קול צעדינו הסתנן באופן בלתי חוקי אליי. כמו שכבר חשפתי גלויות לפניכם: שום ספר של מטלון שקראתי עד כה לא הרגיש שווה את זמן החיים שבוזבז על קריאתו. ממש לא תכננתי לנסות עוד אחד רק כדי להשמיץ שוב על במה מפוארת זו עוד קורבן מטלוני (אמנם אצלנו בשושן מקובל לתלות על עץ, אבל עדיף לבחור מועמד ראוי תחילה). כל ההקדמה הזו מגיעה כדי להסביר לכם ידידיי, מה רבה פליאתי היתה כשגיליתי שאני מאוהבת.

קול צעדינו הוא ספר מצוין בעיני שחובה להכניס אל פסיפס הסיפורים שלנו שמספרים לנו את עצמנו. בדומה לספרו האוטוביוגרפי של יהודה אטלס "הילד הזה: פרקי נעורים" גם מטלון בוחרת לספר את סיפור ילדותה ומשפחתה, שבמרכזו סיפור עליה. בשונה מאטלס, הסיפור מתחיל שנים מאוחר יותר, מתרחש ברובו באזור מרכז הארץ (גני תקווה היום, צמוד לקיראון וקרוב לפ"ת) ובמרכזו משפחה עולה ממצרים, אם חד הורית ובעיקר צריף ורבע.
הסגנון בו בוחרת מטלון לפרוש את הדברים יחודי לה והולם את התכנים, כל פרק חורז לקודמו ומטרים את ממשיכו, את הרצף פולחים טקסטים חיצוניים לכאורה מנותקים העוסקים בגינון, פוליטיקה או ציטוט ישיר מתוך "הגברת עם הקמליות" של דיומא. אלה נקשרים בקשרים תת קרקעיים לתוכן הספר, למורכבות המשפחתית ולמסכת הכמיהות - אכזבות - מפלות ותקוות שנושאות הדמויות.

כל הדמויות מורכבות, כמו המציאות שמשורטטת. בשונה מספרים אחרים של מטלון שקראתי, כאן אני מרגישה אותה אמינה, רגישה, קשובה לדמויות שהיא משרטטת כל כולה, ומתאמצת לא רק להבריק הברקה תוך קריצה לקורא, אלא הרבה יותר לספר את הסיפור תוך הקשבה לכלל הקולות שהוא כולל בתוכו מבלי לפספס או להשמיט תו אחד.

דמות האם שבמרכז הסיפור מורכבת ביותר ועדיין שבתה את ליבי, אתגעגע לנונה ולמשפטיה המבדחים.

ספר מצוין, ממליצה בלב שלם.

כדי לקרוא את 'קול צעדינו' יש לפנות הרבה זמן והרבה כוחות. על אף הפרקים הקצרים שמרכיבים את הספר, מצליחה רונית מטלון, בשימושה בעברית הפונה לאמוציות של הקוראים, ליצור סיפור מורכב על משפחת מהגרים שלא מוצאת את מקומה בארץ, אך לא שייכת כבר למצרים - ממנה הגיעה. המספרת - ילדה שלישית במספר במין ארבעה אחים, מספרת על קשיי האם שבן זוגה נמצא ולא נמצא בעת ובעונה אחת ונאלצת לפרנס את ארבעת ילדיה ואמה הקשישה ותוך כדי גם להיקלט בארץ חדשה.

על אף מורכבותו, והשפה האמוציונאלית שממנה הוא מורכב, 'קול צעדינו' הוא ספר שלא ישאיר את אף אחד מקוראיו אדיש כלפיו

לקח לי זמן להבין למה רבים כל כך אהבו את ספרה של רונית מטלון, "קול צעדינו". הספר הגיע אלי מומלץ כל כך שלא הבנתי כשלקח לי זמן רב להיכנס אליו, לא הבנתי למה היה לי כל כך קל לשכוח ממנו במשך כמה חודשים, ולמה בסוף הרגשתי כאילו סתם בזבזתי את הזמן. איך יכול להיות, תהיתי, שרואים בזה לא סתם ספר טוב, אלא ספר מעולה, ואני רואה בזבוז זמן?

לאחר כמעת שנה מאז שהתחלתי את הספר (קצת פחות מאז שסיימתי...), אפשר לראות בצורה ברורה יותר מה אוהבי הספר חושבים. מצד שני, אני לא רואה את זה.

"קול צעדינו" כתוב בצורה שבתחילת הספר מאוד אהבתי. הספר בנוי מסיפורים קטנים - סיפור עקיף, הקופץ בין זמנים. מטלון בונה את דמויותיה ואת סיפוריה באהבה רבה - כיום אני רואה זאת - אבל בכל זאת יש תחושה תמידית של יתר אהבה. הייתה לי תחושה שמטלון מנסה יותר מדי ליצור ספר יפה ומרשים, אבל שבסופו של דבר היו חסרים מימדים לרוב הדמויות (מלבד האם והילדה).

היה גם עניין של סגנון. התעייפתי מהר מדי מהעקיפות של הכל, מהמרחק הזה ביני לבין הדמויות, והכי הרבה מהצורה שהסיפור הכולל (שאמנם מאוד קטן ולא נרגש) לא השתקף מספיק בספר. אין כל כך סיפור ומה שיש... לא הכי מעניין.

בסופו של דבר, היה לי קשה מדי עם "קול צעדינו". היו קטעים יפים וחלק מהסיפורים הקטנים היו חמודים החלט, אבל כספר כולל... לא משהו. משעמם לרוב, מרוחק מדי לטעמי ותחושה שמטלון מנסה יותר מדי להפוך את הספר למשהו שאיננו. הספר משתפר בזכרוני עם הזמן, אבל עדיין לא מומלץ במיוחד.

ספריהם של ילדי המהגרים על אמותיהם שבורות-הזהות – "קול צעדינו" מאת רונית מטלון ו"יד ענוגה" מאת יגאל סרנה


שני הספרים מגוללים את סיפורי חיי אמותיהם של הסופרים. הספרים מתווספים לספרים נוספים של בני הדור השני לדור המהגרים ארצה אשר חבלי העקירה, משבר הזהות, האבדנים והסודות של הוריהם חלחלו לנפשותיהם ודחקו בהם לתת להם ביטוי.
שני הסופרים, סרנה ומטלון, פרסמו מספר ספרים קודמים, שבחלקם עסקו בנושאים אוטוביוגרפיים. בספרם הנוכחי הם מציגים לראשונה את הסיפור האישי של משפחתם, ללא הסוואה ומגוללים את סיפורי חיי אמותיהם, על המשברים המרובים שבהם.

המאמר המלא מתפרסם ב: http://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=1899