ביקורת ספרותית על איזה גבר מקסים מאת מריאן קיז
ספר בסדר

---

אחרי ביקור של שלוש וחצי שעות בערך בין דוכן לדוכן בכיכר רבין בת"א יצאתי עם רשימה די מכובדת של ספרים שסומנו כ"ספרים ששווה לחפש בספריה". אחד הספרים הנ"ל הוא "איזה גבר מקסים" של מריאן קיז (שכתבה עוד 2 ספרים שכבר מזמן 'מסומנים' אצלי, אבל טרם הצלחתי להשיג).

טוב, אז יכול להיות שציפיתי ליותר מדי מהספר הזה - כלומר, כשקראתי את מה שכתוב מאחורי הספר זה נשמע ממש טוב (חוץ מזה שזה גם ספר חדש, ולא תמיד יוצא למצוא ספר חדש בספריה) - ויכול להיות שהספר הזה באמת קצת מאכזב.

בעיקרון, הספר כתוב מנקודת המבט של ארבע הנשים המאוהבות ב"גבר המקסים" - פאדי דה-קורסי, פוליטיקאי חתיך וכריזמטי עם שורה ארוכה של אקסיות, שמחליט לפתע פתאום להתמסד ולהתחתן עם אחת מהן (אלישה. למען האמת יש בערך חמישה-שישה עמודים שמתוארים מנקודת המבט שלה, אבל בעיקרון. גם היא אחת מהבחורות המוזכרות מאחורה, אז שיהיה).
מסיבה לא מובנת לפאדי היקר והמקסים יש חברה נוספת: מישהי שהיא לא ארוסתו, אבל מנהלת איתו קשרים רומנטיים ביותר כבר מעל שנה, ומופתעת לגלות שהיא התארסה בלי שפאדי אמרה לה כלום. עד שהיא מגלה שלמען האמת היא לא התארסה, אלא סתם זרקו אותה כמו גרב ממש-ישנה (לולה. למען האמת ממש אהבתי את הקטעים שלה, אחרי המאה עמודים בערך שלקחו לה להשתחרר מהרחמים העצמיים על זה ש"פאדי המתוק והמושלם זרק אותה").
האקסית הבאה היא אחת שלמען האמת פאדי דה-קורסי הוא החבר הראשון שלה, והעובדה שהוא זרק אותה הרסה את חייה לנצח, ככל הנראה, והיא איבדה לנצח את בטחונה העצמי (מרני. המון קטעים רוויי אומללות ורחמים עצמיים.).
אחותה התאומה של מרני היא עיתונאית השונאת את פאדי מסיבה ממש לא-מובנת שמתבררת רק לקראת סוף הספר, ורודפת את לולה דיילי בניסיון לברר פרטים לגבי הרומן שלה עם פאדי (גרייס. לדעתי היא דמות פשוט מעולה. ממש אהבתי אותה).

זה בגדול לגבי הספר. אני רוצה לדייק רגע: זה לא שלא היה לי כיף לקרוא אותו. רוב הספר היה באמת נחמד, אם אפשר להתעלם מהקטעים מעוררי-הרחמים של מרני, על 100 עמודי האומללות ומשבר הביטחון העצמי של לולה ועל עוד כמה קטעי-פרולוג בלתי מובנים במעברים בין דמות לדמות. למען האמת, אני התחרפנתי מהמעברים בין הדמויות. עד שהצלחתי לחבב את לולה ולהתעניין באמת במה שקורה לה, קיז החליטה שהגיע הזמן לעבור לדווח לנו על גרייס. בשלב הזה, ציפיתי להבין למה גרייס ניסתה לרדוף את לולה עם תחילת הספר, אבל מסתבר שקיז עוברת בין דמות לדמות וממשיכה לספר את חוויותיה עם חור גדול מאוד של מה-לעזאזל-קרה-בתקופה-שהתעסקת-בדמות-אחרת. כשהצלחתי סוף-סוף להתחבר לגרייס (וכן, למרות שבסופו של דבר החלטתי שהיא דמות מעולה - לקח לי המון זמן להתחיל לחשוב ככה), קיז מחליטה שהגיע הזמן להעלות את מרני על הבמה.
אני נאלצת לציין שאת מרני ואלישה אפילו לא טרחתי להתאמץ לחבב.

בסופו של דבר, לאחר ייאוש מוחלט מהקפיצה המעצבנת בין הדמויות, החלטתי לגמור את כל הקטעים של לולה, ואז לעבור לכל הקטעים של גרייס, עם רפרוף קליל וקליטת המידע החשוב מהקטעים של מרני, ככה שהרסתי לעצמי באופן מוחלט את האפשרות להינות מהמאמץ לנחש את "הסוד האפל" שרודף את שמו של פאדי דה-קורסי ואת עברו עם נשים. אבל אני ממש מצטערת, זה באמת היה יותר מדי.

וואו. כשקראתי את הביקורת שלי ממש הצטייר ממנה כאילו הספר הזה ממש גרוע ולא שווה לבזבז עליו את הזמן. אז אני רוצה להדגיש: זה לא נכון. זה ספר חביב ונחמד. כל מה שניסיתי להגיד, בעצם, זה שזה פשוט ספר סתמי, שלא משאיר אותך עם שום הרגשה של רצון לפתוח אותו שוב אי פעם.
פעם אחת מספיקה בהחלט.

» ביקורות נוספות של עצמילי
» ביקורות נוספות על איזה גבר מקסים