ביקורת ספרותית על 3096 ימים מאת נטשה קמפוש
ספר טוב

---

עלי להתוודות : לא שמעתי על מקרה חטיפתה של נטשה קמפוש עד לפני כחצי שנה, בעת שפורסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבה ארוכה על הפרשה בעקבות יציאת הספר. קראתי את הכתבה בשקיקה והספר נכנס מיד לרשימת הקריאה שלי.

נטשה קמפוש היתה בת 10 בלבד כאשר נחטפה בדרכה לבית הספר. הספר פורש בפנינו בכנות יוצאת דופן את חייה המתפוררים של נטשה לפני החטיפה (ילדה מלאה הסובלת מהצקות חוזרות ונשנות בבית הספר וזוג הורים מבוגר שמערכת היחסים שלו אט אט נסדקת). היא מספרת על הרגלה לצפות בדיווחים על מקרי החטיפות והרציחות שפקדו את אוסטריה בשנים האחדות שלפני חטיפתה, הקלתה (החלקית) כאשר הבינה שהיא לא מייצגת את הדמות האולטימטיבית לחטיפה, ועל היום בו הלכה לראשונה לבדה לבית הספר, היום הראשון בו לא נפרדה כיאות מאמה ("לעולם אל תיפרדי בכעס. לעולם לא תדעי אם נתראה שוב !"), היום בו נחטפה.

היא מתארת בפרוטרוט את דיוקנו של חוטפה : וולפגנג פריקלופיל - גבר מתבודד בן 35 המעורער בנפשו. היא מספרת על מערכת היחסים שלו ושל אמו השתלטנית, על האובססיה שלו לסדר וניקיון, על הפרעות האכילה שלו ועל מצבי רוחו המשתנים בתכיפות.
דמותו של פריקלופיל היא הקונפליקט הכי גדול בסיפור : מצד אחד גבר חסר ביטחון וכנוע, המתרפס למשמע הפצרותיה וסירוביה של נטשה ("אני לא אעשה זאת" הטחתי בפניו בקול תקיף.הוא פער את עיניו בהפתעה, חיכה לרגע, וחזר ותבע ממני שוב ושוב לקרוא לו "מאסטרו". לבסוף ויתר על דרישתו זו) ומצד שני גבר אלים ומאיים. חוסר העקביות הזו בהתנהגותו של החוטף עוררה בי שוב ושוב את התהייה עד כמה מעוררי פלצות היו חייה של נטשה בכלא. מצד אחד הוא כולא ילדה ללא שום סיבה נראית לעין ומצד שני "מפנק" אותה בצ'ופרים כגון טלויזיה וממתקים. בתקופה הראשונה לכליאתה עיקר פחדה היה מפני הלא ידוע ועיקר דיכאונה נבע מהכליאה עצמה ומגעגועיה למשפחתה. ככל שעובר הזמן אנו מתוודעים אל אופיו האלים של פריקלופיל - הוא מרעיב את נטשה ומכה אותה באלימות לעיתים קרובות. הוא מעביד אותה ושולל ממנה את הדברים האנושיים היחידים בהם היא יכולה להיאחז. היא מאבדת ממשקלה אך מסרבת לאבד את שפיותה.

אחת הסוגיות המעניינות שמעלה הספר היא סוגיית ההזדהות עם החוטף, או בשמה המקובל יותר "תסמונת סטוקהולם ". נטשה הודפת בנחרצות כל ניסיון לשייך אליה את התופעה הזאת. היא מסבירה שאין שחור או לבן : היא ראתה בחוטפה בן אנוש בעל צד אפל וצד מואר. כמובן שהיא לא מזדהה עם החלטותיו ומעשיו, אך היא מציינת שהיו ביניהם רגעים קצרים של נורמליות ואפילו הבנה הדדית ("לאחר בריחתי נדהמתי - לא מכך שאני כקורבן הייתי מסוגלת לבצע את ההבחנה הזאת, אלא משום שהחברה שלתוכה צנחתי לאחר מאסרי, איננה מתירה שום חריגה, ולו הקלה ביותר, מהמקובל. אסור לי להרהר כלל באדם שהיה הדמות היחידה בחיי במשך שמונה שנים וחצי. אינני יכולה אפילו לרמוז שאני זקוקה לפורקן הזה כדי לעבד את מה שקרה בלי לעורר חוסר הבנה.").

אחת התהיות המתבקשות, כשמדברים על נושא של חטיפת נערה וכליאתה ע"י גבר מבוגר , היא שאלת המין. האם נטשה נאנסה או הותקפה מינית במהלך שהייתה במרתף האטום? ועל כך היא אומרת (בקטע החזק ביותר בספר , לטעמי): "לאחר שברחתי, אחת הכותרות הראשונות שהתנוססה בעיתון בפרשת החוטף היתה 'חיית המין'. אני לא אכתוב על היבט זה של כליאתי - זוהי פיסת הפרטיות היחידה שאני מבקשת לא לחשוף, כעת משחיי בשבי נטחנו עד דק באינספור כתבות , חקירות, תצלומים וכו'. אך אומר רק זאת : בלהיטותם אחר סנסציות, עיתונאי הצהובונים פיספסו בגדול. מבחינות רבות החוטף היה בהמה ואכזר שאין שני לו. אך בכל הקשור לניצול מיני הוא לא היה כזה. "

נטשה היא דמות חזקה ומעוררת הערצה. היא שמרה על שפיותה בכל מחיר והייתה נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. היא לא התרפסה מול חוטפה אך לא מרדה בו בצורה בלתי נשלטת. היא שמרה על כבודה ככל שניתן במצבה. עוד מילדות היא הציבה לעצמה מטרה : להיות עצמאית בגיל 18. להיות אחראית לחייה ולמעשיה ולא להיות כבולה להוראות אחרים. והיא עמדה בזה. בגיל 18 היא שחררה את עצמה לחופשי. עם הרבה אומץ ותושייה ובעיקר עם הרבה תקווה, היא בנתה לעצמה קרקע יציבה להמשך חייה. אני מצדיעה לה.

» ביקורות נוספות של יער
» ביקורות נוספות על 3096 ימים