החל מאוגוסט דופין ועד לאראסט פטרוביץ' פנדורין, לא היה בלש ספרותי יותר מחוכם, שנון ושלם מירום הודו, מר שרלוק הולמס מרחוב בייקר.

אבל את השם והאגדה אין צורך להציג, ולא על הסיפורים הנפלאים ויכולתו האדירה של סיר ארתור קונאן דויל ביקורת זו נכתבת, אלא על המאמץ הישראלי האחרון להחזיר את השם והאגדה לחנויות הספרים - ועל כך, ניתן רק לברך.

קראתם פעם ספר שהחשבתם לקלאסיקה, ולא הבנתם בדיוק למה אתם מחזיקים אך בהוצאה זולה, בעלת כריכה מתפרקת, שרכשתם במחיר מופקע בחנויות הספרים? מעצבן, ללא ספק. אתם נזכרים בהוצאות המפוארות של פעם, אלה עם ההרצועה שמשמשת כסימניה והכריכה העבה והחזקה ששורדת כל נסיעה באוטובוס.

וזהו בדיוק העניין,
הלוואי וכל הספרים שברשותי היו ערוכים באותה צורה.

כל שנשאר הוא להגיד תודה.

אז,
תודה!

קלאסיקה בלשית מעולה.
בתור אחד שאוהב יותר את הסגנון של אגאתה כריסטי הרקול פוארו ומיס מארפל שמשתפים אותך בחקירה ומצאים איכשהו סוף מפתיע לתעלומת הרצח הנוראית אני חייב להגיד שהעובדה ששרלוק הולמס עושה את זה אחרת לא מפחיתה מהספר.
הקורא לא אמור לפתור את התעלומה (למרות שיצא לי לפתור כמה בעצמי)והרמזים המסתוריים המועטים שהולמס זורק לך לא יעזרו לך להבין את התעלומה, כי בהסבר (הגאוני) שהולמס תמיד מציג בסוף הסיפור הוא גם מספר איך חקר דברים שלא היו נודעים לקורא.

הולמס הוא פשוט דמות מרתקת, מן אב-טיפוס לגאון מתבודד שלא רואה הרבה אנשים מלבד לקוחותיו וידידיו הקרובים ובעל הרגלים משונים ביותר.
השילוב בינו לבים ד"ר ווטסון הוא פשוט גאוני, הם מתאימים אחד לשני בצורה מושלמת.

אני זוכר במיוחד לילה אחד כשקראתי את הסיפור "תעלמות הרצועה המנוקדת" הפחד כמעט הרג אותי (ביחס לעובדה שאני קורא את הסיפור בחדר חשוך ב-2 בלילה) אני לא אשכח איך קראתי כשהלב שלי עצר את פעימתו את הקטע בו מספרת האחות (שמה הלן) על דבריה האחרונים של אחותה לפני שמתה:
"אך כאשר גהרתי מעליה- הצטווחה לפתע בקול שלא אשכח לעולם:
"' הו, אלוהים! הלן! זו היתה הרצועה! הרצועה המנוקדת!"
קונן דויל בהחלט מצליח להעביר את התחושה הזאת של פחד לקורא (ביחוד ב-2 בלילה), עד היום יש לי צמרמורת כשאני קורא את השורה הזאת.

בכל הסיפורים התעלומות מיסתוריות וכמעט בלתי אפשריות (לכאורה) מסמכים סודיים שנעלמו בלי להשאיר עקבות, בית שמחלונו מציץ פרצוף מעוות וחולני, אישה שמתה מוות מיסתורי בזמן שהייתה נעולה בחדרה, משרת שנעלם בלי להשאיר עקבות, את כל אלה מפריך הולמס לכל הרוחות ומוכיח בעזרת שיטות חקירה משונות שלכל דבר יש הסבר הגיוני.

היו גם כמה חסרונות בספר, הבולטים שבהם הוא המבנה שיש לסיפורים (אפשר ממש לראות אותו בכל סיפור וסיפור) ואם זאת אני מתרשם, לקונן דויל היה בסה"כ חודש לכתיבת סיפור ואם ניתחשב בעובדה שהוא שנא את הולמס זהו הישג.
גם חלק מהפתרונות לתעלומות לא תמיד סיפקו אותי, קשה להסביר, אני פשוט ציפיתי כנראה לאיזה פתרון מפתיע ומקפיץ בסגנון אגאתה כריסטי.
פרט שולי מאוד (שכנראה מציק רק לקטרנים כמוני) הוא השמות של הסיפורים, חלקם נשמעים מטופשים אם לא קוראים את כל הסיפור ומבינים כמה טוב הוא.
פרט מיוחד הוא שמתוך 23 סיפורים ב-8 מהם הולמס אכן מצליח לפתור את התעלומה אך לא לתפוס את הפושע, דבר שמותיר הרגשה של מיסתורין בנוגע לגורלם של הפושעים (אחרי שגמרתי לקרוא את הסיפורים תהיתי מה עלה בגורלם, מאוד מעורר מחשבה).

כהרגלו פותר שרלוק הולמס את התעלומות המסובכות בהרבה היגיון, הומור בריטי יבש והכי חשוב הוא מוציא את המשטרה מטומטמת בכל פעם מחדש.

למרות שדויל שנא את הולמס כי חשב שבגללו לא לוקחים אותו כסופר רציני העובדות מדברות בעד עצמן, הוא התברך ביכולת לכתוב סיפור בלשי מקסים אם כי לא תמיד מגוון בדמויות, ויצר את הבלש הנודע ביותר בהיסטוריה (למרות שאני תמיד אשמור מקום בלב לבלש בלגי שמנמן וקשישה אנגלייה תמימה למראה) שהשפיעה על כל כותבי סיפורי הבלשים שבאו אחריו.

מבין כל הסיפורים אני ממליץ במיוחד על "תעלומת הרצועה המנוקדת", "הבעיה הסופית", "תעלומת עמק בוסקומב", "הפנים הצהובות" ו"הטקס של בני מסגרייב".
למרות זאת כל הסיפורים היו מרתקים, ללא יוצא מן הכלל.

שרלוק הולמס - כל הסיפורים, כרך א' / ארתור קונן דויל

הוצאת מחברות לספרות

463 עמודים

הספר התקבל לסקירה מתפוז.



אלמנטרי, ווטסון ידידי.

רק בשנות השלושים לחיי אני קוראת לראשונה את סיפוריו של שרלוק הולמס. אחי הוא מעריץ גדול ואיכשהו אף פעם לא בער לי לקרוא את זה בצעירותי. ואז עברו השנים והיה נראה לי שזה לא אקטואלי, מיושן משהו. ואז קיבלתי (יותר נכון ביקשתי) את הספר לסקירה מ"תפוז".

דבר ראשון שנתקלתי בו - הכריכה. כיאה לספר כזה, הכריכה היא כריכה קשה, ללא תמונה. רק שם הספר והסילואט הכל כך מפורסם של אחד הבלשים הראשונים בספרות. לא צריך יותר מזה. לשדרת העמודים מחוברת גם סימניית בד.

הספר בנוי משני חלקים - הרפתקאות שרלוק הולמס ו- זיכרונות שרלוק הולמס. לאלו יש הקדמה נפלאה של מיכאל הנדלזלץ בשם "מותו וחייו של שרלוק הולמס". יש נטיה לפעמים לדלג על ההקדמה, אני החלטתי לקרוא אותה ואני שמחה כי זה שופך הרבה אור על הדמות המופלאה הזו ועל ההתפתחות שלה מאז פרסומה הראשון בסוף המאה ה-19.

הסיפורים הם סיפורים קצרים, כל אחד כ-20 עמודים ולרוב אין קשר בינהם למעט איזכורים קטנים של פרשיות קודמות. לא חייבים לקרוא את הספר ברצף ואני אפילו חושבת שממש לא כדאי. נראה לי שאני עצמי עשיתי עוול לספר ברגע שקראתי מ"כריכה לכריכה". הסיפורים עצמם די דומים ויש מסגרת ברורה לכולם, ככה שאם קוראים אותם ברצף זה מוריד מערכם, לדעתי. זהו ספר שהייתי ממליצה לקרוא במקביל לספר אחר, עם הפרש של יום או יומיים בין סיפור לסיפור.

הכי אהבתי את התקופתיות. לונדון של המאה ה-19 מדהימה. החורף, הכרכרות, הלבוש. פשוט חגיגה לכל מי שאוהב את הז'אנר הזה.

הולמס עצמו הוא דמות מרתקת לכשעצמה. עצם זה שווטסון הוא המספר רק גורמת להכל להרגיש יותר אותנטי וגם הנדלזלץ מתייחס בהקדמה לעובדה שהרבה אנשים חשבו שהולמס באמת קיים. לרגעים זה מרגיש כל כך אמיתי. הנדלזלץ גם מציין את העובדה שהולמס הוא בעצם אביו של הבילוש המודרני ושתכניות כמו CSI מבוססות של שיטות החקירה שלו. יכולת תשומת הלב שלו לפרטים היא פשוט מדהימה ומשובבת נפש.

ישנם הרבה רגעים משעשעים, במיוחד בדיאלוגים בין ווטסון להולמס. ווטסון לא חוסך מידידו הטוב שום דבר וטורח להגיד לו (וגם לנו כקוראים) מה הוא חושב על מינהגיו התמוהים ואופיו הלא קל. אולי זו גם העובדה שלכל אורך הספר אין איזכור של שום מערכת יחסים (או אבוי - סקס) של הולמס עם המין היפה. מה ווטסון חושב על זה? ומה פרויד היה אומר על זה?

אהבתי את העובדה שווטסון גם מראה לנו את הצדדים היותר אנושיים ופחות חיוביים של הולמס, כמו צריכת הקוקאין (הקטנה יש לציין) שלו, הבלגן שבו הוא חי בבית ועצם העובדה שהוא ממש אוהב את עצמו ונהנה לטפוח לעצמו של השכם. אבל אנחנו סולחים לו כי בסופו של יום הוא ג'נטלמן אנגלי שתופס את הרעים.

אפשר לקרוא על זה בסיפור "הטקס של בני מסגרייב:

"תופעה בלתי טבעית אחת שבלטה לעין באישיותו של ידידי, שרלוק הולמס, הייתה העובדה שאף כי בשיטות החשיבה שלו היה המסודר והשיטתי בבני האדם, ואף כי בסגנון לבושו ניכרה תמיד מעין קפדנות מסויימת - הרי שבכל הנוגע להרגליו האישיים היה אחד האנשים המפוזרים ביותר, מאלה העלולים להביא את שותפם לדירה לידי טירוף הדעת."

"...אבל אצלי יש גבול לכל דבר, וכאשר אני נתקל באדם השומר את הסיגרים שלו בגיגית הפחם, תוחב את הטבק למקטרתו בחרטום נעל הבית שלו, ונועץ את המכתבים שלא השיב עליהם בעזרת אולר ממש במרכזו של אדן אח עשוי עץ - או-אז אני מתחיל להתעטף ביוהרה צדקנית." (עמוד 335)



באחד מהסיפורים המפורסמים, "כתם הכסף", התקיים הדיאלוג הבא בין הולמס לקולונל רוס מהמשטרה:

..."האם יש נקודה נוספת שהיית רוצה להסב את תשומת לבי אליה?" (שואל הקולונל)

"למקרה המוזר של הכלב בשעת לילה."

"הכלב לא עשה שום דבר בלילה."

"זה היה המקרה המוזר," ציין שרלוק הולמס.

(עמוד 278-279)

כשדיברתי עם אחי על הדיאלוג הזה הוא אמר לי "בטח, זה מפורסם מאוד" ואפילו השלים לי את המשפטים שהוא זכר בעל פה. אני, כאמור, לא הכרתי אותו וחייכתי ביני לבין עצמי כי נזכרתי בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, גם הוא ספר בלשי אך מסוג אחר לגמרי, שבו ילד יוצא לחפש אחר רוצחו של הכלב האהוב מהבית ממול. לא ידעתי שהשם לקוח משרלוק הולמס וזה היה נחמד לגלות, אם כי באיחור מה.

לסיכום - מאוד אהבתי את הספר, אני לא חושבת שגילו עושה לו עוול והוא לא הרגיש לי "מיושן". התרגום מקסים וההתנסחות יפייפיה. התקופה יוצאת החוצה מכל שורה ואיכשהו אפילו שמתעסקים בפשעים - יש בזה משהו תמים, ראשוני, וכמעט תמיד הסוף אופטימי. מחכה כבר לכרך ב'!

מומלץ בחום, גם לצעירים מאוד!





דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
כמו שציינתי בהתחלה, כריכת הספר כולה היא סוג של הוד והדר כיאה לספר כזה. אין תמונה ואין שום צורך בכך כי שרלוק הולמס הוא כבר סוג של מותג. מספיק לשים את הסילואט שלו בפרופיל, עם המקטרת הנצחית. הכיתוב הוא בזהב ואין בכלל טקסט מאחור (באמת שאין צורך). והכי כיף - לתוך שדרת העמודים תפורה סימנייה מבד. ככה שאם שוקעים בספר מתחת לשמיכה ואם גם יורד גשם ורוחות עזות מנשבות בחוץ, ממש אפשר לשמוע את הכרכרות עוברות ברחוב בייקר בלילה.

ציטוטים:

"הבמה איבדה שחקן מעולה, כפי שהמדע איבד איש הגיון מעמיק, כאשר החליט הולמס להתמחות בחקירת פשעים".

"פתגם פרסי עתיק: כל הנוטל לו גור נמרים - סכנה מרחפת מעל ראשו. כמו גם המנפץ אשליה מליבה של אישה".

"...על אדם לרהט את חדר העלייה של מוחו ברהיטים העשויים להיות לו לעזר בעבודתו, ואת השאר לאחסן בחדר הגרוטאות אשר בספרייתו - משם יוכל להוציאם בשעת הצורך".

"אין צורך להיתפס לבהלה, אדוני," אמרתי. "בדרך כלל מתגלה כי יש שיטה בטירופו".
"יש אנשים שיאמרו שיש טירוף בשיטתו," הפטיר המפקח.

ובכן קראתי את החלק הראשון של שרלוק הולמס, ומה אומר ומה אגיד?
מדובר באחד מספרי-החובה-לקרוא לכל האוהבים ספרי מתח וספרות טובה בכלל.
עברו שנים מאז שכילד קראתי את העלילות ומרענן לחזור לספרים משובחים כאלו גם היום.

עליי לציין לשבח את התרגום שנעשה בצורה יוצאת דופן באיכותה המשלבת גם עברית גבוהה.

למי שמכיר את קורות הבלש המהולל, אין הרבה מה להוסיף שכן מדובר על הסיפורים המקוריים בהוצאה מחודשת,
אך למי שלא מכיר, מדבור בתיאור עלילותיהם של שרלוק הולמס הבלש, וחברו הטוב ווטסון הרופא.
יחדיו יוצאים הם לחקור עלילות שונות, תמוהות ומוזרות - שבהן לרוב ידי החוק סובבים סחור סחור ללא מענה הולם.
באמצעות הגיון מבריק ותשומת לב חדה לפרטים הקטנים ביותר מצליח הולמס לפענח גם את הקשה שברמזים ולגלות את קורות המעשה.
במדד שלי -
5 סמיילים.

אלמנטרי. ספר פורץ גבולות. נותן השראה.

ווטסון ידידי, יפה עשית בכתיבת חקירותי ותעלומות הפשע הנוראות.

קק"ק
קו קלוקס קלן


""אל תירדם. חייך עלולים להיות תלויים בערנותך. והכן את האקדח למקרה שנזדקק לו. אני אשב בצד המיטה, ואתה תשב בכיסא הזה."
הוצאתי את אקדחי והנחתי אותו בפינת השולחן.
הולמס הביא איתו מקל הליכה ארוך ודק, ועתה הניחו על המיטה לצדו. לידו הניח קופסת גפרורים ובדל נר. אחר כך כיבה את הנר ואנו נותרנו בחשיכה.
כיד אוכל אי פעם לשכוח את ההמתנה הנוראה באישון ליל? לא שמעתי כל צליל, אפילו לא קול נשימה, ועם זאת ידעתי שרעי יושב פקוח עיניים במרחק קצר ממני באותו מצב של מתח עצבני שבו נתון הייתי אני. התריסים לא הניחו אפילו לקרן אור קטנה לחדור, ואנו המתנו בעלטה מוחלטת. מבחוץ עלתה מדי פעם קריאתה של ציפור לילה, ופעם נשמעה ליד חלוננו יללה חתולית ארוכה וממשוכת, שהבהירה לנו כי הצ'יטה אכן מסתובבת חופשי. במרחק רב יכולנו לשמוע את צלילו העמוקים של שעון הכפר , שצלצל בקול עז מדי רבע שעה. כמה ארוכים דמו בעיני אותם רבעי שעה! השעה שתים עשרה חלפה, ואחר כך גם השעות אחת שתיים ושלוש, ועדיין ישבנו ממתינים בדממה לאשר עתיד להתרחש.
לפתע נראה למעלה, בפתח אוורור, ברח אור קצר, ואחר כך נעלם כלעומת שהופיע, אך בעקבותיו פשט ריח עז של נפט בוער ושל מתכת לוהטת. מישהו בחדר הסמוך הדליק פנס שניתן להסתיר את אורו. שמעתי צלילים חרישיים של תנועה, ואחר כך שבה והשתררה דממה, אף כי הריח הלך והתחזק. ישבתי כמחצית השעה ואוזני כרויות. ואז, לפתע, ניתן היה לשמוע צליל נוסף – קול רך ומרגיע, כמו סילון קטן של אדים שפורץ בהתמדה מקומקום. בו ברגע ששמענו זאת זינק הולמס מהמיטה, הצית גפרור וחבט במקלו בפראות בחבל הפעמון.
"אתה רואה אותו, ווטסון?"הצטווח " אתה רואה אותו?"
אבל אני לא ראיתי דבר. ברגע שבו הציט הולמס את הגפרור שמעתי שריקה נמוכה וברורה, אך ההבזק הפתאומי שהבזיק מול עיני העייפות לא אפשר לי לראות במה חבט ידידי בפראות כו רבה. אולם יכולתי לראות כי חיוורון מוות פשט בפניו והבעת אימה ותיעוב ניבטה מהם.
הוא חדל להכות, ועתה היה נועץ את מבטו מעלה, בפתח האוורור. לפתע פילחה את הדממת הלילה הזעקה הנוראה ביותר ששמעתי אי פעם בחיי. היא עלתה וגאתה, הולכת ומתחזקת-זעקה צרודה של כאב, פחד ואס הנמסכים יחדיו לצווחה מחרידה. אומרים למטה בכפר, ואפילו במעון הכומר המרוחק, הקימה זעקה זו את הישנים ממטותיהם; היא לפתה את ליבנו בלפיתה של קרח, וכך ניצבנו כשאני בוהה בהולמס, והוא בוהה בי, עד שהדיה האחרונים של הזעקה גוועו בדממה אשר מתוכה פרצו."

זה היה מתוך הרפתקת הרצועה המנוקדת, עמוד 166-177


הטקס של בני מסגרייב:

" של מי היה זה?

של זה שאיננו.

מי יזכה בו?

זה שיבוא במקומו.

היכן עמד השמש?

מעל לעץ האלון.

היכן היה הצל?

מתחת לעץ הבוציקה.

כיצד צועדים איליו?

צפונה, עשרה צעדים ועוד עשרה. מזרחה, חמישה ועוד חמישה. דרומה, שניים ועוד שניים. מערבה, אחד ועוד אחד, ואחר כך למטה.

מה ניתן תמורתו?

את כל אשר ברשותנו.

מדוע ניתן זאת?

למען הנאמנות. "

שרלוק בולמס הניח לפנינו את הפתק בשלמותו:

אם תבוא בשעה שתים עשרה פחות רבע
אל השער המזרחי של הבית יתברר לך
דבר שמאוד יפתיע אותך ויכול גם אולי
להיות לעזר לך וכמובל גם לאנני מורסין
אבל אל תספר לאיש דבר על העניין.

עמוד 368 אחוזת רייגייט





אלמנטרי.
אבל אל תספרו לאיש על העניין.

קראתי את הספר לאחרונה, הכתיבה מאוד זורמת. נחמד במיוחד בעיני היה לנסות לפענח את התעלומה במהלך הקריאה, ולהתפעל כל פעם מחדש מתשומת הלב של שרלוק הולמס לפרטים הקטנים שרובנו לא מבחינים בהם אפילו. מצד שני, יש משהו שהוא קצת חוזר על עצמו בסיפורים, כלומר הרגשתי קצת את מה שהיה כתוב בהקדמה שהסופר רצה "הפסקה" מהולמס. לסיכום כולל, חביב מאוד, גם אם לא קוראים את כל הסיפורים. כמובן שסיפור אחרון הוא חובה.

ספר אדיר, אני מעריצה שרופה של שרלוק הולמס ובשבילי הספר הזה היה פשוט תענוג, אין לי כבר סבלנות עד לחלק ב'. קצת מוזר שדירגתי את הספר הזה יותר מאת כלבם של בני בסקרוויל, אבל זה רק בגלל שבספר הזה יש המון סיפורים, ובכלבם של בני בסקרוויל יש רק סיפור אחד. ספר נהדר לחובבי שרלוק הולמס ולכל בן אדם אינטיליגנטי ובעל טעם טוב בבחירת ספרים.

ספרות במיטבה.
שרלוק הולמס זו יצירה גאונית ומפתיעה, וכל סיפור וחלק בה מעורר בי פליאה. אין על קונן דויל(:

מקסים מרענן מעניין
בדיוק סוג הסיפורים האהובים עלי