ליידיס אנד ג'נטלמן! ברוכים הבאים לקרב שכמותו עוד לא ראיתם, קרב במשקל קל-כבד. בצד שמאל של הזירה, קבלו את הציביליזציה האנושית העתידנית, על מנגנוני הפיקוח והשליטה החברתיים האימתניים שלה, על צבאה המאומן ספרטנית לקראת קרב צפוי עם גזע חייזרים מסוכן הקרוי "באגים", על נכונותה לעשות הכל – ממש הכל – כדי לזכות בקרב הזה, על חיפושיה הנואשים אחרי האחד והיחיד שיוכל להבטיח נצחון במערכה; ויחד עימם – כן, כן, באותו צד של הזירה, קבלו את ה"באגים" עצמם, לוחמי חלל מנוסים וחסרי-רחמים.

ומולם, בצד ימין של הזירה, ניצבת דמות אחת ויחידה ושמה אֶנְדֶר. ילד! במשקל קל! בן שש! אז על מי (חה, חה) אתם מהמרים (חי, חי)? רגע! אל תחליטו כל כך מהר. אנדר הוא לא סתם ילד. יש לו איי קיו של לפחות 300 נקודות בָּצֵל, מחשבה מהירה מזו של שרלוק הולמס, אינסטינקטים וטכניקות לחימה שהיה גורמים לג'ק ריצ'ר להסמיק מבושה, אינטליגנציה רגשית גבוהה משל אובאמה, יכולת התמדה בלתי-נלאית רבה מזו של הנשיא שלנו, וכושר הנהגה מרשים מזה של צ'רצ'יל. כמו שאמר גוּטֶה על אלטמן הקטן בסרט מציצים: "זה ילד זה?" אז על מי אתם מהמרים עכשיו?

אז אל תהמרו, פשוט תקראו. "המשחק של אנדר" הוא ספר מדע בדיוני שקשה להניח מהיד. העלילה שלו מתפתחת כמו משחק-מחשב טוב או כמו סרט אקשן משובח, בהם הדמות הראשית ניצבת בפני סדרה בלתי-נגמרת של אתגרים שהופכים ליותר ויותר בלתי אפשריים בחלוף הזמן. יש לא מעט עלילות מתח שזהו המבנה שלהן. היחוד כאן הוא שגיבור העלילה הוא ילד, מה שמאפשר לאורסון סקוט קארד, מחבר הספר, להתעמק גם במתחולל במוחו של ינוקא הנדרש לגייס תעצומות-נפש על-אנושיות על מנת להתמודד לגמרי לבדו מול מבחנים קשים מנשוא, כשהאנשים שמסביבו לא בוחלים בשום אמצעי על מנת לנסות ולהכשיר אותו למטרה שיועדה לו.

אם אתם מחפשים עלילה ריאליסטית (ולו גם במגבלות הז'אנר), חפשו במקום אחר. אבל אם אתם רוצים לזכות בשעות ספורות של הנאה צרופה, אם אתם עדיין מכורים לעונג החריף הזה של צלילה לעולם בדיוני ברוא-ספר, כשאין לכם יכולת (וגם לא רצון) לחזור לעולם האמיתי לפני שתדעו איך ההרפתקאה מסתיימת, אז המשחק של אנדר יעשה את העבודה מצויין. מומלץ בחום, עם כוס קפה ומשהו מתוק ליד, ורצוי לא להתחיל לקרוא בשעת ערב מאוחרת.

לפני שאני מפרסמת את הביקורת הזאת, אני בודקת אם דלת המקלט המבוטן שלי סגורה כראוי, אם יש לי מלאי מספיק של מים מינרלים ומספיק אוכל. אהה... כן, כפי שאתם מכירים אותי אני צריכה גם מלאי עצום של ספרים וגם של סבונים נוזליים (ושוקולד).

כל הדאגה הזאת, והמקלט האטומי והמלאי של הפרלינים, זה לא מפני שאני לא סומכת על אנדר, שיגשים את התקוות שתלו בו ויהפוך למכונת לחימה חיננית וממוקדת, כי ברור לי שהכשרה כל כך טובה הגשימה את עצמה, והבאגים לא ינצחו את האנושות, אלא מפני שאני פוחדת שאחרי הביקורת שלי אתם תרדו לחיי.

האמת הצרופה היא, שנטשתי את יצירת המופת הזאת אחרי עמוד 79. למה לא הגעתי לעמוד 80? כי כשל כוחי. במקום זה, דפדפתי הלאה לבדוק אם משהו ישתנה בתיאור המשעמם של קרב-קרב תודעה-משחק מחשב-עלבונות של זרים נקמת בי אלף-ילדים רבים-אחד מחונן-אנדר שלנו-טוב רע- נפלא מעצבן-מוכשר נכשל-מפתיע מאכזב-כוח כבידה-ריחוף.

די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בין העמוד הראשון לעמוד 79, שחיסל אותי סופית (אל תדפדפו למצוא מה קרה שם, לא קרה שום דבר שלא קרה קודם, אפילו לא באג אחד לתפארת) חזרתי שוב ושוב לכריכה האחורית כדי לשכנע את עצמי להתפעל. יצירת מופת! פרסים!

חזרתי לתודעה שלי לבדוק אם חל בה שינוי ולא מצאתי. מה שמצאתי היו שתי מילים שהסתתרו עמוק בתוך התודעה שלי, נבוכות, מבוישות, מלאות אשמה ונקיפות מצפון, מרוחות בצבעי הסוואה: "משעמם פחד".

ככה כאילו כלום.

רגע, רגע, אני מושכת את דלת המקלט ומסובבת את המנעול העצום. אתם מהצד השני, כן? אני מקווה שאף אחד מכם לא הצליח לחדור למקלט לפני שאטמתי אותו. עכשיו אני אצעק בקול: ספר משעמם!!!

אני יודעת שחמש מאות חמישים ושלושה איש נתנו לו 5 כוכבים, מאה חמישים ושמונה איש נתנו לו 4 כוכבים, חמישים וארבע איש נתנו לו 3 כוכבים. הייתי מצטרפת לעשרים ושמונה איש שנתנו לו 2 כוכבים, אבל אני פוחדת שתבוזו לטיפשותי, אז אני נותנת לו 3 כוכבים, בסימניה, בז'אנר.

מה הסיבה שחוץ מכמה עמודים ראשונים שכתובים ממש נהדר, כל שאר השבעים עמודים הוציאו לי את המיץ?
1. המלך הוא ערום.
2. אנדר הוא ערום (לדברי מחשבות, אבל זה כל כך מינורי בספר שאין לזה כל חשיבות).
3. אני מטומטמת.
4. אני לא מתחברת לסוגה.
תבחרו את התשובה הנכונה ותקבלו סיבוב במעבורת.

זה לא בגלל שאני מקובעת. קראתי ספרים של אסימוב ואהבתי את הגאונות ואת החדשנות. קראתי ספרי אימה של המלך קינג ואהבתי, קראתי דיסטופיות עתידניות כמו משחקי הרעב וסיפורה של שפחה ואהבתי. נכון שאני לא ממש מלכת הפנטזיות והמד"ב, אבל אני לא שוללת משהו שהוא לא מהסוגה שלי אם הוא מבריק בדרך אחרת.

אגב, למד"ב יש חיי מדף קצרים. מה שהיה גאוני וחדשני בשנת 1985 לא ממש מרשים ב-2018, ואת זה אומרת לכם לא תולעת הייטק וגם לו הייטקפובית, סתם בנאדם מהשורה שמשתמש במחשב לכל מה שצריך.

הקיצר, זה לא אנדר, זאת אני, אתם יכולים להמשיך להעריץ אותו עד זקנה ושיבה.

אפשר כבר לצאת מהמקלט? שכחתי משהו למעלה.

ד.א., אם מישהו רוצה אותו, את אנדר או את הספר הוא יכול לקבל אותו.

מדע בדיוני,
אני לא איש של מדע בדיוני, אמנם קראתי את חולית (אך לא המשכתי לספרי ההמשך) קראתי כל מה שדגלאס אדמס כתב (כי זה מאוד הצחיק אותי בזמנו) וקראתי קצת רוג'ר זילאזני אל לא הייתי מגדיר את עצמי כחסיד של הז'אנר. זה קצת מוזר כי אני עוסק במדע למחייתי, וקראתי פעם שאחוז שוחרי מדע בדיוני בקרב מדענים הוא גדול לאין שיעור מהשכיחות של התופעה באוכלוסיה. מצד שני אני כן קורא כמעט הכול, אז למה לא מדע בדיוני בעצם...? אל הספר הגעתי בעקבות המלצות של חברים כאן, וכמו תמיד לא התאכזבתי, להיפך.
מאוד אהבתי את הספר, ובביקורת הזו אני מנסה לפצח את המנגנון, להבין את סוד הקסם שהסופר חולל.
קהל היעד של הספר לדעתי הוא נוער (אני המלצתי לתולעת הספרים שאני מגדל בבית כשבקרוב ימלאו לו 10, איך שהם גדלים מהר....). יתכן שבקריאת ספר המיועד לקהל צעיר (בהנחה שהסופר אינו מזלזל באינטליגנציית קהל היעד שלו), הקורא חוזר בעצמו להיות ילד, וקורא דרך העניים של הילד שמסתתרות מתחת לשכבות הציניות והביקורתיות, באותו מקום בה מסתתרת התמימות שאנו חושבים שכבר מזמן איבדנו. בעצם לקרוא ספר נוער שכתוב היטב זה מעין שכשוך במעיין נעורים נפשי ואינטלקטואלי כך לפחות בשבילי.
ספר מדע בדיוני, כשמו כן הוא יש בו מדע אבל הוא בדיוני, ולדעתי לקרוא ספרים של מדע בדיוני שנכתבו מזמן יכולה להיות חוויה מדהימה. מיד אנו משווים את המציאות ה"עתידית" שמתוארת בספר למה שבעצם אנו חווים היום, ימים שהם אותו עתיד. אם הסופר עשה עבודה טובה, אפשר שדברים שהיו בגדר מדע בדיוני יהיו המציאות אותה אנו חיים. לדוגמא 20 מיל מתחת למיים. מי מאתנו לא חכה שכבר שיצא הסקייטבורד המרחף של מקייל ג'יי פוקס מ"בחזרה לעתיד"? במקום זה קיבלנו את הסאגווי. בספר הזה יש תאור של מערכת שבימנו עונה לשם אינטרנט. לקח לי כמה רגעים עד שנעתקה נשימתי ודפדפתי מיד לדפים הראשונים. הספר יצא לאור ב 1985 מבוסס על סיפור קצר שנכתב ב 1977... בירור ויקפדי גילה לי שהרשת נהגתה על ידי Sir Tim Beners Lee בהצעה משנת 1989, דפדפן היה רק בשנת 1993. בספר חלק מהגיבורים משתמשים ברשתות חברתיות כדי להפיץ את משנתם... הרשת החברתית הראשונה נולדה בשנת 1994 (Geocities), רק בנשת 2004 נולד Facebook .... אז כל הכבוד לאורסון סקוט קארד שחזה את העתיד הטכנולוגי בצורה כה מדויקת ויפה ...לדעתי זה אחד הדברים שמבדילים בין מדע בדיוני טוב לכזה שהוא קצת פחות...
בספר יש גיבור, שמגיל מאוד צעיר מגלה שהוא ניבחר למשימה קטנה אבל די מוגדרת.... נו איך נגדיר את זה...? להציל את העולם מפלישת הבאגים הבאה... תמיד טוב, שהגיבור הוא גיבור, והמשימה ברורה.
מאוד אהבתי שהספר למרות שלא מדובר באפוס רחב יריעה מצליח ליצור עולם משכנע, עם חוקים משלו, פוליטיקה מובנת והגיונית, גיבורים וגיבורי מישנה מספיק מורכבים. ולמרות שהספר כתוב באופן טיפה ילדותי, מתחת לפני השטח ישנה אפלה מערערת... אפלה בנפש הגיבור, בעולם, בתקווה לעולם ובטבע האדם (רע מנעוריו?), בעצם אולי לא אמליץ על הספר לבני בן העשר....נשאיר אותו עם ריק ריירדן לעוד שנה שנתיים...
אה, וגם יש סוף מפתיע... מה רע?
הספר מומלץ לאוהבי מדע בדיוני וגם לכאלה שלא ממש.

טוב, לא ציפיתי שזה מה שיקרה. חשבתי שהספר יהיה מין מנוחה לראש, כמו תוכנית ריאליטי רדודה או משחק מחשב - אתה יודע שאתה מבזבז את זמנך, אבל אתה נכנע, מבין שלפעמים צריך גם להרפות.

לא קראתי ספר מדע בדיוני כעשור, בשנים האחרונות אני קורא בעיקר ספרות קלאסית, כחלק מהמרדף שלי להשלמת פערים. בהם אני מוצא את המשמעות הגדולה, צולל אל הרבדים העמוקים ומניח למסרים שהסופר טמן בהם, לחלחל אלי.

אני לא יודע אם זו הנטייה הטבעית שלי לחפש תובנות בכל דבר או העובדה שלא קראתי ספר מדע בדיוני שנים, אבל הייתי משוכנע למדי, שהספרים האלו מבוססים בעיקר על הנאה, שאני לא אמצא בהם משמעות כזו או אחרת, כי זוהי איננה התשתית של הסיפור, אבל הספר הזה הוכיח לי אחרת.

כל כך הרבה נושאים חשובים מצאתי מסתתרים בין המילים, מחכים לעין הנכונה שתבחין בהם.
זה התחיל מעיסוק בדינמיקה החברתית (לרבות התככים, הנידוי והערבות הדדית), המשיך בהגדרה מחודשת של הערך מנהיג, והסתיים בשלושת הנושאים החשובים – שימוש ציני בילדים, השחתתה של המלחמה (בעיקר על המוסר האנושי) והחשוב מכולם – חוסר היכולת להכריע בין הטוב והרע.
בעולם שלנו אין טוב מוחלט או רע מוחלט, הם סבוכים זה בזה, הרבה פעמים הכל עניין של נקודת מבט. אותו הדבר בעולמו של אנדר. הרעים התגלו בסוף כסוג של קורבנות, שחוסר היכולת שלהם לתקשר הוביל למלחמה העקובה מדם. ומי כמונו יודע, כמה תקשורת אנושית לקויה עלולה להוביל לקורבנות בנפש. וכי במלחמה כמו מלחמה, אין אף פעם מנצחים.

זה מדהים איך אורסון סקוט קארד הצליח לדחוס סיפור כל כך מורכב בדי מעט דפים, זו אפילו סוג של גאונות הייתי אומר.
הכתיבה שלו אינה מליצית, אלא מדויקת, קולעת למטרה. אין בה השתפכויות מיותרות או מריחה של הפרטים, הוא מספר את הסיפור כסדרו, בפדנטיות המתאימה למנתח (או במקרה שלנו, המתאימה לאנדר).
ישנם מספר מטאפורות או ביטויים (קללות למשל) שאבדו במלאכת התרגום. נהרסו במעבר לעברית או לא צלחו את מבחן השנים. כנראה שבאנגלית הם היו נשמעים טוב יותר. בכל אופן, הם מופיעים בעיקר בפתיחה, ואינם גורעים אפילו מעט מאיכותו של הסיפור.

סוגת המדע הבדיוני היא כנראה גולת הכותרת של הכתיבה מבחינת יצירתיות. רמת המקוריות הנדרשת כדי לברוא עולמות, יצורים, וחוקים חדשים במדע היא כה אדירה, שמעטים האנשים היכולים לעשות זאת באופן מוצלח באמת. אורסון סקוט קארד הוא אחד מהם.
הוא ברא פה עולם עתידני כל כך מרהיב, מורכב וחדשני, שוזר לתוך הסיפור עלילה היסטורית ותפניות עלילה שאפילו אני לא צפיתי אותן, שלא נותר אלא להוריד בפניו את הכובע.

אני מאמין שרמת היצירתיות של הסופרים גבוהה בכל סוגה, אבל זו של סופרי המדע הבדיוני היא ברמה אחרת, בעולם מקביל אם תרצו. אני אישית לא התנסיתי בכתיבה כזו. אומנם הזדמן לי לכתוב כמה סיפורי פנטזיה קלילים בעבר (בעיקר בשנים הראשונות), אבל לא משהו בסדר גודל הזה מבחינת היצירתיות. אולי שווה לבחון את עצמי בתחום הזה יום אחד.

בידודם של הילדים בבית הספר ללחימה הזכירה לי את סיפורם של הספרטנים, שעוללו גם הם עוול דומה לצאצאיהם. לא מן הנמנע שקארד שאב מסיפורם השראה לסיפורו שלו.

הבנתי שהסריטו את הספר אך הוא נחל מפלה בקופות, עובדה מפתיעה למדי, בעיניים שלי יש לו פוטנציאל קולנועי ענק (מבחינה חזותית הוא אמור להיות מפעים).
לא התפלאתי לגלות שהספר הוא הראשון בסדרת ספרים נרחבת, מעניין מה טיבם של שאר הספרים, והאם הם עומדים ברף של הספר הראשון.

סיפורו של ילד המציל את העולם, יכול להיות הסיפור הכי בנאלי שיש. אבל קארד כתב אותו בתבונה רבה.
המסר הגדול שלו, הוא שאנדר ניצח בעזרת האנושיות שבו, בזכותה של החמלה. אומנם היא הייתה עבורו חרב פיפיות – מצד אחד אפשרה לו לקבץ סביבו חבורת לוחמים נאמנים, ומנגד הובילה לכך שהיו צריכים להערים עליו כדי שלא תמנע ממנו להשלים את המשימה. אבל בסופו של דבר, החמלה גברה על הכל, אנדר הוא אחד היחידים שמבינים את כובד המעשה שלו, זה שמפנים, כי אין טוב או רע.

בתחילת הסיפור מצאתי עצמי נכנס איתו אל אולם הלחימה, גולש על פני הקיר ומקבל פרספקטיבה חדשה – אין יותר למטה או למעלה, ימין או שמאל, יש תפיסת עולם חדשה, בה אתה קובע מהי הדרך, הכיוון אליו תפסע.
והדרך שלו הייתה מרתקת, זכינו לראות איך הוא אט אט הופך לו למנהיג.
לקראת סוף הסיפור לא יכולתי שלא להצטרף אל מחיאות הכפיים, להריע לגיבור החדש, אנדר וויגין, מושיע האנושות, ואולי האדם האנושי ביותר שנברא.

מומלץ בחום.

ישנם דברים בחיים שאנו עושים ואין להם שום אחיזה , לעיתים מכוח ההרגל, לעיתים מותך אמונה, לעיתים מתוך צורך, ולעיתים בלי שום סיבה מוצדקת.
כשאנו נשאלים מדוע אנו עושים אותם או נוהגים כך ברוב הפעמים התשובה תהיה: "אין לי מושג, אני עושה זאת במשך כך וכך שנים".

אני לצורך הדוגמא לעולם לא מערבבת בצלחת או בכריך קוט'ג עם ירק ולא משנה איזה ירק, למה? אין לי מושג.

לפני החג, הופיעה בפורום שאלה, בנושא סדרת ספרים מסוימת, אני לתומי הגבתי וציינתי שאני ומדע בדיוני לא חברים בכלל, אני לא מגיעה אליו לקפה של אחה"צ והוא אינו מטריד את שלוותי.

ערב החג, שקט בבית, הילדים יצאו לסיבוב, הכבישים ריקים ביום הזה, כולם נוהרים, הקטן נרדם יחד עם בעלי, ישבתי בסלון, על הספה מתחת למנורת הליילה הזעירה שדלקה, פתחתי את הספר, וצללתי אל תוך עולם שהפתיע, והרתיע אותי , לעיתים בו זמנית.

כשסיימתי את הספר התברר לי שלא הייתה שום סיבה מוצדקת לכך שנמנעתי במשך כל חיי מקריאה של הזא'נר הזה.

העלילה היא על חייזרים מאיימים להשמיד את כדור הארץ, החייזרים מכונים "באגים" , הם בדמות חרקים (כאן עצמתי את העיניים דיי חזק ). אותם "באגים" השמידו והרגו מאות בני אדם. חוזרים כעת לסיבוב נוסף, האם יצליחו במשימה?
אנדר וויגין ילד מחונן כבן 6 , עוזב את כדור הארץ, את המשפחה שלו, ונלקח למחנה אימונים צבאי.
אנדר גאון קטן מתאמן שם על משחקי מוח, חדות, טקטיקה, וחשיבה מהירה, ייעודו של אנדר הוא להיות מנהיג צבאי.

הספר ברובו מעלה שאלות אתיות כאלה ואחרות, על חלקן לא היו לי תשובות, ועל חלקן לא רציתי בכלל לחשוב.
ריחמתי על אנדר, הרגשתי שמתייחסים אליו לא כמו למכונת לחימה משומנת ולא כפי שהוא בן אנוש / ילד קטן שזקוק לחום ולאהבה.
אנדר מבחינתם הוא כלי עזר למלחמה כנגד הרעים בלבד.

בדידותו של אנדר , אף היא השפיעה על חווית הקריאה, צרמה לי העובדה שמלבד אחותו ואלנטיין איש לא התעניין ברגשותיו, ברצונותיו.
לכך נוסיף את מערכת היחסים העכורה עם אחיו פיטר, שהתייחס אליו כאל כלי, בכלל פיטר בעיניי היה אדם רשע ומרושע, והתעלל באחיו הקטן ללא רחמנות כלל.
גם האימונים הקשים "בחדר הקרב" היו בעיניי טיפה יותר מידיי, שאפתי אוויר ונשפתי החוצה בכבדות, אלו לא היו סתם אימונים פיזיים אלא התעללות נפשית (בעיניי בכל אופן).

המילים שהדהדו לי כל הזמן בראש היו "הוא רק בן שש" עדיין ילד קטן.

גם העובדה שבאותה תקופה השלטון / הממשלה הגבילה את הילודה לשני ילדים בלבד , ואנדר למעשה הוא אח "שלישי", תרמה לא מעט, אייך אפשר להגביל ילודה? ובכלל אייך ההורים הסכימו שעד הלידה אם התינוק יהיה מתאים הוא יגויס ואם לא?

זהו ספר מרתק מאוד, עוצמתי, וכשסיימתי לקרוא אותו חשבתי לעצמי שאולי זה לא כל כך הזוי, מלבד החייזרים כמובן, הרי ישנם המון ילדי מחוננים / גאונים אולי גם הם מגויסים למטרות כאלה ואחרות ואיש אינו יודע?

הביקורת הזו מוקדשת בהוקרה רבה לגלית, שבזכותה שברתי את "מחסום הז'אנר" וביום הכיפורים כפי שהבטחתי לה, ישבתי וקראתי.
המשחק של אנדר בהמלצתה.

על החברה האנושית בעתיד להתמודד עם איום שאם יתממש יושמד המין האנושי. האנושות מתמודדת עם האיום כדרכה מאז ומעולם - מתכוננת לקרב. אֶנדר ויגין נולד כדי להיות המצביא שיקנה את הניצחון לבני האנוש. הוא בן 6 כשהוא מועבר ל"בית הספר ללחימה" לממש את הפוטנציאל הגלום בו, ולהפוך לאיש שכדור הארץ תלוי בו.

ילדים - זה ידוע - הם כחומר בידי היוצר: אפשר להשפיע עליהם באמצעים זולים יחסית - מטבע בריאתם הם חלשים, זקוקים לאהבה והגנה כדי לגדול, הם חסרי ניסיון ונאלצים לסמוך על מה שבוגרים מהם עושים ואומרים. להכשיר ילדים למטרות שהם אינם מבינים אינו מדע בדיוני: עשו את זה במזרח אירופה עם ילדים מחוננים בספורט (ומי יודע במה עוד) עשו את זה בספארטה, עושים את זה בצבאות ילדים באפריקה.

הספר הזה מעלה שאלות כבדות משקל בהתנהגות האנושית: הוא עוסק במנהיגות, בפוליטיקה ובמניפולציות. הוא בוחן שיטות חינוך וגם איזו חברה יעדיף המין האנושי להקים, ותשובתו היא - חברה הבנויה על עימות וסיכסוכים. מלחמות הן דבר רציני בתרבות האנושית, ובספר הזה המלחמות הן המשחק וגיבוריהן זוכים לכבוד והערצה.

אהבתי מאד את הספר הזה, שהוא הראשון שאני קוראת מסקוט קארד. הוא זכה בהוגו ונביולה, ויצא לאור כסיפור קצר ב 1977 וכספר ב 1985. יש לו מספר המשכים אבל הסופר כתב גם ספרים שאינם סדרות. מהספר הזה יכולים להנות לא רק אוהבי המדע הבדיוני (המעטפת הבידיונית אינה משמעותית בסיפור) צללתי לתוכו והגחתי כשסיימתי מהורהרת ועצובה.

*

בכיתה יב' היה לי חבר שאבא שלו היה אספן ואגרן והייתה לו חיבה לשווקים ועיסקאות טובות.
יום אחד נכנסתי לבית החבר ובכניסה באמצע הסלון הקטן עמדה ספרייה רחבה בעלת שישה מדפים עמוסים, לא רגע... עמוסיייים בספרים.
הוא עשה את הסיבוב הקבוע באחד השווקים והספרייה עמדה באחד הדוכנים והוא פשוט קנה הכל!
עמדתי המומה מול הספרייה בעיניים נוצצות והאבא אמר לי שאני יכולה לבחור כל ספר שארצה.
לא הסתכלתי יותר מדיי (טעות!טעות!טעות!), הייתי מאוד מובכת והיה לי ממש לא נעים אז פשוט לקחתי את הדבר הראשון שתפס את עיני,
לקחתי משהו שנראה לי כמו סדרה של מספר ספרים, הכנסתי לתיק והמשכתי הלאה.
כשחזרתי הביתה בחנתי את הספרים יותר מקרוב, לא הכרתי אף ספר...
כשסיפרתי לאחי הגדול הוא פשוט התפחלץ ונתן לי קצת רקע על "המשחק של אנדר",
התברר לי שיש בידיי חתיכת קלאסיקה, סידרת קאלט.
מדע בדיוני ממש לא היה הקטע שלי בתקופה ההיא אבל החלטתי לנסות.
מהמילה הראשונה הבנתי שמשהו פה הולך להשתנות. אורסון לקח נערה חובבת רומנים בכלל והיסטוריים בפרט וזרק אותה אי-שם ביקום אבל לא נסחפתי בחוסר כוח הכבידה, הרגשתי שאני שוחה באינסוף השחור ממש בטבעיות ובהנאה.
הכתיבה יוצאת מין הכלל, הדמויות ייחודיות והעלילה מייסרת ומכאיבה ומעוררת הזדהות ורוצים עוד ועוד ושלא ייפסק וכשהספר נגמר ישנה הצפה של הרגשת אושר כי יש עוד ספרי המשך שאפשר מיד לחטוף מהמדף ולהמשיך לצלול פנימה, למטה ועמוק יותר ויותר בחלל האפל... אה היי אנדר!

אני לא חובב מד"ב אבל החלטתי לנסות שוב . חיפשתי המלצות לספר כניסה קליל ,לא משהו כבד ופילוסופי מידיי או מרבה בתיאורים פיזיקליים .
מהבחינה הזו הספר בהחלט עונה על הציפיות לטוב ולרע
הספר קצר יחסית
הכתיבה מהירה, מעט שטוחה (לדמויות אין מספיק עומק).
העלילה לא סבוכה .הרעיונות הפילוספים דיי פשוטים.
אני חושב שמי שאוהב מד'ב לא יתלהב מהספר ( כאמור חסר בו עומק ופיתוח דמויות ) אך מצד שני מי שרוצה ספר מד"ב פשוט וקליל ימצא בספר יתרונות

התלבטתי רבות אם לכתוב ביקורת על הספר.
אני לא חובבת מד"ב ולא ספרי פנטזיה, יחד עם זאת, כאשר ישנן המלצות רבות והספר הוגדר כיצירת מופת, אני לא יכולה להתעלם מכך.
אז הלכתי וחיפשתי ובדקתי ולאחר חודשיים מצאתי את שאהבה נפשי. קניתי את ספרי ההמשך ואת הספר המקביל כי אני כבר למודת קרבות והתרגשתי כמו ילדה קטנה שהצליחה לשים את ידה על קלף נדיר בחוברת המדבקות של המורדים (או סופרגול, תזרמו).
הספר עשוי טוב, כתוב היטב, פרקים קצרים ועל אף שנת הוצאתו לאור הוא רלוונטי לימנו יותר מתמיד.
אנדר(ה), ילד בן 6, נשלח למשימת חייו שמטרתה היא להגן על כדור הארץ מפני ה"באגים" שעשויים לתקוף בכל רגע.
בעולם בו פעוטות בני שנתיים מתוכנתים למסכי טאצ'אי אפשר שלא להקביל את ה"באגים" לסמארטפונים שבתאוריה, הם הורסים את האנושות.
בלחיצה אחת ניתן להרוס חיים של אדם, בין אם זה ברשתות החברתיות או במדיות השונות ועושה רושם שזה הולך ומחמיר.
אנדר נתן לי תקווה שיש ילדים ובני נוער שעוד לא "התקלקלו". עוד לא ספגו את תרבות הטיק טוק (מה זה לעזאזל???) ולא נמצאים כל היום במסכים. בני אדם קטנים שאכפת להם, שרוצים לשנות, שמעיזים.
אנדר נשלח למשימה באל כרוחו, באי רצון מוחלט ועדיין, הבין שנתנו לו כוח. ועם כוח גדול, מגיעה אחריות גדולה.
לטעמי, לא מדובר ביצירת מופת. הרבה דברים חוזרים על עצמם, ההתקדמות מאוד איטית מפרק לפרק וישנם פרטים די שוליים.
יחד עם זאת הוא שווה קריאה, לא רק מאחר והוא כתוב טוב אלא גם כי הוא משקף איך חינוך הילד יכול לשנות הכל. לפעמים גם, להציל את היקום.
יש המלצות על הספר מפה עד להודעה חדשה.
ההמלצה שלי?
אל תקראו אותן. אתם תגיעו עם ציפיות שלדעתי הורסות את החוויה.
הורדתי טיק טוק. מי מצטרף?
לא משנה, מחקתי אותו.