קרה בינינו משהו רע. יותר מרע, משהו נורא. אני מאמין שאני מתחיל להבין. לאט־לאט אני מצליח להשלים את הפאזל, והתמונה שמשתקפת אלי מפחידה. נעשו דברים אסורים, אנשים נפגעו, עולמות קרסו, שקרים נחשפו. היה כל כך חשוך, לילות ארוכים בלי שינה. שום דבר בעסק הזה לא מתיישב עם ההיגיון הבריא. כל כך הרבה שאלות נשארו פתוחות. קשה ומפחיד להירדם בלילה כשאתה לא מבין מה לעזאזל קורה איתך. אני מפחד שאולי יש מישהו שלא הספקתי להכיר, ומקווה שאין מישהו שבחר לירות לעצמו בראש ולסיים בגלל זה את חייו.
אז החלטתי לכתוב. היה קשה להתחיל. תהיתי איך מנסחים בכלל מכתב כזה. הרגשתי שזה מסובך מדי. היה נדמה לי שאני מצליח ומיד מחקתי הכל, השתדלתי לא להתייאש וניסיתי שוב מהתחלה. כך ישבתי שעות ארוכות, מנסה ומתאכזב מכך שאינני מוצא את הנוסח המתאים. בסופו של דבר הבנתי שזה לא מכתב של ירייה ראשונה. לא אוכל להתיישב ולכתוב ולתת ללב לצרוב לבדו את המילים הנכונות. מה שגורם לי להתעקש ולהמשיך הלאה הוא חזק יותר מרגש, חזק הרבה יותר מתחושה. זו ההכרה בכך שמדובר במציאות פגומה — משהו שמעולם לא למדתי איך לעכל. לא אשתף איש במכתב הזה ולא אחפש עצות מהי הדרך הנכונה להעלות את הדברים על הכתב. אעשה זאת לבד. לא אמהר. אמחק ואתקן. אבחר היטב את המילים ואתכנן בקפידה את המסרים. לבסוף אמצא את הנוסח הראוי למכתב שכזה, ואחרי שאדפיס אותו, אקפל את הדף לשניים ואכניס אותו לתוך המעטפה הכחולה שקניתי במיוחד. את המכתב אשלח לעצמי — צעד מפתיע, הא? עד כמה שזה מוזר, אני מרגיש שזו הדרך הנכונה לסיים את האירוע הזה — ואת זה אעשה ברגע שאסע.
למכתב הזה יש מטרה אחת ויחידה והיא סגירת מעגל. אינני יודע כמה זמן איעדר, אבל בסוף אחזור. אני נשבע שאחזור משם, וכשזה יקרה אמצא את המעטפה הכחולה אצלי בתיבה. אשלוף אותה, אעלה במדרגות, אכנס לדירה שלי, אתיישב ואדליק סיגריה, אוציא את המכתב ואקרא אותו לעצמי בקול, לאט ובשקט. אקרא אותו פעם אחת ויחידה. לא אשמור אותו אצלי, לא אכניס אותו למגירה, למכתב הזה יהיו חיים קצרים, ולאחר שאסיים לקרוא, יסתיים תפקידו בעולם. לא אשרוף אותו, כמובן, גם לא אמעך ולא אקמט אותו — אניח אותו אחר כבוד בפח האשפה. ובו ברגע אצא, ללא תהייה, לדרכי החדשה.
אל דאגה, אני לא מנסה לשחק את תפקיד הגבר המחוספס. לא אסתיר את הרגש ולא אנסה לטשטש את האהבה שהיתה. עם זאת, למכתב תהיה צורה קצת משונה, לא ממש סטנדרטית, את זה אַת בטח היית מבינה. לא יהיה בו שימוש בקלישאות דוגמת "אני מבולבל" או "אני צריך זמן לעצמי", ובטח שלא יתאים אם אכתוב בו ש"זו לא את זה אני". כי זה לא המצב. אני מרגיש שצפוף מאוד במקום שבו אני נמצא, מנותק וכמעט מנוטרל. אני שבוי בעולם של שקרים ומאמין שאת ממשיכה לעקוב מרחוק, בדרכים המיוחדות לך. רק אלוהים יכול להבין את מה שאת עושה, והוא אולי היחיד שיכול גם לספק את התשובה לשאלה: למה?
את יודעת מה הבעיה שלי עכשיו? הבעיה שלי היא שאת חכמה ושיש לך כישרון מדהים, שמאפשר לך לסובב את העולם על האצבע הקטנה. אבל גם לך יש בעיה והיא שאני זוכר הכל, עד הפרט האחרון, ואני לא לבד.
הלוואי שיכולתי לעמוד מולך ולהזכיר לך את הלילה שבו אמרת לי שיש רגעים שהעולם משנה את צורתו המוכרת והרגילה. כשלא הבנתי אותך, הסברת שיש רגעים שבהם עולם המושגים שעליו מושתתים החיים סופג זעזוע. אמרת שיש רגעים שהזעזוע קל ואפשר להמשיך לחיות אחריו, אבל התעקשת וניסית לגרום לי להאמין שיש רגעים שבהם עוצמת הזעזוע חזקה עד כדי כך שהעולם עומד מלכת.
הדברים האלה עדיין מהדהדים לי בראש. היום אני מבין למה התכוונת ומה עמד לנגד עינייך כשדיברת כך. אבל את טועה — זה לא ייגמר כאן. העולם לא יעמוד מלכת והפרשה הזאת לא תיעלם מבלי להותיר סימן.