ביקורת ספרותית על משחקו של המלאך - בית הקברות לספרים נשכחים #2 מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר טוב

---

אם ספרו הקודם של סאפון היה לאוהבי הקריאה באשר הם, ספרו הנוכחי הוא לחובבי הכתיבה.
אומנם אהבתי יותר את צלה של הרוח, אך נהנתי מהקריאה של הספר הנ"ל, אין ספק שסאפון יודע מה הוא עושה, ולא, זהו ממש לא ספר המשך...לפי דעתי בכל אופן כדאי לגשת אליו כסיפור בפני עצמו, אם כי לעיתים מגלים פנים מוכרות.
שוב אנחנו נחספים לברצלונה של שנות העשרים, על ריחותיה יוצאי הדופן, האנשים הצובאים את הסמטאות האפלות והרחובות המוארים,
זהו ספר בעל קסם אפל, שסוחף את הקורא גם ברגעים שבו נותרים מבולבלים, וחוזרים וקוראים כדי להיות בטוחים שהבנו נכון.
נזכרתי, כמו בחבר ישן, בבית הקברות לספרים נשכחים, והרגשתי לרגע שותפה לסוד המדהים, שוב להיות בין מבוכי הספרים הבלתי נגמרים, ריח הדפים הטעונים וחדוות הקריאה, לפתוח שוב את הדלת של "סמפרה ובניו" ולפגוש בחיוך חם ובעין מבינה ויודעת.
דיוויד הוא גיבור מסוג שונה, דמות מורכבת שכל חלק בעלילה נסמך על סודות מאובקים מהעבר, פצעים חדשים שנפתחים מחדש, בכלל יש בספר הרגשה שכל הדמויות הן לא מושלמות כלל, כאילו חסרונותיהם ניכרות יותר.
אומנם במהלך הקריאה יש תחושה של בדיוניות, דמות העורך המסתורי שבכוחו לרפא מחלות ממאירות, לתקן נזקים, להחזיר אנשים וכד' אך התיאור של המקרים כ"כ ארצי ומוחשי שתחושת העל טבעי מתחלפת פשוט בדברים אפשריים שעדיין איננו יכולים להסביר בשל צרות מוחין רגעית בלבד.
אז נכון, הוא לא מבריק כמו "צלה", אבל כשקוראים אותו כיחידה נפרדת, הוא סיפור נפלא, כתוב בצורה יוצאת דופן ובהחלט מצדיק את היותו רב מכר.

» ביקורות נוספות של עדי
» ביקורות נוספות על משחקו של המלאך - בית הקברות לספרים נשכחים #2