לקח לי זמן להבין למה רבים כל כך אהבו את ספרה של רונית מטלון, "קול צעדינו". הספר הגיע אלי מומלץ כל כך שלא הבנתי כשלקח לי זמן רב להיכנס אליו, לא הבנתי למה היה לי כל כך קל לשכוח ממנו במשך כמה חודשים, ולמה בסוף הרגשתי כאילו סתם בזבזתי את הזמן. איך יכול להיות, תהיתי, שרואים בזה לא סתם ספר טוב, אלא ספר מעולה, ואני רואה בזבוז זמן?
לאחר כמעת שנה מאז שהתחלתי את הספר (קצת פחות מאז שסיימתי...), אפשר לראות בצורה ברורה יותר מה אוהבי הספר חושבים. מצד שני, אני לא רואה את זה.
"קול צעדינו" כתוב בצורה שבתחילת הספר מאוד אהבתי. הספר בנוי מסיפורים קטנים - סיפור עקיף, הקופץ בין זמנים. מטלון בונה את דמויותיה ואת סיפוריה באהבה רבה - כיום אני רואה זאת - אבל בכל זאת יש תחושה תמידית של יתר אהבה. הייתה לי תחושה שמטלון מנסה יותר מדי ליצור ספר יפה ומרשים, אבל שבסופו של דבר היו חסרים מימדים לרוב הדמויות (מלבד האם והילדה).
היה גם עניין של סגנון. התעייפתי מהר מדי מהעקיפות של הכל, מהמרחק הזה ביני לבין הדמויות, והכי הרבה מהצורה שהסיפור הכולל (שאמנם מאוד קטן ולא נרגש) לא השתקף מספיק בספר. אין כל כך סיפור ומה שיש... לא הכי מעניין.
בסופו של דבר, היה לי קשה מדי עם "קול צעדינו". היו קטעים יפים וחלק מהסיפורים הקטנים היו חמודים החלט, אבל כספר כולל... לא משהו. משעמם לרוב, מרוחק מדי לטעמי ותחושה שמטלון מנסה יותר מדי להפוך את הספר למשהו שאיננו. הספר משתפר בזכרוני עם הזמן, אבל עדיין לא מומלץ במיוחד.











