רואי וולמן, המתרגם, זכאי למכות בטוסיק על שפעמיים כתב אוסטין ולא אוסטן. אוסטין זו מכונית ו-וולמן הוא פסאודו-מתרגם, גם אם ניקח בחשבון משפטים תמוהים שמופיעים פה ושם. זה מאוד אופייני למודן מאז ומתמיד.
מרישה פסְל, מחברת ספר ביכורים זה, בזבזה המון תחמושת עלינו, על מי יותר ועל מי פחות, אבל בכלל הרבה מדי. זו תחמושת זולה, אבל הבזבוז צורם לעין. הבה ואסביר: הספר הזה מכיל מאות הפניות והערות לסרטים, ספרים, תוכניות טלוויזיה ומה לא. זה בא להראות ש... שמה? שפסְל אינטליגנטית? זה ניכר מכל דף שכתבה. אחד הדברים היותר משמימים באנשים אינטליגנטיים זה שהם לעתים טרחנים עד מוות. תארו לעצמכם לדבר עם אבשלום קור, לנסות להשאר קוהרניים (איך אומרים קוהרנטיים בעברית, עקביים?) ולדבר בעברית תקינה פחות או יותר, אפילו בלי שייתקן אתכם. מבינים את הבאסה? אז פסל מנסה להפעיל עלינו את כל ההפניות לשמות ספרים ותוכניות טלוויזיה כדי שניטיב להבין את כוונתה המרומזת. למה שלא תדבר ישר ולעניין? מילא שזה נראה ונשמע רע, הכתיבה שלה עמוסה בהמון טקסט להגני וטרחני, ובשלב מסויים מכריח את הקורא לדלג אם הוא רוצה לשמור על שפיותו כקורא ולהתקדם הלאה לתכלס המובטח בספר ספרות יפה הנוגע גם לפרשייה פלילית. שניים במחיר אחד, ולפי כמות העמודים (590) אפילו כמעט שלושה במחיר אחד. ובמה הדברים אמורים?
בלו ון מיר נעה על פני ארה"ב יחד עם אביה בהתאם לאוניברסיטאות המשלמות הכי טוב כדי לקבל את שירותי ההוראה של האב. בלו בת ה-16 תלמידת תיכון שלומדת גם בחוג של המורה האנה שניידר ועוסק בקולנוע, אבל היא גם שותפה בקבוצת תלמידים נבחרת המתאספת מדי שבת בביתה של המורה. מטרת ההיאספות חברתית כמו גם העמקה קולנועית. עד מהרה הופכת החבורה לחבורת חברים, עד שיום אחד הם מוזמנים ע"י המורה לטייל בהרים לא רחוק, שעת נסיעה בסה"כ. בעליה לחניון הם זוכים לשיחה פרטית כל אחד עם המורה, בלו זוכה אחרונה, זו לא ממש שיחה, יותר "קחי את המפה, הפנס והמצפן, תצטרכי אותם. חכי פה". המורה נעלמת רק כדי למצוא אותה יותר מאוחר תלויה על עץ. לזה תצטרכו לקרוא קודם כל 400 עמודים טרחניים, גם אם כתובים היטב, כדי להגיע לתליה. תגידו שאולי לא כדאי? אולי. אבל קחו בחשבון שזה לא ספר מתח של ממש, זו ספרות יפה אליבא דמודן.
בסופו של דבר בלו מתיישבת לכתוב את מסקנותיה ממידע שהגיע אליה מפה ומשם בנוגע להאנה שניידר ואז מתעמתת עם אביה בגלל המידע המחשיד גם אותו. כאן מקבלים רגע קומי, לא שונה בהרבה מבספר כולו, הבנוי על ציטוטים מספרים ובסוגריים שם הספר והשנה שיצא. ברגע קומי זה בלו זורקת על אביה ספרים, כל ספר בשמו ושנת יציאתו, כולל ספר נדיר שאביה מצליח לתפוס במעופו, ללא נזק. זה נגמר ב"בא לך לאכול משהו?”
בילוש כורסה מתאים יותר לאגאתה כריסטי, לא?
ואכן, שוב נעלם מישהו והפעם זה מטריד באמת.
האם הספר ראוי במיוחד? לא
האם הספר מרתק? מעט
האם הספר מקורי? מאוד.

תכירו את בלו ון מיר. היא בת שש עשרה, אינטלקטואלית מאוד, מכירה פחות או יותר את כל הקאנון הספרותי המערבי. היא גם דואגת שתדעו את זה, כך שהיא מתבלת את כל מה שהיא כותבת בציטוטים ורפרנסים מחוכמים על ימין ועל שמאל. היא לא סתם באה לספר סיפור, היא מכסה אותו בהגות שלמה. כן, היא מתכננת להיות מצטיינת המחזור, זו שמתקבלת לאוניברסיטה בליגת הקיסוס ונואמת בשם הבוגרים בטקס הסיום של התיכון.

כמו כן, היא בלתי*.

בלו ון מיר היא הדמות המספרת של הספר הזה, ואין שום סיכוי שאתם הולכים לאהוב אותה. אם הציטוטים הבלתי פוסקים והפניה לסמכות בלי אמירת בדל דעה משלה לא מספיק מעצבנים, אז תדעו שגם אף אחד אחר בסביבה שלה לא ממש מסתדר איתה, היא מתבודדת, חושבת דברים לא נחמדים על אנשים ואז אומרת אותם בחוסר טקט, מתלוננת על זה שמנצלים אותה ואז מנצלת אחרים בלי בושה ובלי מחשבות שניות או חרטות. נכון שיש לבלו כמה סעיפים ביוגרפיים שעומדים להגנתה. מאז שאמא שלה נפטרה כשהיא היתה בת חמש, נודדים בלו ואביה גארת, הפרופסור למדעי המדינה, בין מדינות בארצות הברית לפי האוניברסיטה או הקולג' שמעניק משרה סמסטריאלית לפרופסור ון מיר. השנה שעליה בלו הולכת לספר לכם היא שנה מכריעה בגורלה, שנת סוף התיכון והקבלה ללימודים הגבוהים, מוכן כבוד הפרופסור לנוח על מקום אחד לשנת לימודים שלמה, והדיאדה שהיא בלו ואבא שלה (בלי סבים וסבתות, בלי דודים, בלי בני דודים, כן שובל ארוך של מאהבות נטושות ומאוכזבות של גארת השרמנטי וחסר הכבוד הבסיסי לנשים) מגיעים לצפון קרוליינה לשבעה וחצי חודשים. בתיכון החדש שאליו בלו מגיעה יש הרבה דמויות ברמות כאלה ואחרות של מוזרות. אבל מוזרה מכולם היא המורה לקולנוע ששמה האנה שניידר, וחבורת "כחולי הדם" - נערים ונערות שהיא אוסםת סביבה לסוג של חוג בית שמטרתו לא ברורה. בערך בעמוד ארבע מאות האנה שניידר יוצאת עם התלמידים לטיול גיבוש בהרים, ממנו היא לא חוזרת, וזה לא ספוילר, זה מובא ממש בתחילת הספר.

צריך לקחת את הספר הזה בפרספקטיבה של תיכונים אמריקאים וסדרות על תיכונים אמריקאים. הם גדולים, המושג של כיתות-אם לא קיים, וגם המושג של מגמות לא דומה למה שקורה בארץ. זה משפיע על הרבה דברים, כי החברויות למשל מסתדרות בקליקות, והרבה דברים קורים במסדרונות ליד הלוקרים או בקפיטריה, כי אין באמת כיתה להיות בה בהפסקות. חדר הכיתה שייך למורה, ולא לתלמידים, והוא גם מעצב אותה כרצונו ומשאיר שם פרטים אישיים שלו וכל אלה דברים שבאים לידי ביטוי בעלילת הספר. כמו כן השנה האחרונה ללימודים מוקדשת כמעט כולה למשימה של קבלה ללימודי המשך אקדמיים, אבל זה פחות משנה.

עכשיו הפסקה מתודית קצרה. הספר הזה נלקח מהספרייה העירונית ולא מספריית הרחוב, יחד עם שלל של שלושה ספרי מתח שלא היו מוצלחים ביותר. הוא שייך לסדרה לספרות יפה של הוצאת מודן, זו שכורכת את הספרים מהסוג הזה, כדי להבדילם ממותחני בלאדאצ'י ודומיו, בכריכת קרטון מהודרת ומחוספסת בצבע השמנת, ועליה מוטבע של הספר על רקע אובלי חלקלק. הכריכה הזאת מבחינתי היא דגל אדום לספרים שברובם אינם טובים במיוחד, חלקם עבים בצורה לא סבירה, וגם לא ממש טובים. נכון שפה ושם יש בסדרה הזאת הברקות, למשל האמת על פרשת הארי קברט או הבית העגול אבל בגדול זו לא הסדרה האהובה עלי וכוללת ספרים כמו הדרך, המלך הלבן, הנכדה של מר לין, הנערה עם קעקוע דרקון, הנערה מהדואר, החוחית, ההיסטוריה הסודית.

שמתם לב מה עשיתי פה? בית ספר תיכון, מורה, חבורה של תלמידים נבחרים ומבודדים משאר השכבה, אסון טראגי - זה בטוח נשמע כמו "ההיסטוריה הסודית". אז כאילו כן, אבל בעצם לא. כי בבחירת דמות המספרת הלא אמינה והבלתי נסבלת בלו, לקחה מרישה פסל כיוון אחר. איזה כיוון? אחר. הספר הזה לא דומה לשום דבר אחר שקראתי, ולכן אני מתקשה לקטלג את הספר ולחוות דעתי עליו. אין ספק שהוא מיוחד ומפתיע, כי בכל פעם שחשבתי לעצמי שהבנתי לאיזה קו עלילה הוא הולך, אז העלילה שינתה כיוון והגיעה עם איזה טוויסט. זה ספר התבגרות אבל הגיבורה שהיא גם המספרת לא באמת מתבגרת. היא בנתה את הספר בצורה של קורס עם רשימת קריאה ביבליוגרפית (שמות הפרקים), איורים שהם מפרי עטה ובחינה בסוף. אבל בשלב כלשהו הספר הופך להיות סוג של ספר מתח בלשי (כמובן בלו בתפקיד הבלשית) אבל גם זה לא באמת קורה והפענוח הוא מעומעם ולא חד וחלק כמו שראוי בז'אנר הבלשי. בנוסף בלו מעיקה, אבל ממש. כמעט שש מאות עמודים, עמוסי רפרנסים אמיתיים וכאלה שהם לא, מתחומי ספרות, שירה, מדע המדינה, ביוגרפיות, היסטוריה, קולנוע ועוד ועוד. יש גבול כמה אפשר לקרוא את זה, ולכן אני לא חושבת שהוא לגמרי ראוי לכינוי "ספר טוב". אבל הוא מיוחד, וחוץ מזה היה צום י"ז בתמוז ולא היה לי כוח לשום דבר אחר, וכך סיימתי אותו. ההמלצה שמובאת באחת הסקירות באתר - לסיים ולחזור למבוא מחדש כדי למסגר את הדברים היא נכונה וחשובה.

(*יש כאן באתר, או לפחות היתה בעבר, משתמשת בשם בלו-בלו שקיבלה את ההשראה לכינוי מבלו ון מיר, אבל היא טובה ממנה בהרבה)

אני כותב את הביקורת הזו בעיקר כדי לסדר לעצמי בראש את מה שאני חושב על הספר. קדמו לי ביקורות רבות שסקרו את הסגנון, התוכן וקווי העלילה שלו, ולכן אתייחס לכך בקצרה.
נא לשים לב שאני מעלה הרהורים שנוגעים לסיום הספר! לפיכך, ייתכן ויהיו כאן קלקלנים (ספויילרים) ואני ממליץ לקרוא בזהירות. מי שטרם קרא את הספר ומודאג מספויילרים – אולי עדיף שלא יקרא את הביקורת...
ונתחיל.
כפי שכבר נכתב, הספר כתוב בסגנון מאוד עשיר ומרשים. המספרת, בלו ואן־מיר, היא נערה בכיתה י"ב, משכילה מאוד, שמשלבת אינספור הפניות לספרים, לאסוציאציות ולמקומות שונים. רוב הספרים שאליהם היא מתייחסת הם כמובן המצאות של הסופרת, מרישה פסל, אך עדיין יש בכך אפקט מרשים של ידענות, הן של המחברת והן של המספרת.
קראתי את הספר תוך כשבוע – יחסית מהר, עבור מישהו שקורא לאט – מה שמעיד שהספר שאב אותי במידה ניכרת ומרשימה. רוב הספר היה לי מאוד מעניין, וזרמתי עם העלילה והדמויות. מאוד אהבתי את מה שקורה, את הסגנון, ואת השילוב בין אירועים, דמויות ורפרנסים תרבותיים.
אבל ברבע האחרון של הספר פתאום הלכתי לאיבוד. העלילה העלתה הילוך ועברה מסוגת דרמת ההתבגרות לסוגת מתח וריגול, וזה נראה לי לא ברור. הסיום כלל סצנות שנראו לי פשוט לא אמינות (ולכן לא עובדות עלילתית) – במיוחד העזיבה של...
ההרגשה הראשונית שלי הייתה של בגידה: הרגשתי שהסופרת הוליכה אותי שולל, שלא סיפקה לי את התשובות שרציתי, ושגם הפרה את האמון הבסיסי שנבנה בין הדמויות.
ברם לאחר מחשבה נוספת, ולאחר שנתתי לאבק לשקוע, הבנתי שמדובר במהלך מורכב של שבירת הקיר הרביעי. הספר (כמו "אדון בלומנטל והפיראט היהודי" ודומיו) מתבונן על עצמו מבחוץ!
הכיצד? בלו המספרת מתייחסת לכל מה שקורה סביבה כעוד מוסכמה, עם רפרנסים וציטוטים – והכל מסופר כספרות. כל החיים שלה הם חלק מרשת ספרותית. אין להם ממשות (ועל כן הטענה שיתר הדמויות הן סטריאוטיפיות רק מחזקת טענה זו). למעשה, המציאות של הסיפור קורסת לתוך הסיפור עצמו, ומציבה את הקורא במצב שבו גם הוא, כמו הגיבורה, חיה בתוך ספרים אך מפספסת את רוב מה שקורה סביבה. שהכול הוא חלק מסילבוס מקורסס עם מבחן גמר. טקסטים שאין להם ממשות רגשית. מדובר במהלך מתוחכם ומורכב. אינטלקטואלית זה מרשים מאוד, אך אני לא בטוח שהסוף סיפק את החוויה הרגשית או החווייתית שהייתי מצפה לה... וודאי שלא זכיתי לכוחה האסקפיסטי והמנחם של ספרות טובה.

כשאני חושב על דרכי סיום ספרים, עולות לי שתי אסוציאציות:
1. הסיפור שלא נגמר - בספר שר הטבעות, למשל, לאחר שהקונפליקט המרכזי נפתר, יש חלק ארוך למדי שמפרט את ההחזרה אל הפלך וכו' והמבין יבין. וזה מרגיש כמו סיום שנמרח הרבה יותר מדי.
2. רב אומן - בסדרת ממלכות האל של פול קארני, למשל, יש סיום נהדר (שבעיניי הוא הסיום המבריק ביותר של ספר פנטזיה שקראתי). במהלך העלילה הכותב מזיז המון כלי שחמט צדדיים שאנחנו לא שמים לב אליהם, אבל הדרמה הגדולה מתעצמת (ואני זוכר היטב שכשקראתי את הספר, ראיתי שנשארו לי עוד שני עמודים ולא הבנתי איך כל הדרמה הגדולה יכולה להיפתר...) ואז הסופר מצבע מהלך מבריק, הוא מזיז כלי שחמט אחד, ופתאום בזום אאוט אתה מקבל את התמונה הגדלה ואת מבין איך הכול נפתר בצורה גאונית!
סיום הספר של מרישה פסל מזכיר לי, אבל רק למראית עין, את הסיום פול קארני: העלילה נקטעת בבת אחת, אבל הסיום הזה מותיר תחושה של רמאות, של גילוי שבעצם לא שיחקנו שחמט, אלא משהו אחר בלי לדעת את הכללים...
אז אני עדיין מתלבט לגבי דעתי על הספר. הוא סיפק לי שעות רבות של הנאה, והסגנון שלו מרתק מאוד. אך משהו בסיום, ובמיוחד בהחלטות העלילה האחרונות, מרגיש בעייתי ואינו מספק את התחושה של המיצוי הריגשי או ההיגיון העלילתי שהספר עצמו יצר ברובו.

- מבוא. יש לי הרבה מאוד דברים לומר על הספר הזה, אבל אני אשתדל לקצר ולסכם אותם בתמציתיות. כמו האופי של הספר, שהוא יוצא דופן בהחלט, אכתוב את הביקורת הזו בשיטת הקריטריונים, בה לא השתמשתי בעבר כדי לא להקל יותר מדי על הקוראים או לפשט את הביקורת יתר על המידה. ובכל זאת:



- העלילה. בלו ון מיר נודדת עם אביה, מרצה אלמן, חתיך וכריזמטי, אל עיירה קטנה בצפון קרוליינה. שם היא מוזמנת, מסיבות לא ברורות, להצטרף אל חבורת תלמידים קטנה שמתגודדת סביב האנה שניידר, מורה לקולנוע שהיא אישיות לא קטנה. אני לא הייתי כותב את זה, אבל כתוב על גב הספר שהאנה שניידר נמצאת מתה. גם המשפט הראשון בפרק הראשון (שלפניו יש מבוא מבריק) מזכיר את מותה של שניידר. חבל מאוד, כי הוא מתרחש רק בעמוד ארבע מאות. למה לגלות שאחת הדמויות הראשיות מתה כבר בהתחלה? חבל.



- שיטת הארגון של העלילה. פשוט גאונית. פסל לקחה את הרעיון שיושב אצלי בראש כבר הרבה זמן, ונתנה לכל פרק בספר כותרת שהיא שם של יצירה ספרותית קלאסית (חוץ מאחת שזיהיתי שהיא מפוברקת.) תוכן העניינים נקרא "ליבת תוכנית הלימודים (דרישות קריאה)".



- אורכו של הספר. הספר הוא הספר הארוך ביותר שקראתי. אחרי הכול, שש מאות עמודים זה לגמרי לא צחוק. הוא חלף לי בחמישה ימים, יותר מדי במהירות. למה? אם מרישה השקיעה כל כך הרבה זמן בכתיבתו, שתכתוב עוד המשך לספר הנהדר הזה! הוא פתח לי צוהר לעולמם המופלא של הספרים עבי הכרס. הם כמו חברים לחיים, לא כמו סטוץ של יומיים שלושה. עשה לי חשק לנער את האבק מעל "עולם ללא קץ" או "מעוף העורב", לדוגמה, שמחכים לי כבר הרבה מאוד זמן על המדף.



- הסוף. אפרופו המשך, סוף הספר מעורפל מאוד, והרבה מאוד שאלות נותרות לא פתורות. בשביל זה יש "מבחן מסכם" בסוף הספר, שנועד לבחון עד כמה הקורא הצליח לתפוס את כל העלילה. הוא לא מגלה תשובות אבל מקל על ההבנה. בכל זאת, הרגשתי שלפסל קצת נמאס מהספר לקראת הסוף, מה שמביא טוויסט מפתיע ביותר, לא ברור והאמת היא שגם לא נחוץ. הקורא לוט בערפל, וזה לא נעים לו.



- כתיבה וסגנון. הכתיבה של פסל היא אחת המיוחדות שנתקלתי בהן. מלאה בדימויים ותיאורים שנונים ובלתי שגרתיים, דמויות בעלות עומק ועבר מעורפל, סימפטיות ומעניינות מאוד. בלו היא נערה מבריקה שמספרת לנו את העלילה מנקודת מבט שלא נשמעה כמותה. התאהבתי בה.



- ציטוט. הכתיבה רצופה גם ברבה מאוד סוגריים והפניות ליצירות ספרותיות. שיטה אהובה על פסל לדימויים היא בעזרת השוואה לדברים מתחום אחר לגמרי. דוגמה עדינה למדי, ציטוט מעמוד 344 : "היא הטילה את ראשה לאחור וצחקה (ראו "זעקת מוות של כריש", 'ציפורים ובהמות', בארדה, 1973, עמ' 244)." קצת טרחני, אבל בגדול, אהבתי.



- עלילה. העלילה מרתקת מאוד, אבל היא בפירוש לא ספר מתח. נכון, מאתיים העמודים האחרונים של הספר נדמים ככאלה, אבל אין פיתרון לשאלות בסוף, ואין דם בספר. זהו סיפור שקשה מאוד להגדיר אותו; הוא סוחף, בלתי צפוי, מיוחד, והסוף נזרק למקום אחר לגמרי מהמצופה. אני לא בטוח שאהבתי את זה.



- הכריכה. בספר משובצים "עזרים חזותיים", ציורים מאת המחברת. גם הכריכה היא עזר חזותי, אבל היא לא מציגה את הדמויות הראשיות, חבורת "כחולי הדם". תמונה נכונה ומוצלחת יותר שלהם, שהייתה צריכה לשמש ככריכה, מופיעה במהדורה העברית בעמוד 105. הכריכה באנגלית מסקרנת ביותר.



- על הסדרה לספרות יפה של מודן. בחירה טובה לספר הבא בסדרה, לפי דעתי. לשורה של ספרים מצוינים כמו הדרך, המלך הלבן ויומן מצטרפת היצירה הבלתי שגרתית הזו. זהו גם הספר הארוך ביותר בסדרה.



- על אתר האינטרנט של הספר. באמריקה, שלא כמו בישראל, נהוג ליצור אתרי אינטרנט לספרים. האתר אינטרנט של הספר הזה, Special Topics In Calamity Physics, הוא המוצלח ביותר שראיתי. מוזיקה מסתורית, עיצוב שנעשה כולו על ידי המחברת וכל מיני פעילויות (כמו דף המחזור של הדמויות בספר או התחלות לספר שנפסלו) מושכים כל מבקר באתר לקרוא את הספר. בנוסף לכך, לבלו ון מיר יש גם עמוד מייספייס. דמות שפלשה מעמודי הספר אל החיים האמיתיים. כדי להגיע לאתר חפשו את שם הספר באנגלית בגוגל ולחצו על התוצאה המתאימה.



- על המחברת. צעירה, מבריקה, יפהפייה.



- על עבודה התרגום. מוצלחת ביותר. יש כאן הרבה מאוד שמות של יצירות ספרויות וציטוטים מהן, אזכורים לשמות מעולם החי והצומח, מעולם הקולנוע והאומנות. אני משער שהתרגום היה קשה מאוד, אבל התוצאה מספקת מאוד, ושומרת על אווירת המסתורין המרתקת שבספר.



- הנוסחה לחיבור רבי מכר. נקודה שמשכה את תשומת לבי : יש לי את הנוסחה לחיבור רב מכר, שמבוססת על "דמדומים" ועל הספר הזה. וזוהי הנוסחה : את צריכה להיות מחברת צעירה. הדמות הראשית בספר, שצריכה לספר את הסיפור מגוף ראשון, צריכה להיות נערה שעוברת לבית ספר תיכון חדש בעיירה שכוחת אל. שם היא מגלה חוג נסתר של תלמידים, ומצטרפת אליו. סודות נשכחים צפים אל פני השטח. דם : הכרחי. כעת, אם את אכן בחורה ויש לך סוד מתאים לתפור לנוסחה הזו, שיוביל בצורה מותחת אל העלילה, לכי לכתוב ולעשות מיליונים.



- לסיום. ספר מצחיק, מרגש, שנון, מותח, בחיים לא קראתם משהו שדומה לזה אפילו במעט. כתיבה כשרונית ויוצאת דופן. פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות מאת מרישה פסל. קריאה : חובה.



- פרטים טכניים. פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות / מרישה פסל, הוצאת מודן - סדרה לספרות יפה, שנת הוצאה 2006 - בעברית 2009, מאנגלית רואי וולמן, 590 עמודים.



- הערה לפני הסוף. מאז ההמלצה על הספר המקוננות לא כתבתי ביקורת כזו ארוכה. זה שווה את זה.



- עוד משהו קטן. אני חושב שהביקורת הזו היא מהטובות ביותר שכתבתי אי פעם, וכתבתי יותר ממאה.



- דור, 7.10.

איך אפשר לדרג ספר שחלקו ריתק אותי וריגש אותי עד דמעות ואת חלקו האחר מצאתי טרחני ומייגע? לחשב את ממוצע הכוכבים על פני שני החלקים? להחמיר ולדרג לפי החלק הפחות טוב או שמגיע לסופר לקבל את הקרדיט לפי הטוב ביותר שכתב?

בלו היא נערה מתבגרת יתומה מאם שאביה המחשיב את עצמו לגאון הוא מרצה זוטר ללא קביעות ועל כן הם נודדים מקולג' לקולג' בארה"ב על פי מקום עבודתו של האב. אביה של בלו מעריך תכונה אחת בלבד – השכלה וחוכמה. על פי סולם זה נשפטים לא רק תלמידיו כי אם גם מכריו, הנשים הרבות שהוא יוצא עימן, וכמובן גם בתו. הוא טורח לתת לבלו את ההשכלה הטובה ביותר הן ע"י בחירת מוסדות לימוד מצויינים והן ע"י אספקה אינסופית כמעט של ספרים "נכונים" שמי שאינו בקיא בהם אינו נחשב מבחינתו לאדם. מאמציו מתבטאים היטב באופן כתיבת הספר שהוא בגוף ראשון מפיה של בלו. כל משפט מתובל באינספור ציטוטים ומראי מקום והערות שוליים של בלו המעידים לכאורה על חוכמתה המרובה. אני משתמשת במילה "לכאורה" כי הציטוטים הללו מעידים על הרבה ידע (או חיפוש בגוגל...) ולאו דווקא חוכמה. ידע שנזרק לחלל האוויר לא מרשים אותי אם מי שמצוייד בו לא יודע לעשות בו שימוש. מעבר לכך, ריבוי ההערות, שכמותו לא ראיתי בשום ספר, הפריע לי לצלוח את החלק הראשון של הסיפור (משהו כמו 400 עמודים...). מצד שני, הכתיבה המיוחדת הזו יצרה דמות אמינה שהיא כמעט נטולת גוון אישי, משהו על גבול האספרגר. בלו לא ממש יודעת להתנהג בחברה, הקודים המקובלים זרים לה. היא מתיחסת לעולם כאילו הוא עוד ספר שעליה לקרוא וללמוד בעל פה כדי להיות בקיאה בו. היא מעריצה את אביה באופן עיוור גם כשהיא מורדת בו, וסולם הערכים שלה הוא בדיוק זה שלו. היא בזה לכל מה שמזוהה עם נשיות ולא יודעת איך להתמודד עם זו שלה.

החלק הראשון של הספר מתאר את חייה של בלו ואביה במקום החדש התורן שלהם בצפון קרוליינה. בלו מתחברת לחבורה מוזרה של חמישה תלמידים שיש להם קשר ספק מיוחד ספק חולני עם המורה לקולנוע.
מעבר לזה שהחלק הזה קטוע ולא זורם, לא התחברתי לדמויות. כאילו אין בהן שום דבר אישי, או ליתר דיוק שום דבר רגשי, גם כאשר הן עוברות דברים המזעזעים את עולמן.
החלק השני מתחיל עם מותה של המורה שהוא ספק רצח ספק התאבדות. (אל דאגה – אין כאן שום ספוילר – זה מצויין על הכריכה וגם מופיע בעמודים הראשונים). כאן הופך הספר לספר מתח לכל דבר, ומה שקורה בו משתלב היטב עם המאורעות שתוארו בחלק הראשון. בשלב זה כבר לא יכולתי להניח את הספר מהיד וקראתי בנשימה אחת. נראה לי שכמות הציטוטים פחותה בחלק הזה, אבל אולי פחות שמתי לב בגלל המתח.

ובכל זאת, כפי שכתבתי בהתחלה, הספר ריגש אותי הרבה מעבר להיותו ספר מתח מעולה. קודם כל בגלל קטע אחד קטן שבו מתוארת תגובת התלמידים עם הוודע להם מותה של מורתם. קראתי ובבת אחת נזרקתי לתיכון, ליום בו גיליתי שנער בשכבה שלי התאבד. הבלגן והכאוס וחתדהמה בבית הספר מתוארים בספר להפליא. כאילו לא עברו שנים ראיתי את עצמי יושבת בחדרו, שותקת, כי מה אפשר כבר לומר להוריו, בוהה בשטיח הלבן ובו טיפת דם אחת, עדות מחרידה למה שקרה בחדר הזה.

ומעבר לזה, אני לא יודעת אם זה הזמן "לצאת מהארון" אבל הנה זה בא. הספר כל כך נגע לליבי עד ששם הגיבורה הוא חלק מהסיבות לבחירת הכינוי שלי כאן בסימניה. סיבות נוספות כבר ציינתי כאן בנסיבות אלו ואחרות, אבל את הסיבה הזו שמרתי עד כה לעצמי. גם אבי, בדיוק כמו אביה של בלו, שופט אנשים לפי השכלתם (ובמקרה שלו גם לפי השכלתם המתמטית...) גם הוא מן גאון אקצנטרי כזה המתקשה להסתדר עם העולם. כמו בלו, גם אני בהיותי נערה מתבגרת אימצתי באופן אוטומטי את דרך חשיבתו ושיפוטו. דברים שכתבתי בתקופת התיכון דומים הרבה יותר לאלה של בלו מאשר למה שאני כותבת כיום. ובכל זאת, לטוב ולרע, אני עדיין שופטת אנשים לפי מה שהם קוראים. אני מניחה שרבים מהמבקרים באתר הזה יזדהו איתי.

אז איך אפשר לדרג ספר כזה? מכיוון שאף תשובה לא מספקת אותי החלטתי לא לדרג.

מה התקנון אומר על ספרים נפלאים שהבנת את הקטע שלהם כבר בהתחלה? ואז זה נהיה מעצבן? ככה זה עם סופרים שכותבים נהדר אבל חוזרים על עצמם, וככה זה עם ספרים שיש להם הרבה מה להגיד אבל הסגנון שלהם משתלט על כל הספר כמו הבוגונוויליה שלנו בגינה שחונקת את עץ הלימון ולא נותנת לו לראות אור יום.

אני לא אלאה אתכם בעלילה. הספר הזה מתחיל מקסים ואם יש לכם סבלנות, יש סיכוי גדול שמדובר באחלה ספר. הוא אינטיליגנטי, הוא כתוב נפלא, אבל אחרי שמונים-תשעים עמודים הבנתי שהוא מעייף אותי נורא. כל פסקה שבורה בחמישה רפרורים לספרים קיימים או מומצאים, לספרים או ליצירות או לערים או לתובנות אחרות, וזה מזכיר שיחה עם מישהו שלא נותן לך לסיים משפט וחייב להכניס עוד אנקדוטה או עוד אבחנה עד שאין לך כוח כבר לשטויות שלו גם אם הוא אינטיליגנטי וחכם והתובנות שלו במקום. אני לא מכירה את מרישה פסל, אבל השם של הספר הזה מהמם וגם הפתיחה שלו, והייתי חייבת לקרוא אותו, או לפחות להתחיל, רק שהיא חולה במין מחלה של תיאורי-יתר, שגם אם הם ממש מבריקים וחדי-אבחנה, הייתי מעדיפה לעבור עליהם עם מכסחת דשא ולכסח אותם לקיבינימאט עד שמה שיישאר מהם יהיה בדיוק מה שצריך. תיאורים שרק מבצבצים טיפה מעל פני השטח, ולא מפלצות שמשתלטות על כל מילה שניה בניסיון להרשים אותך.

אחלה ספר- חמישה כוכבים, וגם אחד ושניים ושלושה. קראתי עד עמוד מאה וחמש.

כשראיתי את הספר לראשונה - בביקורי התלת-שבועי בחנות הספרים (ע"ע "המועדון") הינחתי אותו בצד, כמשהו שלא יעניין אותי. לאחר זמן קראתי פה ביקורות, מהן בררתי את אלה שהיללו את הספר (dorooni , הגבן מאמסטרדם, Scoe , האח, תודה!) ואז התחלתי להתעניין.

הספר (590 עמודים) מחולק לשניים: החלק הראשון - עד עמוד 400 - מתאר בדרך לא שיגרתית את הדמויות הפועלות וחייהן. חלק זה מלא ציטוטים ומובאות מספרים, מאמרים, סרטים ומוסיקה, בדרך שמנסה לאפיין את הגיבורה המספרת כמחוננת משכילה. התפעלתי מאד מהציטוטים (יש לי חולשה לאנשים משכילים) אבל כמה עשרות עמודים אחר כך הבנתי שמה שאני קוראת אינו "השכלה" אלא בת דודתה הנחותה - טריוויה. חלקו השני של הספר הוא ספר מתח, והוא באמת מותח, כולל סוף מעניין ולא צפוי.

הסיפור הוא על ומפי בלו שאביה, שהוא מרצה באוניברסיטה, מגדל אותה לבד מאז התייתמה מאמה בגיל 5. בגלל עבודתו הם חיים בכל שליש בעיירה אחרת, בה הוא מוזמן לשמש כמרצה אורח. תעשו חשבון בכמה בתי ספר היא ביקרה בחייה...הפעם הם אמורים לחיות במקום שנה כדי שבלו תסיים את בית הספר, תנאם את נאום הסיום ותתקבל להרווארד. באותה עיירה היא פוגשת מורה כריזמטית (יפהפייה, כמובן) המטפחת סביבה קבוצה קטנה של מתבגרים "כחולי דם" מורמים מעם. מזכיר לכם את "ההיסטוריה הסודית"? גם לי זה הזכיר.

מה שחשבתי כשקראתי את הספר הוא הילדה הנוצקת בתבנית של "ידענית" - כמו שאבא רוצה. הוא מגדל אותה להיות שלוחה של עצמו כולל התייחסותו המזלזלת בנשים - התייחסות שהיא מאמצת. לא התרשמתי שהילדה חכמה: היא תלמידה שקדנית, שיחסית לילדים אחרים היה לה המון זמן כדי ללמוד בעל פה. ראיתי ילדה שעולמה צר מאד, שקופאת כשהיא צריכה לנהל אינטרקציה חברתית כלשהי ומתבלבלת בין צרכיה לצרכיו של אביה. מה שעוד בולט בספר הם רגשי הנחיתות העמוקים של האמריקאים כלפי התרבות האירופית. (שם משפחת הגיבורים הוא "ון מיר", לדוגמה).

הספר כתוב היטב ומעניין ברובו. אבל למעט האב - אף דמות אינה מספיק ברורה כדי שאפשר יהיה להבין את מניעיה: אף אחד מ"כחולי הדם" אינו דמות שלמה, גם האנה שניידר - המורה לקולנוע - מעורפלת ולא ברורה. ואפילו בלו - הורידו את הציטוטים ואין שם איש. ואם להיות קטנוניים - 590 עמודים צריכים לאפשר איפיון הדמויות, ברווחה. מה שכן - אל תזלזלו בסצינות שנראות שוליות - יש להן קשר הדוק לעלילה. ועוד המלצה: אחרי שתסיימו את הספר, קיראו שוב את המבוא. זה "יארגן את החומר".

מלא בתובנות מדהימות, עם עלילה חכמה ומרגשת, מלא בדמויות נהדרות שקל להתחבר אליהם. סגנון כתיבה ייחודי ומהנה. מה עוד אפשר לבקש? הספר האהוב עלי נכון לעכשיו (למרות שזה לא אומר יותר מדי).

קשה לכתוב ביקורת לאחר שקראת ספר, אהבת, אבל אי אפשר לשים את הנקודה על מה בדיוק אהבת. ובמקרים כאלה, בעצת מר שרלוק הולמס שאותו אני קוראת בימים אלה ממש, מתחילים מההתחלה ועוברים על הכול באופן שיטתי:

העלילה – דווקא אני (כשאני אומרת "דווקא" אני מסתמכת על העובדה שקראתם את הביקורות הקודמות) העדפתי את תחילת הספר ולא את סופו, שאז העלילה הפכה להיות הזויה ומופרכת. וגם לא באמת התגלתה התעלומה. כלומר, נחשף כל הרקע מסביב לתעלומה, אבל נשארתי בלי "תשובת תכלס" ביד, שזה חטא גדול, אם לא ה-, בז'אנר ספרי המתח.

סגנון הכתיבה – דבר ייחודי ביותר. המון ציטוטים ואנשים חשובים ומראי מקום (בעיקר של כל מני חיות וצמחים, שנשגב מבינתי איך אפשר להמשיל אותם לבני אדם או לסיטואציות מסוימות). כל פרק הוא על שם יצירה אחרת (מה שקצת ביאס אותי כי לא קראתי רבות מהן), אבל אפשר להסתכל על זה גם בדרך חיובית - מי שרוצה לדעת מה כדאי להכניס לרשימת הקריאה, אין ספק שיהיה מרוצה. אז כן, מדי פעם רציתי לדפוק לה – בין אם לסופרת עצמה או לבת קולה בספר, נערה בשם בלו – נבוט בראש, כי היא עייפה אותי, אבל בסופו של דבר מבינים שאפשר פשוט לדלג מעל משוכת הביבליוגרפיה אם רוצים. בחלק הארי של הקריאה נהניתי, ומה שיותר חשוב, מצאתי כמה ציטוטים שאהבתי והעתקתי לי אותם בהנאה.

דמויות – הדמות שהכי אהבתי הוא האב, כי בלו אופיינית לנערה גאונה- שילוב של אטימות, חכמה וביטחון עצמי נמוך.מעצבנת מדי. אנה לא מובנת בעליל, בובה שבורה שמזגזגת בין דמות של קדושה לפסיכוטית. ומשאר הנערים עלתה הרגשה של קריקטורות – הקשוח, הכוסית, המגניב, ההומו והגותית. נו, והייתה המורה ההיא שקצת הפתיעה אותי בסצנה הזויה במיוחד (לא מתכוונת להרוס), וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא אין פלא שהנוער של היום נראה ככה, עם מורות שכאלה...

בסך הכול ספר לא רע, אבל קשה לי להמליץ עליו. הוא מסוג הספרים ש-או שמתחברים אליו או שלא. אם יקלע לדרככם, תנו לו הזדמנות של עד 100 עמודים, משם כבר תחליטו.

וקצת טעימה:
- מדי פעם בפעם הייתי מתפללת אל התקרה בלילה לפני השינה, בבקשה שיקרה משהו אמיתי, משהו שיחולל בי שינוי – ואלוהים לבש תמיד את האישיות של התקרה שבה הבטתי (עמ' 43).

- חיי תמיד מתוך מחשבה תמידית על הביוגרפיה שלך, אהב אבא לומר. היא תתפרסם רק אם תהיה לך סיבה מופלאה לכך... (עמ' 59).

- כל אחד אחראי לקצב של הפיכת הדפים בסיפור החיים שלו, אמר אבא... גם אם תהיה לך סיבה מופלאה הוא עלול להיות משעמם כמו נברסקה ורק את תהיי אשמה בכך. למעשה, אם תרגישי שמדובר בשדות תירס אינסופיים, מוטב שתמצאי משהו להאמין בו מלבד בעצמך, ואז צאי לקרב. יש סיבה לכך שממשיכים להדפיס את צ'ה גווארה על חולצות טי... החשוב מכל הוא לא לנסות בשום פנים ואופן לשנות את מבנה העלילה בסיפורם של אחרים, אף שאין ספק שתתפתי לעשות זאת למראה אותן נפשות אומללות.. שפונות בלא יודעין אל מורדות מסוכנים, אל סטיות הרות גורל, שספק אם יוכלו לשוב משם. התנגדי לפיתוי. מקדי את הכוחות בסיפור שלך. שכתבי אותו. שפרי אותו. הרחיבי את היריעה, העמיקי בתכנים, העמיקי בעיסוק בעניינים אוניברסאליים... מסביבך, יוציאו כולם את הרומנים שלהם, את הסיפורים הקצרים העמוסים קלישאות וצירופי מקרים שלעיתים יתובלו בשיגיוני, בארצי עד כאב, בגרוטסקי. אחדים, מי שנולדו בייסורים, אף ירקחו טרגדיה יוונית. אבל את, את תצרי אפוס מהחיים שלך, לא פחות מכך... (עמ' 85-86).