ביקורת ספרותית על הסמל האבוד מאת דן בראון
ספר טוב

---

או קי, קראתי יותר מדי ספרים של דן בראון. זאת הבעיה שלי. "הסמל האבוד" לא פחות טוב משאר הספרים של דן בראון - ואולי אפילו יותר טוב מחלקם (נקודת ההונאה, למשל) - אבל אני חייבת לציין שהקריאה של הספר הזה הייתה חוויה מתסכלת למדי.
מסתבר שדן בראון בנה לעצמו דפוס מסויים של כתיבה שהוא נצמד אליו באופן מוחלט: פרופסור רוברט לנגדון, המומחה לסמלים נקלע בצורה כלשהי לצרה הקשורה בחפץ מיתולוגי שקיומו נתון בספר ומקושר לאגודה/כת מסוימת. לנגדון נקלע לבלגן הזה בשל טלפון בהול בשעה לא סבירה, ויוצא לחיפוש קדחתני אחר החפץ הנ"ל, בתקווה שזה יעזור לו איכשהו בפיענוח מותו (או, במקרה הזה, חטיפתו) של האדם בעל עמדת המפתח שנרצח באכזרויות קשה. בכל ספר מחדש מצטרפת אל לנגדון בחורה יפהפייה, חכמה ומוכשרת שמתגלה כקרובת משפחה של המנוח, ויחד הם מחפשים את החפץ האבוד (יכול להיות מעניין לגלות פעם מה קורה עם כל הבחורות האלו אחרי שלנגדון גומר איתן. בראון מזכיר את ההרפתקאות הקודמות של לנגדון בספריו, אבל לעולם לא את הבחורה שליוותה אותו במהלכן). זה בגדול.
הנקודה שלי, היא שזה מבנה עלילה מעולה - וגם הכתיבה של בראון תורמת לו המון: קליל, מקורי, צפנים מבריקים ותצוגה מרשימה של ידע בתחומי ההיסטוריה והסימבולוגיה. הבעיה הקשה במבנה העלילה הזה, היא שהוא כבר מוצה עד תום. ב"סמל האבוד" יכולתי לומר מראש איזו דמות תתגלה כבוגדת ואיזו דמות לא. בנוסף, יכולתי לומר כמעט בוודאות מה המניע למעשים של כל דמות, או מה הדבר שמתגלה בסוף כל פרק (ולא מועבר באופן מיידי לקהל הקוראים על מנת לשמור אותם במתח). בקיצור, מיציתי. פשוט מיציתי.
אני לא אומרת שזה לא ספר טוב, כי זה כן. מה שאני אומרת זה פשוט: לפעמים צריך לדעת מתי להפסיק לקרוא ספרים שכתובים על פי תבנית מסוימת, כי לפעמים זה פשוט גורם לך לשנות קצת את דעתך גם על הספרים האחרים. הם מאבדים את הייחוד שלהם.

» ביקורות נוספות של עצמילי
» ביקורות נוספות על הסמל האבוד