ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שבת, 2 באוקטובר, 2010
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
כבד, מה זה כבד - היו צריכים לקרוא לספר "44 טון". מילות מפתח: שלג, קרח מלוכלך, רפש, רעב, אימה, הלשנות, משטרה חשאית, דם מפצע פעור, גולאג, רציחות אפלות, רוסיה, סטאלין - ברוהאהאהאהאהא!!!
שמעתי על הספר הזה לא מעט סופרלטיבים, וכולם הפנו אותי לסוף עם הטוויסט המבריק שאותו ניחשתי כבר מעמוד 100.
ולמרות הכבדות הנוראית, חוסר התקווה, האפלה והזוועה, הספר בהחלט קריא, מותח לפרקים, מסקרן ומעלה כמה שאלות. כתב כאן מישהו באחת הביקורות, מה הקורא היה עושה לו מצא את עצמו בסיטואציה דומה. אני חושב שהשאלה הזאת היא תיאורטית לחלוטין, מאחר שהדילמות המוסריות שהגיבור עומד בפניהן שייכות לעולם אחר, פוסט אפוקליפטי, שלא קשור בשיט למה שהקורא עלול להיתקל בו בחייו, אלא אם כן ייכנס למכונת זמן שתשגר אותו מסיבה כלשהיא דווקא לברית המועצות של סטאלין.
נדמה לי שהאותנטיות של הספר נפגמה מעט מההחלטה של הסופר להישאר במונוטוניות הזאת וללא הרף של המקום הנוראי והרציני והמורבידי והחשוך והרע, ולא היה מזיק כאן קצת חוש הומור, קצת משחקים יצירתיים עם העלילה והדמויות, מה שהיה עשוי להפוך אותן לקצת פחות שטוחות עם קצת יותר מקום להזדהות. מזמן למדתי שמי שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות מחרבן קוביות. טייק איט פאקינג איזי.
****
11 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
יפעת
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
I rest my case!
אתה לא יכול להגיד שזה לא היה משהו טוב, טוביה....
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
לא קרה כלום, אנחנו לא מסכימים
אבל זו יצירה אמנותית, לא ספר היסטוריה. יש כל מיני דרכים לספר סיפור, בספרים או בסרטים. תראה את "משחקי הכס". לא הייתי רוצה להיוולד גם שם, לא חשוב למי. העובדה שנולדנו בחברה פתוחה דווקא מצרה בעיניי את נקודת ההתבוננות ומקשה עלינו להבין שמשהו שנראה מכאן שחור היה אז מלא גוונים אחרים. אנחנו בני אדם. אין דבר כזה רק רע. אגב, תמיד יכול להיות יותר רע.
|
|
|
tuvia
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
הוא נותר בחיים כי סטלין מת!
אלון, אתה לא יכול לשכנע אותי, כשאתה מסתכל על החיים ברוסיה בתקופת סטלין אנחנו מדברים על מצב של 1984, האח הגדול מסתכל עליך, שולט במחשבות שלך, שולט בחייך מא׳ ועד ת׳, אין מצב של טוב יש רק מצב של לחיות ולצאת בחיים מכל הפחים שטמונים בדרך.
אפילו האומנות מגוייסת! בחייתך אלון, לא תפסת את זה? דבר עם יהודים עולים מרוסיה שעברו את התקופה הזאת, אולי הם ישכנעו אותך. הרע היה אבסולוטי! לא היה מקום לטוב, טוב זו חולשה אנושית שפותחת אפשרויות למערכת לסחוט את רגשות האנשים להפעיל עליהם לחצים, כמו באנשים טובים.... אפילו בני המשפחה לא מחוסנים מהלשנות של ילדיהם.... אלון, תבין אנחנו לא מכירים מצב כזה, נולדנו וחיינו בחברה פתוחה, דמוקרטית, עם חופש דיבור, הצבעה, ביטוי וכו׳ לעולם לא נוכל להבין את זה. זה כמו לקחת בן אדם ולזרוק אותו באי בודד, ואפילו איזה ספר טוב אין לו ביד שלא לדבר על תנך או משהו לנפש המיוסרת שלו. נ. ב אני לא בדיכאון או משהו כזה. ואני גם לא אדם פסימי. זה פשוט תיאור של המציאות המחורבנת שהיתה אז. God, איזה מזל שלא נולדנו אז ושם! |
|
|
יפעת
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
גם בספר לא הכל רע.
הגיבור הרי מורד ומצליח אפילו לצאת מזה בחיים.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
לא. לא מסכים.
אין דבר שהוא רק רע. אין דבר כזה, אין חיה כזאת. שום אפלה לא מתקיימת ללא אור, והרגשות האנושיים שלנו קיימים ונאבקים גם כשחרא מסביב. אמנם הפירמידה של מאסלו מצמצמת לנו את האפשרויות כשאנחנו נאבקים על קיומנו ועוסקים בהישרדות, אך לא תמיד ולא לאורך זמן ממושך מדי, וכאן אתה מדבר על שנים. תראה את הסרט "חיים של אחרים", שהוא סרט קודר ועצוב על תקופה מקבילה כמעט, עם איומים מקבילים. למרות קדרותו של הסרט, הוא לא היה יכול להיות יצירה שלמה אלמלא היה כולל בתוכו גם אור, ותרבות, ותקווה. "ילד 44" משתמש רק בעולם דימויים רע, קודר, קר וכבד, ולא משאיר מקום לשום דבר אחר. למרות צל המוות, אנשים חיו שם. ואיפה שחיים אנשים - יש גם טוב. מעבר לזה - באמנות תמיד צריך לדעת איפה להרגיע. אם אתה דופק מההתחלה עם פטיש אוויר ולא מפסיק, הכוח של היצירה שלך נפגם. לא יעזור, לא תשכנע אותי.
|
|
|
tuvia
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
לצערי אתה מחמיץ בגדול את
העיקר!
הספר מביא תאור של מצב אמיתי ששרר בארץ אמיתית. הלחץ השילטוני גרם להפרות כל הקשרים החברתיים: בין בני משפחה , בין חברים בין שכנים, וכו. זה מצב יחיד במינו שהיה קיים גם בגרמניה הנאצית, אבל בניגוד למקרה הנאצי, תחת השילטון של סטלין חיו מאה מליון אנשים שהורכבו מערב רב של עמים ועממים, וסטלין לא פחד לחסל עמים, להזיז אותם ממקום אחד לאחר, להגלות מיליונים לגלוגים. מה איתך אלון, אתה לא יכול לקבל עובדה ששם שרר צל מוות בכל אשר אנשים פנו? אני מבין שקשה להבין מצב כזה. אנשים לא חיו אז, הם היו מעורבים במלחמת קיום שלא הסתיימה אף רגע. אין ולא היה בחיים במקום כזה אהבה, או רגשות אחרים ואנושיים כמו חמלה וכו׳ רק אכזריות קינאה, רצון להרע, ולמצוא חן על ידי חנופה. זה היה המשטר הסטליניסטי, והוא קיים גם כיום במקומות כגון צפון קוריאה, סוריה ועוד. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
אין ספק בכלל שהיה חרא
אבל בלי קשר לכך שיש רוע, כל יצירה צריכה איזונים. זה מה שהופך אותה לשלמה. גם ״שבעה חטאים״ היא יצירה קודרת מדי, למרות שנעשתה ע״י דיוויד פינצ׳ר, אחד הבמאים המוערכים עליי, והיא מתגמדת לנוכח ״מועדון קרב״, סרט מורבידי לא פחות, אבל כזה שהשכיל להכניס מעט נקודות של אור ושל הומור. זה לא עשה את הסרט לפחות קודר, רק הדגיש את הריאליזם שבו והפך אותו לשלם יותר.
|
|
|
יפעת
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
תמיד יש יוצאים מן הכלל
אני עדיין חושבת שזאת היתה תקופה אפלה כ"כ בגלל ברוטליות המשטר.
|
|
|
נתי ק.
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
גם בתקופת סטאלין הייתה קיימת אהבה
אהבה בין בני זוג, אהבה בין הורים לילדים ובין חברים. גם בימיו של סטאלין לא כל האנשים התנהגו כחיות, חשדו אחד בשני, היו מלשינים או מולשנים. היו אנשים שחיו את חייהם רגיל לחלוטין. מתוך הקריאה בספר הזה אפשר להבין כי אנשים פשוט לא חיו, לא היו חיי משפחה, לא חיי חברה, אלא חור שחור אחד בלבד.
|
|
|
יפעת
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
אני התרשמתי מהספר מאוד
האוירה הכבדה שלו הצליחה להמחיש לי את זוועות התקופה יותר מכל ספר היסטורה שאולצתי אי פעם לקרוא.
בניגוד למחשבה הפופולרית שדכאון הוא סוג של עצב דכאון הוא למעשה מצב של חוסר תקווה. גם כשאתה עצוב אתה יכול להאמין שיהיה טוב יותר. כשאתה מדוכא אתה פשוט לא מצליח להתרומם. התקופה הסטליניסטית היתה כזו, תקופה שהחזיקה עם שלם במצב של דכאון, חוסר יכולת לדמיין משהו טוב יותר. כשאתה מאמין שכל ניסיון לשינוי יפגע בך, אתה פשוט נכנע. לא ממש מצב שמאפשר הומור וקלילות, בעיני. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
אני מסכים איתך. לא היה טוב אז
מצד שני, קראתי לא מעט ספרים על התקופה ההיא, והסגנון של "ילד 44" הוא הקודר ביותר. אין בו אפילו לא טיפת איזון. לא שהתקופה ההיא לא היתה חשוכה, אבל ספרותית, אם אתה לא מכניס מעט אור, זה מדכא בעיניי ופוגם ביצירה. תראה למשל את "הטבלה המחזורית" של פרימו לוי. תקופה אפלה, נוראית, חוויות מזעזעות, אבל משהו בכתיבה משמר טיפה אור, טיפה קלילות, טיפה הומור. וזה מה שחסר כאן. עוד טעם, שונה.
|
|
|
tuvia
(לפני 13 שנים ו-3 חודשים)
אלון, אני נורא מצטער, אבל
רוסיה בתקופת סטלין, ובעיקר לקראת סוף חייו היתה מקום מחורבן לחיות בו. אז אין ממש אין שום רגע קליל או easy במקום כזה.
המחבר רצה להכניס את הקורא לאוירת צל המוות ששרר שם בכל מקום. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 15 שנים)
פסדר
לא יצירת מופת, אבל גם לא נפילה.
|
|
|
אנקה
(לפני 15 שנים)
אז אהבת בכל זאת?
|
11 הקוראים שאהבו את הביקורת
