הכל החל בציור שציירתי,ונראה לי הזוי,מצחיק ומצא חן בעיניי.מעליו התנוססה כתובת באנגלית: VINTAGE, D.R. GONZO. העליתי אותו לאתר מבלי לדעת מי זה.

ואז,חברתי אירמה שראתה את הסרט ואף קראה את הספר כמובן,המליצה עליו בחום והפנתה את תשומת לבי שבעצם ציירתי איור של הספר:"פחד ותיעוב בלאס ווגאס" - שם שנשמע לי נורא לספר ועוד שהוא מלא בסמים והשפעותיו בכלל לא עודד אותי במיוחד לקרוא.היו לי מספיק ספרים שהתחננו שאקרא אותם קודם.אבל ,בכל זאת הסקרנות שהרגה את החתול השתלטה עליי וקראתי ביקורות שדיי הפתיעו אותי לטובה יש לומר,כשרובן המליצו עליו כספר הזוי אך מצחיק השתכנעתי וחיכיתי להזדמנות המתאימה,שלא אחרה לבוא.


אפתח בציטוט מתוך ראיון שנתן תומפסון בשנת 2003,שנתיים לפני ששם קץ לחייו בגיל 67.
"הבדיוני מבוסס על המציאות,אלא אם אתה מחבר אגדות,אתה חייב להשיג את הידע שלך על החיים ממקור כל שהוא,להכיר מקרוב את החומר שאתה כותב עליו"
היום בדיעבד, המשפט חומר יש לו משמעות תרתי משמע.

זהו מסע שלוח רסן של תומפסון או בשמו העיתונאי בספר ראול דיוק וחברו עורך דינו,ד"ר גונזו אל לב החלום האמריקאי
שנשלחו מטעם העיתון:"הרולינג סטון",לא פחות ולא יותר לעיר החטאים לאס ווגאס לסקר מירוץ אופנועים וכנס של שריפים,שוטרים,תובעים ושופטים נגד סמים.הפראדוכס בהתגלמותו.כשכל הוצאות המלון והשהות על חשבון העיתון,א-מה-מה???
בעיתון לא לקחו בחשבון את הטירוף של שני האנשים האלו.
כשהמסע שלהם מתחיל ,הם מפוצצים בסמים ואלכוהול מכל המינים והצבעים,בגופם ובמכונית ששכרו,מתחיל גם הטירוף ההזוי שלהם שגרם לי לצחוק צחוק היסטרי כמעט הזוי כמוהם,
להתמסטל רק מהתיאורים שלהם,הרי הזהירו אותי לבוא עם ראש פתוח ואין אחריות לתוצאות.

במשולש הניצחי סקס,סמים ורוקנרול,מככבים הסמים במסע של טריפ ארוך ומתמשך ללא סקס,ומעט רוקנרול. הדמויות שהם פוגשים בדרך,מהמרים,טרמפיסטים,נערות במצוקה,שוטרים יוצרים מצבים הזויים ומצחיקים בטירוף.

מה אגיד לכם אחרי כל הספרים הכבדים שקראתי,הן במשקלם והן בתוכנם זה הזמן לשבת בנוח,כוס קפה טוב סיגריה,מוסיקה מרגיעה ברקע,יוונית כמובן. לשכוח מהעולם ואשתו,לקרוא ולצחוק עד דמעות מבלי לעשות חשבון.ואז ללכת לראות את הסרט עם שני השחקנים הנפלאים:ג'וני דפ בתפקיד האנטר תומפסון ובניסיו דל טורו בתפקיד עורך דינו,ד"ר גונזו..וזה מה שאני מתכוונת לעשות
בזמן הקרוב.וגם הפסקה להירגע מהספר הזה לפני שאני עוברת לספר רציני.
עבורי שנות ה-70 זו נוסטלגיה אמיתית.

מומלץ כבר אמרתי???

הספר כתוב בשצף קצף, כזה המכניס אותך למציאות הכתובה באופן מרוכז, עד כדי תחושת מועקה קלה בחזה.
האנטר ס. מתעד מירוץ מכוניות בלאס וגאס מטעם מגזין "הרולינג סטון", ראשית הובא בחלקים במגזין ומאוחר יותר אוחד לכדי הספר.
מבחינה עיתונאית, הכתיבה של האנטר ביססה סגנון חדש, השם את הסובייקטיביות של הכותב במרכז. בכך, מתבטאים דעותיו של תומפסון על ציות.אי-ציות אזרחי, שחרור, חופש, תרבות הצריכה, מלחמת וויאנטם והשנים פוסט רוח "השחרור התודעתי" של שנות ה-60. מעבר לתיאורים הייסודים לכאורה של חוויה פסיכדלית ופרנויה מצריכת סמים, הספר נותן הצצה להלך הרוח בארצות הברית בשנות ה-70 ולהלך רוחה של נפש האדם המיוסר.

*גילוי נאות, קראתי את הספר באנגלית.

אך אך מה אפשר להגיד יחי הגונזו עזבו את הסרט עזבו את הספר האנטר ס .תומפסון זה ההגדה אצלי הסיפור התחיל כך בערך לפני 10 שנים שוטטתי בקניון עזריאלי כאשר עברתי ליד חנות חדשה של ספרים כמדומני צומת ספרים אל תתפסו אותי במילה יצאה בחורה בריצה מן חנות הספרים קפצה לעברי
ועצרה אותי בפתאומיות אחזה את ידי והובילה אותי פנימה לתוך החנות בצעדים מהירים תוך שהיא ממלמלת משהו לא הבנתי מהו פשר הדבר אך שלבסוף עצרנו התמניה החמודה הזאת שאני איני יודע את שמה ושינתה את חיי פתחה את פיה ואמרה לי קח זה ספר בשבילך אתה חייב לקרוא אותו התפלאתי ושאלתי למה דווקא אני כי ככה אתה חייב זאת היתה תשובתה
היא ליוותה אותי על לקופה שילמתי על הספר מבלי לשאול שאלות בערב שהוצאתי אותו מהשקית ונשכבתי על המיטה
קראתי כהרגלי את הכריכה האחורית לדעת על מה הספר.
חייב לציין שעד אותו רגע הייתי רחוק מסמים הזיות ודומיהם כמו התרחקות מאש לא הפסקתי לצחוק מן השניה הראשונה כמובן שסיימתי את הספר הוא יצר אצלי חשק רב להתנסות שהוביל לחוויות עזות במשך מספר שנים שכולן תרמו להתפתחותי הנוכחית חייב לציין שאני לא בעד סמים ואיני צורך אותם אך זוהי חווית גונזו אמיתית פחד ותיאוב בלאס ואגס הוא לא רק ספר שקוראים הוא ספר שמעצב לא לחלשי אופי תהנו

משסיימתי לקרוא את "בדם קר" ומאחר וכבר הרגשתי "עמוק בניו-ג'ורנליזם", רצתי לקנות את "פחד ותיעוב בלאס וגאס", הספר שנחשב לפורץ הדרך בתחום הפרוזה הכמו-תיעודית; זהו ספרו החשוב ביותר של האנטר ס.תומפסון, משוגע עם קבלות, האיש אליו מתייחסים כאל ממציא הז'אנר ("עיתונות גונזו") ולאחד שלקח אותו אל הקצה, כפי שעשה גם עם חייו הפרטיים (בחר לעצמו את המקום והזמן שבהם יעזוב לעולם שכולו טוב).

הספר מתאר מסע מופרך בן כמה ימים של הסופר בעיר הקזינואים, לאס וגאס, רצף חולני במיוחד של נטילת סמים מכל הסוגים ודיווח מפורט על השפעתם ועל הסיטואציות אליהן הוביל השימוש המופרז בהם. בשום שלב של הספר אינך מצליח להבין אם מדובר באירועים שהתרחשו ממש (אני מהמר שמרוץ האופנועים, לכל הפחות, אכן התקיים - אבל אני לא סגור על כך סופית), או בהעלתם על הכתב של מסעות-טריפים, הזיות וחלומות בהקיץ.

הדרך היחידה 'להתמודד' עם הספר הזה היא פשוט לזרום איתו : אם אתה מצליח - החוויה מובטחת ! קל גם להבין, בעקבות קריאת הספר, כיצד צמח תומפסון למעמד כוכב הרוק שהיה שמור לו בחייו - במיוחד עם ההפנמה שמדובר באחד שעשה תמיד רק את מה שבראש שלו ושם פס מוחלט על מוסכמות חברתיות וערכים מקובלים...

צחקתי כמו משוגע !

נ.ב. פרט טריוויה פיקנטי : האיש שמימן את משאלתו האחרונה של תומפסון - שאפרו יועף מתותח שיוצב על גגו של גורד שחקים בסיאטל, או איזו שטות אחרת כגון זו- היה לא אחר מג'וני דפ, האיש שגילם את תומפסון ("ראול דיוק") בגירסת הסרט שביים טרי גיליאם...

ארבעה כוכבים רק כי משהו בספר הזה לא ישב לי. הרגשתי ניתוק וריחוק ולא הצלחתי להתחבר לאף דמות-במיוחד לא למספר. צריך לקרוא את הספר הזה בגישה מסוימת. מהי? אני לא יודע. לא הגישה שאני הגעתי איתה. יש פה הומור, יש פה שנינות, יש פה ביקורת חברתית. הכל טוב ויפה, אבל כנראה לא בשבילי. אני אוהב סיפורים בהם אני יכול להתחבר לדמויות, למיקום, לאווירה. לא היה לי את זה פה.
הספר הזה נחשב לספר חובה בכל ספרייה שמכבדת את עצמה. אז כנראה שמהו דפוק בי.
פחד ותיעוב בלאס וגאס-אני עוד אתקוף אותך שוב ביום מן הימים.

One pill makes you larger
And one pill makes you small
And the ones that mother gives you
Don't do anything at all
Go ask Alice
When she's ten feet tall

איזה ספר מופלא והזוי... :)

הספר חביב, אבל איכשהו לא העיף אותי כמו שציפיתי. אני חושבת שמה שהרס לי הייתה העובדה שאני מכירה בעל פה את הסרט. הרגשתי כאילו התשליל של הסרט רץ לי בראש, כשתוך כדי אני שומעת בראש בליל של משפטים מוכרים עד להכאיב וקוראת אותם על הדף. זה כמו לשמוע תרגום בעברית לשיר שאתם זוכרים בעל פה באנגלית, מאוד מבלבל.
בכל אופן זה סיפור הזוי, מטורף ומצחיק עד דמעות, רווי סמים ואלכוהול וביקורת חברתית ופוליטית נוקבת, שנכתב על ידי עיתונאי מבריק וחסר בושה. והסרט הוא יצירת מופת בפני עצמה וכך גם משחקו המדהים של השחקן ג'וני דפ שהפגין בסרט כשרון משחק יוצא מגדר הרגיל.
איך שלא יהיה אני ממליצה לקרוא את הספר קודם שרצים לבלוקבסטר לשכור את הסרט. פשוט בגלל שתמיד רצוי לתת לדמיון שלך לתאר את המאורעות שבספר, קודם שנכנסים לתוך עולם הדימויים הקודח של איזה במאי הוליוודי. בסיכומו של דבר הספר והסרט משלימים זה את זה, חווית ההאנטר תומפסון שלי לא הייתה שלמה אם לא הייתי קוראת גם את הספר.זה הדובדבן של הקצפת, ממש לא כדאי לכם לפספס אותו.

לספר הזה חובה להגיע בגישה מאד מסויימת , אחרת הוא פשוט לא מובן , לא מהנה ולא מצחיק .
ברגע שנכנסים לאיזור האפור ההוא שם במח , אפשר ללכת עם הספר הזה רחוק מאד , ליהנות , לחייך , אפילו להתפקע מצחוק בקטעים מסויימים .

בכל מקרה , ספר מומלץ בחום , לא קיבל חמישה כוכבים מהסיבה הפשוטה שבחלק מהספר הייתי בגישה המסויימת שציינתי קודם , ובחלקו באתי סגור .
אולי אני פשוט צריך לקרוא את הספר שוב :)

ספר האנטי-סמים האולטימטיבי לאלה מאיתנו שלא מיהרו לבלוע את הבולשיט של אל-סם.

נחמד בתור קוריוז עיתונאי, אפשר רק להתפלל להרמס על טור חודשי דומה בעיתון ישראלי, בלי לזכות למענה- כמובן.

מתחיל טוב, אבל נמאס בהדרגה- וזה למה אני מחשיב את הספר כאנטי-סמים. החיים של תומפסון, בדיוק כמו הספר, נמאסו עליו בהדרגה. מכתב ההתאבדות שלו, שנכתב רגע לפני שהוא פיצץ לעצמו את הראש בגיל 67 מראה את זה בצורה הכי פשוטה שיש:
"לא עוד משחקים. לא עוד פצצות. לא עוד ללכת. לא עוד כיף. לא עוד לשחות. 67. זה 17 שנים מעבר ל-50. 17 יותר משהצטרכתי או רציתי. משעמם. אני כל הזמן מקטר. לא כיף - לאף אחד. 67. אתה נהיה חמדן. התנהג בגילך הזקן. תירגע - זה לא יכאב."

כי בתכלס, מה כבר אפשר לחדש לבנאדם שחווה את המציאות באינספור דרכים שונות, ביקר באינספור יקומים מקבילים אם תרצו.

מהספר הזה הבנתי שהחיים הם קסם והסמים הם הממזר ההוא בקהל שצועק לכולם באמצע ההופעה איך הקוסם חתך את האישה לשניים...
לפעמים הכיף הוא דווקא באי הידיעה.