות של המתרגם. על כך ניתן להוסיף משפטים רבים, רבים מדיי, שעורך לשוני רגיש צריך היה לשכתב ושהיה עליי לקרוא כמה פעמים (ולא מקוצר הבנה).
סיכומו של עניין, קראו אותו. לאט ובסבלנות. ומסרו דרישת שלום לרוח הרפאים הספרותית החביבה עליי (השנייה היא זו מטירת קנטרוויל) - היא ממתינה לכם בין דפי הספר.
