לאהבה אין חוקים, לפעמים מספיק ניצוץ אחד...

אני אוהב מוסיקה קלאסית וזו הסיבה שבגללה בחרתי לקרוא את הספר, אבל מה שתפס אותי יותר בספר הזה מלבד הסיפור על רביעיית כלי הקשת החל בשיחות, החיכוכים ביניהם ועד למוזיקה הנפלאה של היידן, ברהמס, באך ואחרים שהם מבצעים, הוא סיפור האהבה של אחד מנגני הרביעייה שחודש לאחר עשר שנים עם חברתו מימי לימודיהם כשהיא כבר נשואה, אם לילד וטומנת בחובה סוד מעברה . פגישה מקרית ביניהם מעוררת לחיים רגשות רדומים, ומחדשת את הקשר ואת להט האהבה שכבה זה מכבר הימים ומאלצת אותם לקבל החלטות שישפיעו על המשך חייהם.

היה מעניין ומסקרן לקרוא על הנגנים שחוברים לרביעייה קאמרית אבל לפעמים היה גם משעמם ואילולא סיפור האהבה שברקע יכול מאוד להיות שהייתי נוטש אותו מוקדם. בסופו של דבר אני שמח שלא, כי התגמול לא אחר להגיע.

צריך לומר, זה ספר טוב מבחינת הנושאים שהוא עוסק בהם (מוזיקה ואהבה) אולם הוא סובל לעיתים מחוסר עניין והנאה ולכן הדרוג בהתאם.

"זאת קריירה רעה מאוד, אבל רק קריירה רעה נותנת אור לעולם."

בשנים האחרונות חווה אצלנו הסופר השווייצרי רוברט ואלזר ( 1878-1956) לעדנה והראיה לכך היא שני קובצי הסיפורים: "איש שלא הבחין בשום דבר" הנהדר(2010) ו"אפר, מחט, עפרון וגפרור" (2013) ועכשו הרומן הראשון "האחים טאנר" משנת 1907 שיצא כעת לראשונה בעברית לצד שני הרומנים הנפלאים האחרים שלו שיצאו עוד בסוף המאה הקודמת.(כתבתי עליהם בעבר) הספר תורגם רק לאחר שני האחרונים שהזכרתי והאמת היא שיש בזה היגיון כי הוא הוא עוסק יותר בקורות חיו ומשפחתו , אבל למה חיכו כל כך הרבה זמן ?

באחים טאנר הספר הראשון שכתב מסופר על ארבעה אחים ואחותם ואת קורותיהם בעולם כאשר כל אחד מהם מנסה למצוא את מקומו החל בסימון הגיבור המספר בן העשרים הצעיר מבניהם שסביבו נסוב הסיפור, צעיר שמחליף עבודות ומקומות שבאמצעותם הוא מתוודע אל העולם ואל האנשים, קספר הצייר, הדוויג המורה שמואסת במקצועה ומעדיפה אושר על פני כבוד, אמיל שמצבו הנפשי הרעוע מביאו לאשפוזו במוסד פסיכיאטרי וקלאוס הבכור שמודאג מגורל אחיו.

לצד אחיו של סימון יש דמויות נוספות כמו מעבידים למיניהם, משורר צעיר חבר של אחותו שמוצא את מותו ברומן באורח פלא כמו שואלזר ימצא את מותו בשלג כנראה מהתקף לב שעה שיצא לעוד טיול מני רבים שאהב לעשות, וגם בעלת בית שאליה מגיעים סימון ואחיו הצייר לגור ואף מתאהבים בה.

באחד הפרקים סימון מגיע לאחד מבתי המרזח ומאזין לסיפור שאחד מיושביו מספר על בחור צעיר ואומלל שחיפש את דרכו בחיים והגיע לאמריקה ומי שלא צלח שם חזר לאירופה ועבד כמורה עד שמצבו הנפשי הרעוע הביא אותו למוסד פסיכיאטרי ולסימון מתחוור שמדובר בלא יותר מאשר אחיו אמיל שלא ראה זמן רב. דבר שהביא אותי למסקנה שיתכן מאוד שפרנץ קפקא שסיפק את הכותרת שאתה פתחתי על דמותו של גיבור הרומן שהיה מחסידיו של ואלזר לקח ממנו את ההשראה לרומן המפורסם שלו " אמריקה" הראשון בטרילוגיה הנודעת שלו

כאמור זה הרומן הראשון שכתב והפחות מסודר מבחינה טכנית מבניהם משום שאין בו מסגרת ועלילה כהלכתה שיבואו לידי ביטוי ברומנים האחרים שלו. מצד שני יש בו תיאור כנה, רגיש ועמוק של מערכות יחסים בין האחים ומי שיש לו אחים אף ירגיש זאת ביתר שאת. באחרית דבר ששופכת אור על ואלזר וספרו מציינת בנוסף טלי קונס שהיו לו יסודות אוטוביוגרפים שלימים אף התחרט על שחשף כך את עצמו וחלק ממשפחתו. ואפרופו אחים ספרו של ינץ לוי "תוחלת החיים של אהבה" גם עוסק בזה מלבד מחלתו של אחד האחים ומומלץ בחום..

לקראת סופו של הספר מסכם ואלזר את דעתו על בני האדם מפיה של מנהלת בית הארחה שעה שסימון נפגש עמה: "אז מה מלמדת ההבנה המצטברת בבני האדם? את הדבר הכי פשוט בעולם: להיות נחמדים לכולם! הרי כולנו, כל בני האדם על הכוכב האבוד, הבודד הזה, כולנו אחים!" (עמוד 270)

ואלזר כתב ארבעה רומנים נוספים מלבד השלושה שהוזכרו אולם רק אחד מהם "השודד" משנת 1925 שרד ונמצא בעיזבונו ופורסם לאחר מותו ואני תקווה שגם הוא יתורגם. מי שקרא בעבר את ואלזר והתרשם מכתיבתו יערוך ברומן הזה היכרות עם חייו ומשפחתו וימצא בו את הבסיס לרומנים שיבואו אחריו.

תודה לעם עובד ולמתרגם ארז וולק על התרגום היפה.

חברים יש לכולם, מי קרוב יותר ומי פחות, אבל מה קורה שיש חבורה שקשורים זה לזה בחבל הטבור ולאחר תקופה מסוימת ניתקים ממנה? הספר מביא את סיפורם של חמישה, שלושה בנים ושתי בנות שבזמן התיכון יום אחד אחד מהם מתבשר על הרחקתו ללא מתן כל הסבר ורק שהוא כבר בן 36 הוא מחליט לברר עם כל אחד מהם מדוע הורחק, דבר שפותח בפניו תיבת פנדורה טראגית אך גם הפתעה לא צפויה.

זה ספר טוב, אפילו טוב מאוד שעוסק בחברויות ומה שביניהם כמו אהבה, קנאה ושנאה ואיך אנחנו מושפעים מזה בחלוף הזמן, אבל בעיקר על חייו ובדידותו של האדם ועל דרכיו למצוא בהם משמעות. יש בו גם אירועים שמשאירים אותך עם שאלות פתוחות כמו לא מעט דברים שקורים לנו בחיים שאין לנו עליהם תשובות ולכן הספר הזה מאוד קרוב למציאות מה שהופך אותו לאנושי מאוד.

זה הרומן הראשון של מורקמי שאני קורא (מלבד הקצרים שלו) וניכר בעליל שהוא כותב בעל יכולת גבוהה, כך שלהמליץ עליו למי שכבר קרא את ספריו נראה לי מיותר, אבל מי שעדיין לא קרא אותו (כמוני) ייהנה במיוחד.

"נקל לשער שיפעת החיים מזומנת לכל אחד ואחד בכל עת במלוא תפארתה, אבל היא מכוסה בפרגוד, במעמקים, סמויה מן העין, רחוקה מאוד. אך היא שם, לא עוינת, לא סוררת, לא חירשת כשקוראים לה במילה הנכונה, בשם הנכון, מיד היא באה. הרי זה טיבו של כישוף, שאינו יוצר אלא מזמן." (פרנץ קפקא, 1921)

לא מעט ספרים נכתבו על קפקא האדם והסופר ביניהם גם כמה ביוגרפיות ומן הסתם יכתבו עוד בעתיד. הספר הזה מספר על שנת חייו האחרונה בין קיץ 1923 לקיץ 1924 שבה קפקא מחליף דירות ומחפש בתי מרפא. הוא מגיע לברלין בתקווה לשפר את מצב בריאותו (חולה שחפת), וגם לחוות בחייו אהבה וזוגיות תחת קורת גג אחת עם דורה הצעירה ממנו ב-15 שנה שהכיר באתר נופש ליד הים הבלטי בזמן ששהה שם עם אחותו, בעלה וילדיהם. מאז שהכירו דורה רואה בו אדם שעתידו עוד לפניו ובכלל זה עתיד לשניהם למרות מחלתו עד כדי מחשבות על עליה לארץ ישראל וסיפור אהבתם נתפס ע"י קפקא כנס שלו חיכה כל ימי חייו למרות שכבר היה מאורס פעמיים אירוסים שלא הגיעו לידי מימוש.

המחבר, גם לצד ניסיונותיו של קפקא להיאחז בחיים והזוגיות עם דורה מתאר את ניסיונותיו לכתוב ובכלל זה את הסיפור האחרון "יוזפינה הזמרת או עם העכברים" שמבוסס על מישהי שהכיר ואת החיים בתקופה ההיא בברלין כמו האינפלציה הדוהרת שמקשה על חייהם של האנשים וכך אנו מקבלים תמונה מאוד בהירה ומוחשית למה שבהחלט היה יכול להיות.

ספרו של קומפפמולר מעניין ומרגש למרות סופו הידוע ואפשר לראות בו ניסיון יפה לתאר את שנת חייו האחרונה עם דורה דיאמנט, ואני בטוח שלא היה לו פשוט בלשון המעטה להיכנס לראשו של קפקא, אע"פ שהמחבר הכיר את כתביו. אם תהיתם מניין שמו של הספר אז באחד הראיונות שנתן המתרגם ארנו בר שתרגם יפה, הוא סיפר שלקח אותו מהקטע שצוטט למעלה שנכתב ע"י קפקא ונראה שאין מתאים ממנו.

קפקא הלך לעולמו ב 3 יוני 1924 חודש אחד לפני יום הולדתו ה-41 ובמותו בטרם עת ניתן בהחלט לראות נקודת ציון בספרות העולמית שאילולא כך ואני אומר זאת בזהירות לא היינו נחשפים לכתביו בזכות חברו הקרוב מאכס ברוד שלא מימש את צוואתו לשרוף אותם והוציא אותם לאור. דורה אהובתו הגרה לאנגליה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונפטרה שם ב 1952 והיא בת 54.

מי שקרא את ספריו ורוצה לדעת קצת יותר על קפקא ימצא עניין וגם מי שרוצה לקרוא על סיפור אהבה טראגי.

השנה היא 1938 בצ'כוסלובקיה והסכם מינכן בפתח (חבל הסודטים סופח לגרמניה). גיבור הספר שעובד בקרמטוריום ואב מסור לשני ילדיו מאשתו היהודייה שידוע גם באהדתו ליהודים ואף מעסיק שניים מהם מוסת ע"י חברו להצטרף למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (הנאצית) ומכאן מתחילה הידרדרותו הנפשית והמוסרית שלא יודע את נפשו למעט קידומו והאידאולוגיה השטנית שאליה נחשף למרות היותו איש תרבות, חובב מוסיקה קלאסית (הרבה מלחינים ויצירות מוזכרות בו) וספר אחד על טיבט והדלאי לאמה שהוא מרבה לקרוא בו.

הסיפור מצליח לזעזע ולהראות עוד פן מחריד של האדם בחסותו של הרוע הנאצי ולכן מוזר בעיני שלא תורגם עד עכשו. האם זה בגלל תוכנו הקשה לעיכול או שסתם נפל לו ככה בן הכיסאות מאז יצא ב 1967. הוא מעלה שאלות קשות על מוסריותו של האדם ועל הגבולות שהוא מציב לעצמו בתחום האישי והמקצועי ולא אטעה אם אומר שהוא מרחיק לכת ובכלל קשה לי לעלות על הדעת שדברים מסוג הדברים שקורים בו יתרחשו במציאות , אבל אי אפשר לדעת מכיוון שלנאצים וחבריהם לא היה "אלוהים" כפי שההיסטוריה הוכיחה.

מלבד הסיפור המצמרר אני קבלתי גם את הרושם שלדיסלב שהיה פילוסוף בהשכלתו בא לומר דבר נוסף והוא שהסבל לא ראוי והמוות עדיף עליו, גישה קיצונית לכל הדעות. מה, אין אנשים עם מחלות כרוניות שדבקים בחיים למרות סבלם. ועם זאת שאפו להוצאה ולמתרגם שגם הוסיף אחרית הדבר על הספר והסופר. זה ספרו הראשון שמתורגם ואני מקווה לראות עוד מספריו בעברית.

אם תשאלו אותי מה ישראלי בעיניי אוכל למנות רשימה ארוכה של דברים, אבל הדבר הראשון שעלה לי לראש שראיתי את הכריכה של הספר הזה הוא ארוחת בוקר, ואיפה? אומר שהסמל המסחרי של אותה רשת הא כוס קפה (ולו כדי לא לפרסם את שמה). אתה מזמינים ואחרי כמה דקות קוראים לכם ואתם לוקחים את המגש ואוכלים להנאתכם מבלי שאיזה מלצר יסתובב סביבכם וישאל אם לא חסר לכם כלום ואם הכול בסדר במטרה לזכות בטיפ המיוחל, דבר שממנו מי לא רוצה להימנע. את ספרו של ויסמן אני מוסיף בשקט לאותה רשימה.

ויסמן שזהו ספר הפרוזה השני שלו בסה"כ מביא חמישה סיפורים לא פשוטים על גברים ישראלים שעוברים משבר על רקע אישי או מקצועי ומחפשים פתרונות לצאת מהם. לדמויות המשנה יש תפקיד והם לא משמשות רק כניצבים כמו בסיפור הראשון כאשר הסב עוזר לחולל את השינוי המתבקש. מתוך החמישה בחרתי להתייחס דווקא לראשון. כן, זה עם הסב ששבה אותי למרות שגם האחרים לא פחות טובים, אבל את זה אני ישאיר לכם לגלות לבד.

שמו של הסיפור "מֶענְטְשׁ" (תבינו בהמשך למה?) מספר על בחור צעיר שערק מהצבא בגלל התעללויות מצד מפקדו ומגיע לאחר שהות בנואיבה אל סבו האלמן. מן הסתם היה ראוי שאזדהה אם אותו בחור שערק אבל זה קרה לי דווקא עם סבו מכיוון שזה סבא שעומד על דעותיו, שנותן לך להרגיש בבית גם אם עשית מעשה שלא יעשה, ממטיר עליך חיבה ואהבה, מכבס את בגדיך ומכין לך ארוחת הבוקר כל כך טעימה שבא לך לנשק ולחבק אותו ובכלל לא מפסיק לומר לך שהכי חשוב הוא להישאר בן אדם ואם תרצו קבלתם גם רמז לסופו...

לא כל יום אני נתקל בספר שכתוב היטב, עמוק, מהנה וגורם לך לחשוב מה היה קורה בחייך אילו... בן הטובים שקראתי השנה.

אם יש סופר שמגיעות לו מחמאות הוא ללא ספק לאוניד פקרובסקי שהוציא כעת את ספרו השני "פרבולה של הצלחה". את ספרו הראשון והמפתיע קראתי בהנאה ותהיתי אם יהיה המשך והתשובה לכך לא אחרה להגיע בחלוף שנתיים ולכן אני שמח בשבילו ועבור קוראיו, אבל ויש גם אבל. יש סופרים שכיף לקרוא אותם, הם לא מחייבים, מעבירים יפה את משנתם ובכלל אם תרצו הם קיימים על מנת שנוכל להעריך את הגדולים אז מי אנו שנלין.

ספרו השני כמו הראשון מכיל סיפורים וחוויות מעבודתו כשומר שהתרחשו קרוב למקום עבודתו ומתובלים בפילוסופיה, סופרים וספרים שאהב וגם סיפורים אישים כמו על לכתו של אביו שגרם לי להזיל דמעות וסיפור על שמו של הספר שבו הוא מספר על עלייתו לארץ ואיך הגיע לכתוב סיפורים עד להוצאת ספרו, ולא פחות מעניין, גם תשובה לפשר הפסל המונומנטלי שהופיעה על כריכתו של ספרו הראשון שלא ניתן לו הסבר בשעתו (?) אגב, הפעם ניתן הסבר.

כדאי לקרוא את פקרובקסי, הוא סופר של הפרטים הקטנים, הוא חד עין ובעל יכולת חקירה וניתוח של מצבים, אנשים וספרים. מי שקראו את ספרו הראשון ייהנו גם מהשני שלו, ואלו שעדיין לא טעמו ממנו, יופתעו.

שנה טובה.

מאזיניו הקבועים לתכניתו של אבי אתגר בשבת בצהריים ברשת ב' יזהו מיד את שמו של מחבר הספר שמתנוסס על עטיפתו ואף יעלו חיוך על פניהם. מיקי, תרשה לי לקרוא לך בשמך הפרטי למרות שאני לא מכיר אותך רק באמצעות אותם הסיפורים שסיפרת בתכנית, מפני שאתה הפכת אצלי לבן בית. כל שבת במשך שנים הייתי מחכה לאחת וחצי בצהריים אם אני זוכר נכון את השעה, שעה שהיית עולה לאוויר כדי להקשיב לסיפור פרי עטך בקולך המונוטוני והמהפנט. לפני מספר שבועות קפצת לביקור לאחר שנים שלא שמענו ממך וחיפוש עליך ברשת גילה להפתעתי שהוצאת ספר. היה זה רעיון נהדר לקבץ את הסיפורים כעדות לפועלך ובכלל כמזכרת נהדרת למאזיניך ואני חייב לציין שבעונג רב קראתי את 23 הסיפורים שבחרת לקבץ בספר למרות שאת רובם הכרתי. קודמתי לי יניני ויהודה אטלס מתוך דבריו על הספר הטיבו לתאר אותם ולכן לא נשאר לי אלא להודות לך על השבתות שהקדשת לנו מזמנך ועל הספר.

נ"ב למי שלא שמע והכיר אותך להלן סרטון שבו אתה מתארח אצל אבי אתגר ומספר את סיפור הצלמניה שכמובן נמצא בספר

https://www.youtube.com/watch?v=jmtdx4UMnK4

מיליונר יהודי מאמריקה רוצה להנציח את אשתו שנפטרה בארץ הקודש באמצעות מקווה ומשה חוזר בתשובה ועוזרו האישי של ראש העיר מופקד על בנייתו כדי לממש את חזונו של היהודי מאמריקה, אבל פה מתחילות הצרות כאשר תושביה, עולים מרוסיה, חושבים שזה בכלל מועדון שנבנה עבורם.

פסיפס צבעוני של דמויות יש בספר הזה, מחילונים, דתיים, עולים חדשים וגם ערבים שבאים לידי ביטוי בסיפורים שמחים ועצובים וגם אהבה אחת שקמה לתחיה. נבו משום מה לא נותן לעיירות שבספר שמות ומשאיר זאת לדמיוננו ואני בהחלט יכול להבין מדוע נהג כך. ראשית כדי לא לפגוע ברגשות הציבור הדתי משום שאני קבלתי את הרושם שהעיר שמדובר בה בעיקר היא צפת (מעניין אם נבו חשב עליה שכתב?) מכיוון שקברים רבים של צדיקים יש בקרבתה ובכלל זה בסיס צבאי שמוזכר לא פעם, עוד סיבה...

הספר קולח, מהנה ומעורר מחשבות על היחס שלנו לזולת. יופי נבו.