“כמה דברים:
1. בשביס זינגר כתב רק ביידיש.
2. אבל מתעקש שיתרגמו מאנגלית, אליה תרגם בעצמו.
3. "העבד" הוא התשיעי בספריו.
4. את בנו נטש בגיל 5 ופגש בגיל 25.
5. לנשים הרבות בחייו הוא קורא "מתרגמות".
6. שני שליש מחייו חי בניו-יורק ורק שם התפרסם.
7. ספרו הראשון, משפחת מושקאט, התפרסם סביב גיל 40.
8. הכתיבה ביידיש מעמיקה מזו המתורגמת לאנגלית ומכילה עברית ושפות נוספות.
9. הוא קשה לקרובי משפחתו.
10. מי היו המועמדים האפשריים מולו לפרס נובל ב-1978? גרהם גרין, לורנס דארל, הנרי מילר, דוריס לסינג, סימון דה בובואר ואלמונים אחרים.
11. את הנאום בטקס קבלת פרס הנובל הוא התחיל ביידיש. הקהל ישב מרותק.
נואוויל מביאה לפנינו ביוגרפיה לא כבדה, אך מאפיינת היטב את אחד מגדולי הסופרים היידים שהכרנו, הסובל מביקורת קטלנית מסופרים יידים אחרים, הסבורים שהוא לא נציג הולם לכתיבה יידית, באשר הוא מכניס יותר מדי אברכים למיטות של שיקסות. שיהיה.
בשביס (אייזיק, יצחק, זינגר – גם בספר לא ממש הוחלט איך קוראים לו באמת. בארה"ב בכלל IBS) נולד ברדזימין שבפולין ב-1904, תאריך משוער. לא היה נהוג אז לרשום כראוי, לא חשוב ממש. ילדותו ונערותו עוברים עליו בצל אב קפדן, דתי, עני, ואם לא ממש חמה. הם עוברים מוורשה לכפר חזרה ושם האב מת. בגיל 31 מהגר זינגר בעקבות אחריו הבכור, והסופר המוכר יותר, ישראל יהושע, לארה"ב.
בארה"ב זינגר מתקבל ע"י אחיו, אבל אידיליה גדולה לא שוררת ביניהם הן משום אי-חברותיותו של בשביס, נטייתו לא להיות נחמד למשפחתו ובטח לא לכאלה המסייעים לו בחיים או הזקוקים לסיועו שלו. זה אחד הפרדוקסים הגדולים בחייו.
למרות עבודתו בעיתון אמריקאי זינגר כותב בשפה ההולכת ונעלמת, היידיש, מן הטעם הפשוט שמשתמשי השפה הולכים ונכדים בגטאות באירופה ואט אט עולים באש השמימה. ההתעקשות על היידיש נובעת מן הטעם של שליטה בשפה עשירה, היכולה לתאר נימי נימים של רגשות וכמובן הצורך לשמר אותה בכלל. מששלט גם באנגלית הוא אף התעקש להכתיב את התרגום ל"מתרגמות" ובכך לשלוט וללטש כל משפט, כל אמירה וכל ניואנס.
בכל זאת, ההתחלה לא היתה קלה. קודם היה הצל של האח הגדול ורק משקלטו את יכולתו של בשביס בסיפורים הקצרים, שפורסמו כל שבוע בעיתונות הניו-יורקית, ההכרה מגיעה. וכשהיא מגיעה היא מגיעה בהיסוס ואחר כך בזרימה אדירה. בשביס לא מפסיק לכתוב ותוך כעשור הוא מפרסם כעשרה ספרים, סיפורים קצרים בעיתונות, מחזות ולאחר מכן באות ההצגות כעושה הנפלאות בלובלין, הסרטים כיֶנְטְל ואלה רק דוגמאות.
זינגר לא עוזב את ניו-יורק וזאת מטעמי הקהל היידי הגדול המתגורר שם וחנויות הדלי החביבות עליו. הוא מוצף באהבה ובהכרה, אלמה אשתו השניה עוזבת למענו חיי נוחות, בעל ושני ילדים בלי נקיפות מצפון, ומקדישה עצמה למען כותב יידי, המתעקש מלכתחילה על קהל הולך ונעלם.
ב-1978, בעודם נופשים בפלורידה, מגיעה שיחת הטלפון המודיעה על הזכיה בפרס נובל. קרטר מתקשר לאחל וזה בכלל לא משנה לזינגר שמדובר ביום כיפור. הוא מקבל את השיחה ומטעמי נימוס מפטפט עם הנשיא. כן, הוא מאמין באלוהים, אבל לא בעשייה המגוחכת שמסביבה.
הביוגרפיה מצביעה על אדם אניגמטי: זינגר הוא אדם לא חברותי בצורה קיצונית. לאחר הזכיה בנובל, בעודם יושבים ואוכלים במסעדה ידועה בפריז, מבקשים להכיר לו את סרטר ובובואר היושבים בסמוך. הוא לא מוכן בשום פנים ואופן. מצד שני, נשים כרוכות אחריו: אשתו השניה, שנטשה הכל עבורו, המתרגמות שלו, העובדות לרוב בחינם ולו כדי להיות סביבו, הנשים הסודיות, המזכירה הנאמנה בצורה קיצונית וכך הלאה. כדי להתרשם מצורת אישיות זו אפשר לקרוא את שונאים סיפור אהבה ולהבין. כסופר הוא מוזמן לאוניברסיטאות רבות בארה"ב, מעביר הרצאות על ימין ועל שמאל, גם מחוץ לארה"ב, מלמד ושומר על קשר עם קוראיו ככל יכולתו. אבל הוא חי בצל אובדן משפחתו באירופה, אינו קל למשפחתו הקרובה, משום מה, נוטש את בנו יחידו בגיל 5 וילדים נוספים אין לו. למרות הכל, כולם מוקסמים ממנו ומזכיר ועדת פרס נובל מעיד שלראשונה ראה אנשים צוחקים בטקס הענקת הפרס.
אני לא אוהב ביוגרפיות ולא ספרי עיון. המספרים הקטנים האלה, השולחים לבדוק את הקורא הלאה מזכירים לי עבודות סמינריוניות דוחות. אבל הספר הזה, משעוברים את קטע הילדות והנערות, רץ מהר, מרתק ומלמד משהו על אחד מגדולי הכותבים הידיים, שלמרות הכל, קשה לקרוא לו "משלנו".”
