'זשל"ב, ארוחת הערב שלך מוכנה. בוא לאכול!" אמי צועקת אליי מכיוון המטבח.
"שנייה, אמא" אני עונה לה מהחדר "אני רק מסיים את הפרק ובא"
אני שרוע על מיטתי, בידיי מוחזק הספר 'ארוחת הערב' של הרמן קוך.
אני שומע מכיוון המטבח את קרקוש המחבתות, הסירים והצלחות וגם את הסכו"ם שעובר מיד ליד. אני כבר יכול להריח את התבשילים הנפלאים שאחותי מכינה לנו, את הפוקצ'ה האיטלקית והריחנית, את ריח הדג המתחמם ואת הסלט הבריא והטרי.
וכן, אני כבר יכול לדמיין גם את שתי האחיות הגדולות שלי, את סבתא וסבא שבאו אלינו לארוחת השישי ואת אבא שלי (שאמנם הוא ואמי התגרשו והוא כבר לא גר יותר אתנו, אבל גם לו מותר לבוא להתארח אצלנו מדי פעם) יושבים ביחד סביב שולחן האוכל ולוקחים מכל הבא ליד, ורק אני יושב לי בחדר, לבד לגמרי בלי אף אחד, וקורא.
אני שומע גם, בין קרקוש הסירים והמחבתות, את אחותי שואלת את אמי: "נו, למה הוא לא בא לאכול?" ואז את אמי שמשיבה לה: "הוא קורא".
אני קורא. פשוט ככה. באמת שכל כך מתחשק לי פשוט לסגור כבר את הספר הזה, לצאת מהחדר ולהצטרף אליהם לארוחה. באמת. אבל הבעיה היא שאני פשוט לא יכול. אני לא יכול להפסיק לקרוא את הספר ה... אין לי מילים איך לתאר אותו. 'סוחף'? 'ממכר'? 'מוזר'? 'מיוחד'? 'מקורי'?
אולי כולם ביחד.
אני ממשיך לקרוא. רצוי לדעת שקצב הקריאה שלי מהיר ביותר. יש כאלו שמכנים אותי אפילו 'בולע מילים'. הם צודקים.
כמות הפרקים הנכבדת שיש בספר והאורך (או ליתר דיוק, הקוצר) המוגזם שלהם, רק גרמו לי להיות לא רק אחד שבולע מילים, אלא בנוסף גם אחד שבולע פרקים. כלומר, את הפרק ההוא שאמרתי לאמי שכשאסיים אותו אז אצטרף אליהם לארוחה, כבר מזמן סיימתי ומאז קראתי כבר עוד איזה 10 פרקים נוספים. כן, הפרקים שם די קצרים.
אמי כבר מזמן הפסיקה לבוא לחדרי ולבדוק מה המצב ומתי אני מסיים את אותו הפרק כדי שוכל להצטרף אליהם, והייתי אמור בטח להיות רגוע בגלל זה אבל בחיי שלא הייתי. אפילו רציתי שאמי תתפרץ מיד ועכשיו לחדר, תיקח ממני את הספר בכוח, תעיף אותי מהחדר ישר בחבטה רמה על אחד מן הכיסאות שמסביב לשולחן האוכל ותניח לפניי צלחת גדושה בכל טוב.
אבל זה לא קרה. ובזמן שאמי בילתה לה שם, במטבח, יחד עם קרובי משפחתי- אני שקעתי בתוך חדרי, אל תוך תפריט מרתק העשוי בעיקר מ: פוליטיקאי מוכר בציבור בשם סרג' לומן, אחיו המובטל- פאול לומן, אשתו של הפוליטיקאי- בבט ואשתו של אחיו של אותו פוליטיקאי- קלייר.
ארבעתם נפגשים ערב אחד במסעדה.
אזהרת ספויילרים- אחרי שאיש עם זרת (אל תשאלו, סיפור ארוך) שמתברר שהוא מנהל המסעדה מציג בפניהם את מגוון המאכלים שהמסעדה הזו יכולה להציע להם, אחרי שאחד מן הסועדים רוצה לעשות 'סלפי' עם סרג' (נו מה לעשות, הוא פוליטיקאי מאוד מפורסם...) ואחרי שפאול מגלה שהטלפון של בנו מישל נמצא בטעות עמוק בתוך כיסו ושבנו בדרך לשם כדי לקחת אותו ממנו (ושם נחשף בפניו של פאול לומן הרמז הראשון למעשה הנורא שעשה בנו שהרביץ יחד עם ריק, בנו של סרג' אחיו, לחסרת בית מסכנה מפני שהיא חסמה להם את הדרך לכספומט) -סוף ספויילרים הגיע סוף כל סוף הזמן לדבר על הילדים ועל ההשלכות של מעשיהם על הוריהם ועתידם (ואכן יש השלכות. קשות מאוד אפילו), ותוך כדי גם פאול לומן משתף אותנו בזכרונותיו, שחלק מהם נוצרו אפילו עוד מהימים שמישל, בנו, היה רק תינוק קטן. והזיכרונות שלו, מובילים בסוף, איכשהו, לפתרון ולהחלטה הסופית שמתקבלת על ידי הנפשות הפועלות.
מה שגרם לכך שלא יכולתי להניח את הספר הזה מהיד הוא, לפי מה שנראה לי, המקוריות הלא יודעת גבולות, ההומור המוזר והאקזוטי והידע המורחב של קוך על אוכל. וכן, גם השאלות העמוקות והמטרידות שקוך שואל אותנו, הקוראים, תוך כדי העלילה, שגרמו לי לחשוב לא פעם ולא פעמיים על עצמי בעוד משהו כמו 10 שנים עם ילד ומה אני אמור לעשות אם אני יודע שהילד שלי אחראי למעשה מזעזע שכלל לא האמנתי שהוא יכול לעשות, כמו שרואים בסיפור הזה.
(או לחלופין, מה אני אמור לעשות בעוד 10 שנים עם ילד, בכדי שירגיש טוב ושיינתן לו החינוך הטוב ביותר?)
כמו כן, הסיפור כתוב בצורה כל כך... כל כך ריאליסטית. ממש הצלחתי לחוש את קולות העצב והבכי, השמחה והצחוק וגם את קולות הויכוח הסוער שעלו מדי פעם משולחן הסועדים.
בקיצור, הספר אכן עשה את שלו. קראתי אותו במשך 3 שעות רצוף, מההתחלה ועד הסוף, כמעט ללא עצירות ורק בעמוד האחרון, כשנשארו לי כמה מילים ספורות לקרוא עד לסיום הנחשק, הופיע הרגע המעצבן הזה שאותו כולם מכנים בשם 'הקש ששבר את גב הגמל': פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, שמעתי קול מוזר בוקע מגופי, מעמקי בטני.
קרקור בבטן.
"זהו אמא, סיימתי את הפרק" אני נכנס סוף כל סוף ובשעה טובה למטבח "אפשר לאכול?"
"תגיד, הסתכלת במקרה על השעון?" אמי צועקת בהיסטריה ומוסיפה: "לא, לא, לא. אני מצטערת, אבל הזמן לארוחת הערב נגמר. אבא סבא וסבתא כבר הלכו מזמן , האחיות שלך ישנות וכבר נמצאות מזמן בשנת ה- REM, ואתה מבקש ממני עוד לאכול את ארוחת הערב שלך שהיית צריך לסיים כבר לפני שעתיים או אפילו יותר? בפעם הבאה תשקול טוב טוב מה אתה מעדיף: לאכול ארוחת ערב עם אמא ואבא וסבא וסבתא והאחיות שלך שדואגים לך ועושים הכל בשביל שתהיה מאושר ושיהיה לך מה לאכול , או לאכול ארוחת ערב עם סתם איזה פוליטיקאי מוזר ואשתו ואחיו של הפוליטיקאי ואשתו של האח שלא עושים בשבילך כלום מלבד לבלבל לך את השכל ולהדביק אותך למיטה עם ספר כמו איזה מטומטם?"
הממ...