יש תמונה כזאת שמסתובבת בכל מיני פורומים של העצמה שרואים בה הרבה דגים ששוחים כולם באותו כיוון ורק דג אחד שוחה בכיוון הנגדי ומוצמד לה הכיתוב:
"?What if you're right and they're wrong"

יש הנחה בשאלה הזאת שיש איזה עולם אובייקטיבי, מישהו שמסוגל לראות תמונה רחבה יותר, ושיש תשובה לשאלה מי צודק ומי לא. ואני חושבת שהסיפורים של זיסקינד מתייחסים בדיוק לזה, כלומר, לספק ביחס להנחה הזאת, להעדר של נקודת מבט אובייקטיבית, לזה שכל אחד מבסס את התמונה שהוא רואה על ההנחות המוקדמות שלו, על הפרשנות שהוא נותן לפידבקים שהוא מקבל מהסביבה, על הנסיון ועל הזכרונות שלו וגם על מחשבות שיש לו ורעיונות שהוא הוגה, לא חשוב כמה מופרכים הם. ולא רק שנקודת המבט האובייקטיבית לא קיימת, גם לא בטוח שהיא חשובה. למה זה משנה?

נניח שאיזה מישהו באתר יגיד על איזה ספר שהוא יצירת מופת (מופרך, אני יודעת, אבל נגיד שזה יקרה), ונניח שאת לא אהבת את הספר הזה וחשבת שהוא משעמם או אידיוטי או אפילו ספר בסדר אבל בלי שום ערך יוצא דופן, העובדה שאותו אחד טען במידה כזו או אחרת של תוקף את הטענה שלו משנה את דעתך על הספר? צריכה לשנות? יכולה לשנות? אצל מי?

זיסקינד, בארבעה סיפורים קצרים נהדרים, מצליח להמחיש שאלות כמו איך אתה חי עם מה שחושבים עליך, כמה אכפת לך מזה או עד כמה הסרט שאתה חי בו תלוי בצופים, וגם מחשבות כמו איזה יופי זה לחיות בסרט ולא להתעניין בשום דבר אחר או כמה מבאס זה כשהסרט שלך מפסיק להיות רציף והוא מורכב רק מתמונות ששכחת מה הקשר ביניהן.

אחרי הסיפורים האלה באה מסה, היא גם נתנה לקובץ את שמו, ואותה לא אהבתי. אני חושבת שזה גם מפני שאני מעדיפה שיספרו לי סיפור וגם כי יש בה כמות מוגזמת של רפרנסים ליצירות ולכותבים שאמנם כולם קלאסיקנים אבל לא את כולם אני מכירה מספיק כדי לזרום עם האזכור ולהמשיך הלאה ומצד שני אין לי כוח עכשיו להתחיל תחקיר בכל מקרה כזה, מה גם שמדובר, כאמור, בהרבה יותר מידי. אולי פעם, בפנסיה.

ועדיין שמחה שקראתי, בזכות הסיפורים.

זיסקינד הוא אחד הסופרים המסקרנים, שתמיד יש להם מה לומר לי. התפעלתי מאד מ"הבושם", כך גם מ"היונה" ומ"סיפורו של מר זומר". בכל אחד מספריו שקראתי מצאתי דברים שונים וחדשים, רעיונות ודרכים חדשות להשקיף על העולם וזה מאד לא טריוויאלי. בדרך כלל סופרים נוטים, אני חושבת, להשתקף באופן דומה בספריהם השונים. העלילה והסיפור שונים, השקפת העולם דומה. לא אצל זיסקינד. כלומר - גם אצלו השקפת העולם הביקורתית, החוכמה, השימוש הנפלא באירוניה משותפים לכל מה שקראתי ממנו. אבל הגישה שונה ורעננה בכל רומן, נובלה או סיפור. ומי שמצליח להמציא כך את עצמו מחדש בכל פעם, יודע לכתוב כך והוא גם חכם ומפתיע הוא סופר נדיר שבנדירים.

הספר הזה כולל ארבעה סיפורים ומסה, שעל שמה נקרא הספר. מבין הסיפורים זה שריגש אותי ביותר היה "המאבק" המתאר משחק שחמט המתרחש בגני לוקסמבורג בצרפת ומתקיים בחוץ, לעיני צופים. כל מי ששיחק אי פעם שחמט מכיר את הדומייה הפנימית אליה נכנס כל שחקן, כשהלוח והכלים הופכים לעולם ומלואו. ותוך כדי המשחק המחשבה על מה שיעשה היריב - האם ואיך יפתיע אותך, או - הכי גרוע - האם יצליח לחשוף את התיכנון הזהיר שלך ולחרב לך את הניצחון. שני השחקנים המשתתפים בסיפור הם צעיר נאה, רגוע ושקט, שכל מי שרואה את התנהגותו בטוח שמשחק פה רב אמן בתחפושת, וזקן שניצח את רוב השחקנים, לבוש בבגדים מוכתמים, ידיים רועדות, משדר עצבנות. הסיפור הוא פנינה פסיכולוגית, באירוניה דקה אך מושחזת מוביל את הקורא להבין שהציפיות שלנו הן הבוראות "קוסמים". ושאנחנו במו ידינו אחראים לאכזבותינו.

החיבור "על אהבה ומוות" הוא מלאכת מחשבת של בחינת הנושאים הנראים כאילו אין קשר בינהם, ומכיל תובנות מאלפות לגבי האהבה, כאחד הגורמים המשפיעים ביותר על בני האדם, תופעת "ההתאהבות" שהיא סוג של טירוף - לעתים טירוף "טוב" לעתים הרסני. הוא מנתח בעזרת דוגמאות סוגי התאהבות שונים הנראים מופרכים במבט מבחוץ, אולם במקרה של "התאהבות" המבט מבחוץ והפיכחון שהוא מביא אינם משפיעים כלל על המאוהבים עצמם, הנמצאים בעולם משל עצמם ש"לעולם האמיתי" אין כניסה אליו.

זיסקינד אינו משתתף במשחק של עולם הספרות והמו"לות: הוא כמעט אינו מתראיין, אינו מצטלם, לא מקבל פרסים ספרותיים. אין צורך לומר שהוא אינו מחווה דעתו בנושאים פוליטיים ואחרים, בנימה של "האזינו לי. אני לא סתם אחד, אני סופר!!!" היש מוזר ואנכרוניסטי מהתנהגות לא-ממנפת-מעמד שכזו?
בהערכתי העמוקה הוא זכה, למרות הליקויים האלה בהתנהלותו.

על אהבה ומוות פטריק זיסקינד.
קראתי את הספר הזה ביום שישי בלילה וסיימתי לקרוא אותו בכמה שעות. ספר מעולה מתחיל בסיפור מאבק בו יש משחק שחמט מרתק לקחתי דוגמא דווקא מז'אן המבוגר בעל הנסיון שעד כה הביס את כולם שם בשחמט. ואז מופיע צעיר זחוח שחקן חדש טוב שמביס את ז'אן וז'אן שמח שהפסיד חש הקלה הוא יכול לנוח הוא הובס פעם ראשונה ועכשיו הוא פורש מהשחמט וישחק כדורת הוא יכול לנוח מכל הקנאים שרצו כבר שיפסיד. והצעיר הזה הולך משם וזהו. סיפור ראשון כבר מעולה.
הסיפור השני 'הכורח על העומק' הוא כבר קשה ועצוב וטראגי וקם הוא סיפור קצר. שוב סיפור שני מעולה שגם אותו אהבתי.
סיפור שלישי 'צוואתו של רב אומן מוסר' שוב סיפור מדהים מרתק ועצוב מאוד אבל כתוב חכם עמוק ומעניין למדתי ממנו המון.
ואז הגעתי למסה 'על אהבה ומוות' מסע מרתקת חכמה מבריקה ושוב למדתי המון דברים שלא ידעתי ואיזה סופר חכם זיסקינד. פשוט שמח שאני כבר קראתי שני ספרים שלו.
הוא כל כל טוב שכמובן אני רוצה לקרוא את 'הבושם' שלו וגם עוד ספר שלו עם איורים.
זיסקינד עדיין חי בגרמניה במינכן לא מתראיין בורח מהמצלמות ולא מביע דעות פוליטיות. שומר על אלמוניות בעידן שבו נדיר מאוד למצוא סופר כזה. על כך אני מעריך אותו עוד יותר וגם מנסה לעשות זאת בעצמי. אני צעיר יותר וממי אפשר ללמוד אם לא מסופר שכבר חי הרבה שנים וגם כתב ספרים מעולים.
אני בעצמי לא כותב סיפורים או שירים. אני קורא הרבה ואוהב לקרוא פרוזה.
ותודה ליעל שהמליצה על הספר הזה. והכי תודה לפטריק זיסקינד שלימד אותי שיעור בצניעות בכתיבת מופת בחוכמה של סופר בעל נסיון וגם סופר מעולה ממש מעולה.
אני נותן לו חמש כוכבים ברור ואם היה אפשר הייתי נותן לו 10 כוכבים. ספר מעולה אוצר ספרותי שמתורגם מעולה מגרמנית על ידי יונתן ניראד.
ופרוזה אחרת של עם עובד שכבר לא קיימת עדיין קיימת בספריות כך שיש עוד הרבה מה לקרוא בהוצאה הזאת של אילנה המרמן.
שווה לקרוא בטח אהבתי מאוד קראתי אותו ביום וגם נהנתי מאוד מהכתיבה הקצרה המתומצתת החכמה ובעלת עומק ספרותי וכישרון ענק.
לא לפספס את את הספר הזה אני קראתי והרווחתי קריאה של ספר מעולה.
זהו לילה טוב. רע ולדן.

היו לי ציפיות גבוהות מהספרון הזה. אלה באו על סיפוקן ואף יותר מכך לאחר שקראתי את הסיפור הראשון, "מאבק", המתאר משחק שח בין מלך השחמט המקומי, חסר הזוהר לבין יריב אלמוני, אך זוהר. בסיפור קצר זה זיסקינד מתגלה, לדעתי, בכל גדולתו: תיאור השחקנים, המהלכים, תגובת הצופים. יתרה מזאת, זיסקינד גרם לי לחשוב שמשחק השחמט הוא גם, אם כי לא רק, אלגוריה מורכבת, על מנהיגים, שלא פעם מובילים אותנו אל פי פחת, מתעלמים וגורמים לנו להתעלם מהמובן מאליו ובמקום זאת לשגות באשליות חסרות בסיס. אבל זיסקינד לא מסתפק בכך – סיום הסיפור מחזיר את הקורא אל דמותו של שחקן השחמט עצמו.

הסיפור השני "הכורח של העומק" כתוב היטב, אם כי הוא לא מגיע לאיכויות של הסיפור הראשון. הוא מרתק, מעורר מחשבה על קלות הדעת שבשימוש במילים. במידה מסוימת הוא הזכיר לי את"הכבוד האבוד של קתרינה בלום" של היינריך בל, למרות שהעלילות לא מקבילות.

הסיפור השלישי "צוואתו של רב אומן מוסר" היה, בעיני משעממת למדי. גם הסיפור הרביעי בקובץ "Amnesie in Litteris" לא התעלה לרמתם של הסיפור הראשון או אף השני, המסקנה די סטנדרטית והסיפור עצמו מייגע למדי .

המסה " על אהבה ומוות" שעל שמו נקרא ספרון זה, לא הותירה אותי פעור פה. המחבר מגלה בקיאות מרשימה הבאה לידי ביטוי בציטוטים למכביר מהוגי דעות שונים מימי יוון העתיקה ועד ההוגים הגרמנים הדגולים של המאה ה-19. יתרה מזאת, הוא מצליח לחבר באופן משכנע – הייתי אף אומר הרמוני – את שתי הסוגיות: אהבה ומוות. החולשה של המחבר היא שלא הרגשתי שהוא עצמו תורם תובנות משכנעות ומרחיקות לכת. גם לאחר שקראתי את המסה שלו אני מרגיש שהציטוט שהוא מביא מדבריו של אוגוסטינוס תקף לגבי הבנתי את האהבה ואת המוות : "אם אין אני נשאל, אני יודע; אם אני רוצה להסביר לשואל, אינני יודע". המסה שלו השכילה אותי בזכות המקורות העשירים, אך לא האירה את עיני.

השורה התחתונה: ספר טוב למדי. הסיפור הראשון נפלא, אפשר שמפסגות הסיפור הקצר. השני טוב ושני האחרים מיותרים. המסה מרשימה ברוחב היריעה בכל האמור לציטוט, אך דלה למדי במסקנות. מומלץ בזכות שני הסיפורים הראשונים.

אני לא בטוח מה לרשום , כי ישנם סיפורים בספר זה שמאוד התחברתי אליהם אם כי לא ניתן לקרוא להם סיפורים אלא יותר רשמים.
וישנם כאלה שפחות התחברתי, אך פטריק זיסקינד מטיב לכתוב בצורה ברורה וקולעת.

ספרו השלישי של זיסקינד שאני קורא הסב לי הנאה רבה לא פחות מקודמיו, אע"פ שהפעם הספר שונה בתכלית וכולל ארבעה סיפורים קצרים ומסה על שם הספר. הסיפורים עוסקים בשאלות אוניברסליות ומצליחים לרגש ולרתק ובקריאה שניה ושלישית מתגלה גדולתם.

המסה שעוסקת באהבה ומוות פשוט מאלפת. ובכדי לסבר לכם את האוזן, אני מצטט קטע מתחילת המסה שרבים מכם ודאי יזדהו עם הדברים: "כל אדם, כך נראה, רואה את האהבה כעניין שנוגע לו באופן אישי ביותר, עניין בעל חשיבות קיומית מכרעת, עד כדי כך שאפילו האסטרו-פיזיקאי, בזמן שהוא מחפש לו כלה, הסוגיה מנין צמח היקום מעניינת אותו כקליפת השום, ומזג האוויר אף פחות מזה."

הופתעתי לגלות שהסופר חי הרחק מאור הזרקורים. אינו מתראיין, אינו מצטלם ומסרב לקבל פרסים. חבל, הבנאדם יודע לכתוב!

מומלץ כמו ספריו האחרים.