אדגר אלן פו, שם שהוא ערימה שלמה של דימויים, ציטוטים ותמונות לכל אמריקאי בן תרבות.
אחרי שבמשך עשורים צרכתי מדיה שמרפררת לפו וליצירות שלו ישירות ובעקיפין, ואיפלו ראיתי כמה עיבודים קולנועיים לעבודות שלו, סופסוף הגעתי לכותב עצמו.
הספר הזה מכיל בתוכו 19 סיפורים, מהראשונים שפו כתב עד האחרונים שבהם, ומחולק ל3 חלקים עיקריים, שנקראים "סיפורי היגיון וחקירה", "סיפורים גותיים", ו"סיפורי הרפתקאות ים".
סיפורי ההיגיון והחקירה הם רק ארבעה סיפורים, אבל הם מהיותר ארוכים באוסף.
מתחיל אותם הסיפור "חיפושית הזהב", הסיפור הכי ארוך כאן , שעוסק באיש נכסים שירד מגדולתו וחי בבקתה באי לחוף דרום קרוליינה, אוסף חרקים כתחביב עם העבד השחור שלו, שהוא שיחרר, אבל מתוך נאמנות לאדונו החליט להישאר איתו.
ידיד שלו (המספר) מבקר אותו ורואה שהוא אסף חרק די מוזר; חיפושית מוזהבת וכבדה, שהמשרת שלו חושב שעשויה מזהב טהור.
מכאן ההתנהגות של האספן נהיית יותר ויותר מוזרה..
זה הסיפור האהוב עליי בחלק הזה של הספר. הוא די מותח ולא ברור לאן הוא הולך לקחת אותך עד הרגע האחרון. אמנם הדיוקן של העבד כאן קצת גזעני, הוא מוצג בתור אהבל חביב כזה, "דוד טום" כפי שהסטריאוטיפ נקרא בסלנג האמריקאי, ואמנם אין כאן (להרגשתי) הרבה עומק, אבל זה סיפור מבדר וקולח.
שלושת הסיפורים הבאים בחלק הזה של הספר הם סיפוריו של ה"בלש" (באותה עת המילה "בלש" עדיין לא הייתה קיימת בשפה האנגלית, וחוקרים פרטיים בקושי התחילו להיות מקצוע, פו אשכרה יצר את הסיפור הבלשי לפני מקצוע הבלשות!) הצרפתי החובב אוגוסט דופין.
בסיפור הראשון, "הרציחות ברחוב מורג", המספר, נתקל בדופין בעת שיטוט בפריז, ומכאן ואילך מתפתחת ביניהם "ידידות" שמובילה לכך שהם ישכרו דירה ביחד, יגורו בבידוד מוחלט מהעולם ויהיו בלתי נפרדים אחד מהשני. מה שנקרא, "
"Historians will say they were just roommates.
בכל מקרה, יחסי זוג ההומואים בארון החביב הזה שלנו מקבלים תפנית כשבמהלך הליכת לילה שקטה לחלוטין אוגוסט מנחש שבן זוגו חשב שמכר משותף לא יהיה שחקן דרמטי טוב. איך הוא ניחש את זה? כי הם עברו קודם מוכר פירות, ומכאן התחילה שרשרת מחשבות אצל המספר, שדופין הבחין בהשתלשלות של כולן על ידי רמזים התנהגותיים והיכרותו האינטימית עם המספר, עד שהוא הגיע לשלב בו הוא חשב על המכר המשותף.
המוח של המספר כמובן מתפוצץ במקום, וגם שלי כקורא. זה קטע של השתלשלות היגיון די מטורפת ומרתקת.
הזוג שלנו שומע על פרשת רצח מסתורי ומוזר לחלוטין, ודופין מחליט לחקור בעצמו את העניין. למה? "בשביל השעשוע" ובגלל שמכר שלו הואשם ברצח והוא מאמין שהוא חף מפשע.
אז דופין מסייר בזירת הפשע, ומגיע למסקנה מי הרוצח ואיך הוא רצח. הוא שוב מפרט את כל תהליך הניתוח הלוגי שלו מול המספר והקוראים המופתעים.
מבין סיפוריו של דופין, זה כנראה האהוב עליי. הרבה הומור יחד עם תיאורים די מרתקים של תהליך ההסקה של דופין.
שני הסיפורים הבאים ("תעלומת מארי רוז'ה" ו"המכתב הגנוב") של דופין הם דומים באופי שלהם; אירוע פלילי מתרחש, מפקח המשטרה מתחנן לדופין לעזרה, דופין פותר את העניין די מהר בעזרת לוגיקה, מתנשא קצת הרבה על המשטרה הצרפתית, ומספר ל"ידיד" שלו על כל תהליכי החשיבה שהובילו אותו לפתרון.
הבעיה היא שאני לא מושקע רגשית בשום צורה באירועים שפו מנתח כאן בדקדקנות פדנטית לחלוטין, ובטח ובטח שאני לא מושקע בראנטים הארוכים מאוד של דופין ושל המספר על נושאים כמו הלוגיקה של מתמטיקאים, שלא קשורים לעלילה.
יש כאן פשוט תצוגה יבשה של אירוע ושל תהליך הסקה לוגית עליו (ואני גם חולק על טענות לוגיות מסוימות שמובאות בחקירות של דופין..) זה היה משמים.
החלק הבא בספר, הסיפורים הגותיים, זה בפער גדול מאוד החלק הכי מעניין בספר. אהבתי כמעט כל סיפור כאן מאוד.
הסיפורים כאן גם יותר קצרים ונשענים על יצירת תחושה ואווירה ופחות על מהלכים לוגיים והיסקים.
בכמעט כולם המספר הוא דמות בסיפור, והסיפורים נפתחים ברובם בציטוט (פיקטיבי או לא) מיצירה כלשהי בתור מעין "מוטו" לסיפור, ובכמה פסקאות בהן המספר מתאר את המצב הרגשי והמנטלי שלו סביב האירועים שיסופרו לנו מפיו.
הסיפור הראשון כאן הוא "הדיוקן האובלי", סיפור קצרצר (שני עמודים) שעוסק במתח שבין אמנות לבין החיים. סוג של אפיזודה שבאה ונעלמת לה.
"הלב הגלאי" הוא סיפור אימה קצרצר ומהפנט שעבר אצלי את אחד המבחנים האולטימטיביים לסיפור אימה טוב; הוא גרם לי לקפוץ כששמעתי רעש פתאומי במהלך הקריאה. די בסיסי, רב הנסתר על הגלוי (כמו בהרבה סיפורים בחלק הזה) ובכך הכוח שלו.
"מסכת המוות האדום": אחד הסיפורים המפורסמים ביותר של פו, נטוע עמוק בתרבות הפופ (ומיד לאחר הקריאה בו צפיתי בעיבוד הקולנועי המפורסם מ64 שאיכשהו לא הגעתי אליו עד כה. ממליץ מאוד גם על הסרט!)
הסיפור הזה הוא פשוט אגדה שטנית, "once upon a time" מטריד.
יש כאן שימוש אינטנסיבי בצבע וביצירת דימויים ויזואליים, בעת הקריאה אני יותר ראיתי והרגשתי את מקום ההתרחשות מאשר הבנתי אותו לוגית ומילולית. הישג די כביר.
"ויליאם וילסון" הוא סיפור.. ובכן, מוזר. אופנה ספרותית מאוד פופולרית במאה ה19 הייתה סיפורי כפילים, וזה האחד שפו תרם לטרנד הזה. הרגיש לי קצת איטי מדי עם התמקדותו בצעירותו של המספר, אבל בסוף זה היה נחמד.
"הבור והמטוטלת": יצירה שהצליחה להחריד כל נים בגופי. מתארת את ייסוריו של נדון למוות בידי האינקוויזיציה הספרדית. זה בעיקרון "המסור" גרסת המאה ה19, ואני לא צוחק, מאוד אופתע אם יוצרי "המסור" לא קיבלו השראה מכאן.
סיפור מותח ואפקטיבי. אין כאן כמעט בדל של אמת היסטורית על האינקוויזיציה אבל זה לא חשוב.
"החתול השחור" הוא הסיפור שהכי היה קשה לי לקרוא כאן. יש לי חתולה שאני אוהב מאוד, ואני רגיש לכל פגיעה בבעלי חיים באמנות שאני צורך. האמת היא שלפני שנים כבר ראיתי עיבוד קולנועי חופשי של דריו ארג'נטו האגדי לסיפור הזה, והייתי צריך לשים חצי סרט בfast forward כי לא הייתי מסוגל לעבור את זה. וכפי שכבר הובהר, אני צפיתי ב"מסור" ובעוד סרטים קשים כמוהו ואף יותר..
אז גם את הסיפור הזה קראתי "בהילוך מהיר", והוא גרם לי לעצב גדול וגעגוע לחתולתי, שכן קראתי אותו כשהייתי מחוץ לבית.
לא לבעלי לב חלש או חתולים, מאוד אפקטיבי במה שהוא עושה.
"נפילתו של בית אשר" הוא כנראה הסיפור הכי מפורסם באוסף הזה, אפילו יותר מ"מסכת המוות האדום", והוא כנראה גם הסיפור הכי פחות אהוב עליי בחלק של הסיפורים הגותיים.
הסיפור הזה חוזר אל הנטייה של פו בסיפוריו הבלשיים לברברת מתפלספת לא קשורה לכלום.
הסיום מאכזב, והנושאים שהסיפור עוסק בהם די בנאליים ופשטניים.
"קפיצפרדע" הוא סיפור ששולב בעיבוד הקולנועי ל"מוות האדום", ומבוסס על אירוע היסטורי אמיתי. יצירה די מטורפת שעדיף לדעת עליה כמה שפחות לפני שקוראים. טרנטינו היה מתענג על כל שורה כאן.
"חבית האמונטילדו": עוד סיפור שמרגיש כאילו טרנטינו חזר בזמן למאה ה19 וכתב אותו. מלא הומור אפל ואכזריות. אין כאן איזו אמירה עמוקה, אבל יש כאן חוויה מספקת לכל הג'יפה שבתוכנו.
"לייג'יה": הו, כאן מתחילה החטיבה הכי מעניינת בסיפורי הגותיקה שמקובצים כאן. מכאן ואילך יש ארבעה סיפורים על אהבה א-לה פו. מעניין להשוות בין הארבעה; ארבעתם נקראים על שם הדמות הנשית, וארבעתם עוסקים באובדן ובהתמודדות איתו בדרכים, איך נאמר, שהפסיכולוגית שלכם לא תמליץ על רובן..
זה הסיפור הכי פשוט מבין הארבעה, והוא עדיין די מצמרר ועצוב.
"ברניס" הוא סיפור על בחור, ובכן, אוטיסט לא מאובחן (They didn't have autism back in my days! הולך ונהיה יותר ויותר מגוחך ככל שאני קורא יותר ספרות היסטורית.. אגב, גם אוגוסט דופין הוא כמובן דמות די אוטיסטית.) - הוא מתאבסס במשך ימים שלמים על הסתכלות בלהבה של נר, חוזר במונוטוניות במשך שעות על מילים עד שהמשמעות שלהן נעלמת מהתודעה שלו, בוהה בצללים וכו'..
הוא מתחתן עם בת דודה שלו, ברניס, שהיא די ההפך ממנו (כלומר, היא אדם נורמטיבי ומתפקד), עד שמגיעה טרגדיה כל כך מזוויעה ומחרידה שהיה לי קשה לקרוא את הטקסט. ולא רק לי, כי בזמן אמת הסיפור פורסם בעיתון וקיבל אינספור תלונות מקוראים נזעמים על האלימות הקשה שבו.
מה שמדהים זה שהאלימות המזוויעה והמעוררת כל כך רגשית הזו לא מתוארת לנו ישירות אלא רק בעקיפין ובמרומז (כמו הרבה רגעי שיא ביצירות שבאוסף הזה, אגב.) ודווקא זה-זה מה שמוביל להשפעה העוצמתית על הקורא! לפעמים פחות זה חד משמעית יותר, ופו ידע את זה.
"מורלה" עוסק במספר שמתחתן עם ידידה בשם מורלה, שהוא לא אוהב רומנטית, אבל יש לו חיבור עמוק ומוזר אליה. מורלה עוסקת במיסטיקה, וככל שהעיסוק הזה שלה מתגבר וככל שהיא נהיית חולה יותר, המספר מתנתק ממנה רגשית יותר ויותר. כנראה בגלל שהשליטה שלה והעליונות הברורה שלה עליו מגמדות אותו ומפחידות אותו.
לבסוף היא מתה ומשאירה את המספר עם נבואה על ערש דווי..
אחרי ה"הוליפאקינגשיטוואטדפאק" שהלך בסיפור הקודם, איכשהו הסיפור על מכשפה מסתורית מצליח להיות אתנחתא מרגיעה יותר, שזה טוב כי זה מוביל אותנו ל..
"אלאונורה: הסיפור הגותי האחרון באוסף הזה. הסיפור הזה מרגיש כמעט כמו שיר שכתוב בפרוזה. הלשון נפלאה, התמונות אידיליות, והתחושה היא מיתולוגית משהו.. ועם זאת, האידיליה הזו, דווקא בגלל שהיא כל כך יפה ופשוטה, ובעיקר כשהיא מגיעה אחרי שאר סיפורי האוסף, מרגישה כמו משחק של פו איתי כקורא. מאוד נתון לפרשנות, בערך כמו הציורים האלו שאם אתה מסתכל עליהם מזווית מסוימת אתה רואה אישה זקנה ומזווית אחרת ילדה צעירה.
החלק האחרון, "הרפתקאות ים" מכיל רק שני סיפורים.
הראשון שבהם ("כתב יד שנמצא בבקבוק") עוסק בחוויה על טבעית באוקיינוס, סוג של וריאציה של פו על אגדה אורבנית מאוד פופולרית ומוכרת. זה נחמד, אבל הייתי שמח אם זה היה לפחות נובלה קצרה או רומן, כי יש כאן הרבה מה לפתח שלא באמת מקבל טיפול בסיפור הקצר הזה, ומפתיע אותי שרק בשלב הזה בסקירה של הסיפורים אני כותב את זה בביקורת, כי לרוב זו טענה שלי כלפי סיפורים קצרים. אני מניח שזה מראה את החוזקות של סיפוריו האחרים של פו, שאני לא מרגיש צורך להוסיף או לגרוע מילה מרובם.
השני, "ירידה אל תוך המלסטרום" הוא סיום די מאכזב לכל הספר הנהדר הזה, כי הוא די משמים.
הסיפור עוסק בחוויה של נורווגי חסר שם במערבולת ה"מלסטרום" בנורווגיה, מערבולת אמיתית שאתם יכולים לחפש בגוגל ולראות סרטונים ממנה.
זה בעיקר סיפור הישרדות שכזה (אני לא מספיילר, הנורווגי מספר את זה בדיעבד), בלי עומק, רק הסנסציה. בניגוד לקוראים מהמאה ה19, אני בחור במאה ה21, ואם אני מעוניין בריגוש ממאבק של אדם מול איתני הטבע בים יש לי את הטכנולוגיה שנקראת קולנוע, שעושה עבודה טובה יותר ממילה כתובה בהצגת הקונספט, ואין כאן ערך מוסף מעבר למאבק הזה.
סיכום:
החלק שהכי נהנתי ממנו, בפער, היו הסיפורים הגותיים. פו כותב אותם באופן מרתק בכל כך הרבה רבדים, וגם די מגוון. הוא יכול להיות אבסטרקטי או ריאלי, מקאברי וסרקסטי או רציני, רומנטיקן או ציניקן, והוא גם משאיר הרבה סוכנות לקורא בפרשנות היצירות.
הסיפורים שלו הם כמו סצנות מחלומות רדופים, פשוט תענוג.
היגיון, בילוש וסיפורי ים? אה.. פחות..
אה, והתרגום כמובן - מעולה. השוותי למקור פה ושם. יש כמה שגיאות הקלדה בגרסה הדיגיטלית שקראתי, אבל מבחינת התאמת התרגום למקור זה ברמה טובה מאוד. המתרגמת הוציאה עוד כרך של סיפורי פו, ואני מקווה לקרוא אותו בהקדם.
ציטוטים שאהבתי:
"הייתי רוצה שיחפשו וימצאו, בפרטים שאני עומד לגלות כאן, איזה נווה־מדבר קטן של גורל בתוך הצִיָה של הטעות." ("ויליאם וילסון")
"כשאנו מקיצים מן העמוקה בתנומות, אנו קורעים את קוריו העדינים של איזה חלום. אלא שכעבור שנייה (כה רופפת עשויה להיות רשת הקורים), כבר איננו זוכרים שחלמנו. שני שלבים יש לחזרה לחיים מן העילפון; הראשון, של תחושת הקיום הנפשי או הרוחני; השני, של תחושת הקיום הגופני. ייתכן מאוד שאילו יכולנו, בהגיענו לשלב השני, לזכור את הרשמים מן השלב הראשון, היינו מגלים שהרשמים הללו רהוטים בְּזיכרונות מן התהום שמן העֵבר האחר. והתהום הזאת - מה היא? איך, לפחות, נדע להבחין בין צלליה לבין צללי הקבר? אך גם אם אין להעלות בכוח הרצון את הרשמים מן השלב שכיניתיו ״הראשון״, כלום אין הם צפים ועולים, לא־קרואים, כעבור זמן רב, ואנו משתאים מניין באו? מי שמעולם לא התעלף, לא הוא האיש שיגלה ארמונות מוזרים, ופנים מוכרות להדהים, בגחלים לוחשות; לא הוא האיש שיראה, צפים באוויר, את החזיונות העצובים, שהרבים אינם רואים כלל; לא הוא האיש שישקע במחשבות על ריחו של איזה פרח לא־מוכר - לא הוא האיש שיבלבל את מוחו במשמעות העזה של איזה פסוק מוזיקלי שמעולם קודם־לכן לא לכד את תשומת־לבו." ("הבור והמטוטלת")
"התקווה היא שעודדה את העצבים להרעיד - את הגוף להתכווץ. התקווה - התקווה המנצחת גם על גלגל־העינויים - הלוחשת לנידון־למוות אפילו בתאי האינקוויזיציה." ("הבור והמטוטלת")
"תקפה אותי – כביכול כדי להביא אותי לנפילה הגמורה והסופית – רוח הסטייה. לרוח הזאת הפילוסופיה אינה מתייחסת. אבל יותר משאני בטוח שנִשְׁמתי נשמה חיה, אני בטוח שהסטייה היא מן הדחפים הפרימיטיביים של הלב האנושי – אחד הכְּשָׁרים או הרגשות הראשוניים, הבלתי-ניתנים-לחלוקה, שמכַוונים את אופיו של האדם. מי לא מצא את עצמו, מאה פעמים, עושה מעשה נתעב או טיפשי רק משום שהוא יודע שאַל לו לעשותו? האם אין לנו נטייה מתמדת, בניגוד למיטב שיפוטנו, להפר את מה שהוא החוק, רק משום שהוא בעינינו חוק? רוח הסטייה הזאת, אני אומר, היא שהביאה לנפילתי הסופית. כמיהה עמוקה לאין חקר של הנשמה להקניט את עצמה – לנהוג באלימות כלפי טבעהּ שלה – לעשות את הרע רק לשם הרע – היא שדחפה אותי להמשיך" ("החתול השחור")
"איני יודע כיצד קרה הדבר - אך עם המבט הראשון בבית מילאה את לבי קדרות קשה מנשוא. אני אומר קשה מנשוא; שכן לא הֵקלה על הרגשתי אף לא אחת מאותן תחושות שהן מענגות־למחצה בשל היותן פיוטיות, שבאמצעותן מקבלת הנפש בדרך־כלל אפילו את מראות הטבע הקשים ביותר של השומם או הנורא." ("נפילתו של בית אשר")
"לאומללוּת פנים רבות. עליבות העולם רבת־צורות. מאופק אל אופק היא נמתחת כקשת בענן, וגווניה שונים כצבעי הקשת - וגם מובחנים כמותם, ועם זאת נמהלים זה בזה באינטימיות. נמתחת מאופק אל אופק כקשת בענן! הכיצד דליתי מן היופי סוג של כיעור? - מברית השלום דימוי לצער? אך כפי שבתורת המוסר הרע הוא תוצאה של הטוב, כך למעשה נולד הצער מן השמחה. זיכרונו של האושר של פעם הוא הכאב של היום, או שהייסורים שקיימים מקורם בעליצות שיכלה להיות." ("ברניס")
"מופלא איך היו מעיינות חיי למים עומדים." ("ברניס")
"היא ראתה את אצבעו של המוות נחה על חזהּ - כי כמו פרפר בן־יומו היא נוצרה כלילת־יופי רק כדי למות." ("אלאונורה")
