א.ב יהושע, שכבר סוכם שיודע לכתוב ויודע לספר, אוהב מסעות. הוא אוהב לשלוח את הגיבורים שלו למסעות קבורה ולמסעות גבורה, ועל הדרך להזמין אותנו לעסוק בשאלות של חיים, מוות ומשמעות. כאן, זהו הסיפור של בנימין (בנג'י), רופא מתמחה בן 29 שמנסה למצוא קצת מקום והערכה במחלקה שלו. בדיוק כשהוא מגלה שהתקן ניתן לא לו אלא לקולגה שלו, הוא נשלח להודו להציל ולהחזיר ארצה את בתו של המנהל שלו, מטיילת בהודו שחלתה בצהבת ובעוד כל מיני נספחים. אל המסע בן השבועיים הוא יוצא יחד עם אותו מנהל ויחד עם האישה של אותו מנהל. הוא שב משליחותו בערך כשרבע מהספר מאחורינו, ובשלושת הרבעים הנותרים אנחנו למדים על הטלטלה הדרמטית שהותיר בו המסע הקצר הזה, בכל מובן אפשרי, דרך השיבה ארצה וכל מה שכרוך בה.

צריך להודות בכנות שעוד לפני שמתחילים לקרוא, יש משהו מושך ומפתה בספר הזה – השם שלו מציף את הראש ואת הלב בכל האסוציאציות המתבקשות, ומרמז על איזה מסתורין עמוק, על חיבור רגשי, על תובנה, ואפילו הכובד והנפח שלו מעוררים כמעט באופן לא מודע איזו השתאות ויראת כבוד, והוא אפילו מחולק לארבעה חלקים שנקראים ברצף "התאהבות", "חתונה", "מוות" ו-"אהבה", מה צריך יותר מזה, רק לבוא ולקחת. לא מפתה? מפתה.

תוך כדי קריאה וכזיבה, אני מבינה שבדיוק את אותה התחושה הרגשתי עם "אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן – גם הוא עב כרס, גם הוא נושא שם סקסי ומפוצץ, וגם בו אתה קורא את הכתב הקטן הזה על הנייר המצהיב הזה לאורך מאות של עמודים ומתייסר כי אתה בעצם אמור להתפעל אבל אתה לא מתפעל, אתה סובל.
כאן זה כבר מעצבן, כי אני מרגישה שגם א.ב יהושע וגם גרוסמן (ספציפית ב"אישה בורחת מבשורה"), הבריזו מהשיעור שבו המורה אמרה שעבודה יותר ארוכה היא לא בהכרח עבודה יותר טובה, או שהיו בשיעור הזה והחליטו שהם בכל זאת ינסו להוכיח אחרת. ספר מסע אמור לעורר בי שפע של רגשות ולגרום לי להרגיש ממש בבשרי את ה"מסע" הזה שמדובר בו; הוא לא אמור להשיג את המטרה הזו דרך התשה, דרך פירוט יתר, דרך עינוי. אני לא אמורה לסיים את 446 העמודים האלה (שכתובים לא מספיק טוב, מה לעשות), ולתהות האם כבר יש שלום. אני מסכימה, מקסימום, לתהות אם כבר החשיך בינתיים.

יש לציין שכפי שאופייני לא.ב. יהושע, הספר רווי ועמוס במשמעויות ובאנלוגיות ובהתכתבויות עם מה שרק אפשר (רק לשם הספר יש, כפי שמגלים בקריאה, כמה וכמה משמעויות). אני אפילו מאוד מתחברת ומזדהה עם הרעיון הבסיסי, שאדם עשוי לחוות תהליך ושינוי דרמטי ומשמעותי בחייו בעקבות אירוע מכונן או משבר. יחד עם זאת, הסיפור חוטא בקיטש ובהשטחה ובפספוס לגבי לא-מעט נושאים (סוציאליזציה בעולם הרפואה, הודו, בודהיזם ויש עוד), שלעתים עצם הנגיעה בהם מהווה פספוס. כחלק מכך, הוא גם מוגזם נורא או סתם לא-אמין (מנהל בית-חולים שבתו גוססת על מחצלת בכלכותה יבחר במתמחה כושל לצאת למסע להצלתה. מה יותר סביר מזה). האהובה בסיפור מתוארת באופן שמעורר תמיהה ומאתגר את הגדרות האנטומיה האנושית (היא "שמנמנה וגוצית", "כבדת בטן", "לא יפה", אבל אז היא "משכלת את רגליה הארוכות והיפות"), תיאורי המין איומים ונוראים בחזרתיות וביובש שלהם, ההתאהבות לכשעצמה נחווית כלא-משכנעת מספיק ובחיי שיש עוד, אבל הנקודה ברורה.

ספרים כאלה צריך לכתוב מתוך נקודה שבה ברור שהסיפור חזק יותר מהתפאורה שלו. כשזה המצב, הדרך קלה גם לתפאורה נהדרת, אבל תפאורה טובה לכשעצמה לא תגרום לי להתרגש או להשתכנע, גם לא ב-700 עמודים.

זהו ספר אשר משך אותי אליו בכתיבתו היפה כל כך והייחודית של א.ב יהושע. ואני נמשכתי לכתיבה זו בחוטים דקים ועדינים, כמו פרפר הנמשך לאש.

השיבה מהודו הינו שמיכת מסתורין עדינה, אשר עוטפת בחמימותה הנעימה גם את הקורא.

בנג'י הינו רופא מתמחה השואף לעסוק ככירורג. פרופסור חישין המנחה שלו , שולח אותו להצטרף למנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים ואשתו למסע להודו. להחזיר את בתם החולה משם.

תחילה מאוד הזדהיתי עם הרופא המתמחה , אך עם התפתחות העלילה גיליתי סלידה בהתנהגותו ואהבתו המוזרה, אשר פשרה נשאר כחידה בעיני. עם זאת מצאתי דמויות אחרות לאהוב ולהזדהות עימן וכאילו להגן ולגונן עליהן מפני אהבתו המוזרה של בנג'י.

פאן נוסף שאהבתי וגיליתי כי הרפואה איננה רק מדע, כי אם יש בה הרבה רוח. לעיתים יש בה חמימות אנושית אך לעיתים היא כמו רוח פרצים קרירה ומנוכרת.

מאוד אהבתי את סיום הסיפור. מהמם לדעתי.

מומלץ מאוד.

הערה: לספר הקשבתי וקראתי לסרוגין. בהאזנה הקריין מעולה.

אחרי רצף של ספרות מתורגמת הרגשתי צורך לקרוא משהו ישראלי, שיחזיר אותי אל השפה שלי, אל המקום שלי, אל האוירה הקיימת רק בספרות מקור. ומי אם לא א.ב. יהושע יכול לעשות זאת. אני מאוד מאוד אוהב את ספריו של א.ב. יהושע, עד כדי כך שלפעמים אני מרגיש שפיתחתי איתם קשר אישי. זה קורה, לפעמים, עם ספר, אבל משום מה עם ספריו של א.ב. יהושע זה קורה לי הכי הרבה. כך היה בבדידותו של הממונה על משאבי אנוש, במר מאני, באש ידידותית וגם במסע אל תום האלף. ולכן השיבה מהודו היה מתבקש לרגע שכזה.

ברבים מספריו של א.ב. יהושע מתרחש מסע: מסע פיזי ממשי, הנודד בין ארצות ומקומות, והוא זה אשר מניע את המסע האישי והרגשי של הדמויות, שאנו כקוראים זוכים להיות חלק ממנו. תחילתו של המסע כאן הוא בהצטרפותו של רופא ישראלי אל הוריה של תרמילאית חולה במסעם להודו, במטרה להשיבה הביתה; סופו – בשיבתו של הרופא הצעיר אל עצמיותו הנסתרת גם מעיניו. השיבה איננה חד פעמית, אלא מעגלית, וחוזרת ומופיעה לכל אורך הספר. כל דמות והשיבה שלה: אל הודו או ממנה, אל מולדת זו או אחרת, אל אהבה שורשית או פשוט – השיבה הביתה.

וכמו תמיד אצל א.ב. יהושע, המציאות מתערבבת עם עולם הדימוי וההזוי. השותף הקרוב ביותר למסע הוא המסתורין – אותו מסתורין שמלווה את בנג'י לכל אורך התהפוכות והתגליות שעוברות עליו, והוא זה שקורע צוהר אל עמקי נפשו ואל מסתרי מחשבתו. דמותו של בנג'י מורכבת, ונדמה שכל הזמן נעה על כמה צירים – בין הרגשי לרציונלי, בין אהבה לדחיה, בין המציאות לפנטזיה. וכשנשלם המסע, נסגרים גם המעגלים, שהם כמובן, רק תחילתו של מסע חדש.

סיימתי עכשיו לקרוא את הספר, ונותרתי עם טעם חמוץ- מתוק בפה. מצד אחד, כל מי שביקרה בהודו בחיה מרגישה איזו תחושת פרפור נעימה בבטן לאחר מגע מחודש עם כל הרפרנסים למגע הקסם של הודו ולתחושות שהיא מעוררת במי שמבקרת בה. לאורך כל קריאת הספר נוצרה בי תחושת הזדהות עם הדיוק בתיאור מערכות היחסים בספר, המורכבות, הדמויות השנויות במחלוקת, אין טוב ורע- יש מורכבות. מצד שני- אי אפשר להתעלם מתחושת הבטן שאומרת- משהו כאן עקום ודפוק מהיסוד. תחושת הבטן שמעלה תחושת רצון לטלטל טלטול פיזי את אותו הגיבור המיוסר, שלכאורה מתהדר ביושרה והמוסר הבריטי מבית ומצד שני בוגד בגידה כואבת באמון של אשתו (שכל מניעי החתונה איתי מהותם בגידה), הוריו,וכל הידידים והקרובים לו ולאשה המבוגרת עליה כפה את הרומן וגרם לה בעל כורחה לבגוד בבעלה, שהוא אגב נתן בו אמון מלא וראה בו ידיד. אי אפשר להתעלם מהתחושה המרומזת שגם אם אינה מגובה במעשים פיזיים שעצם הרומן האסור והמלוכלך הזה הוא זה שהביא למותו של לזר- בעלה של דורי.
אי אפשר להתעלם מהשאלה- איך הוא לא רואה בעצמו את החטא שבמעשה שלו, איך הוא נסחף אחרי המעשה עד כדי הברחת אישתו ובתו להודו, כדי שיוכל להיות עם מושא אהבתו. הוא רופא, תפקיד שכל מהותו הוא אחריות כלפי חיי אדם, אבל הוא עצמו נוהג בצורה בלתי אחראית כלפי הקרובים אליו ביותר מתוך מקום אנוכי ביותר של רדיפה אחרי אהבה בלתי אפשרית. כמעט ואין אזכורים בספר לרגעים בהם הוא מתייסר על הבגידה או הכאב שהוא גורם לסובביו, אלא רק מרדף ילדותי אחרי אישה שבהתחלה הוא סולד ממנה ופתאום באורח פלא מתאהב בה. הציפייה היא שבסוף הספר יגיע הקתרזיס שבו יתפכח, יבין את גודל טעותו, יחוש תחושת אשם מסויימת ויעשה כל שביכולתו כדי לאחות את שברי משפחתו המפורקת, אך לא- מי שעושה זאת עבורו זאת אמו, שלוקחת אחריות על הבן עם חוש המוסר הקלוקל שלה, הבן שמרחיק לכת ומשתמש בסיפורי גלגולי נשמות שספק אם הוא עצמו מאמין להם בכדי לתרץ את אהבתו ההזויה ומלאת החטא. קשה לקרוא ספר שבו תחושת ההזדהות עם הגיבור היא מועטה, אולם התחושה הזו מעניקה לספר נופך מציאותי- גם בחיים האנשים שאנחנו אוהבים, או אנחנו בעצמנו עושים מעשים לא מוסריים גם אם ראינו את עצמנו כאנשים הגונים.

במסגרת הפינה "בוא נחזור למה שלא סיימנו" חזרתי לשיבה להודו. פעם, לפני שנים, קצת אחרי החזרה שלי מהודו ומהמזרח, עת שהספר יצא, גם אני קראתי אותו. הכול היה מעולה, רק שהדימויים של אהובת הגיבור העלו בראשי דימויים של המורה שלי לאנגלית. אומנם היא הייתה מורה מצוינת, אבל כל קשר בין מצוינות לחושניות לא קם ולא נברא בין הצדדים. כך שאחרי מספר תיאורים פשוט לא יכולתי להמשיך בקריאה יותר. יש גבול לדימויים שאני מוכן לשאת.
עכשיו, אחרי מספר שנים שהמורה לאנגלית כבר מודחקת היטב בתאים האחוריים של מוחי, העזתי לחזור כשהפעם ריקי גל היא זו שעולה לי בראש בכל פעם שאהבת הגיבור, דורי, מוזכרת. (נראה לי שהיא שחקה בסרט).
קטונתי מלהעביר בקורת על סופר כמו א.ב. יהושוע. לטוב או לרע. הוא יודע עברית. יודע לכתוב. להשתמש במילים הנכונות. וכנראה גם להעביר סיפור. ואכן, החלק הראשון של הסיפור מצוין. העלילה רצה, הדמויות מלאות ולא שטחיות. הרעיון מושך.
אלא שאחרי השליש הראשון של הספר מגיע המשכו. ש ע מ ו ם !
שעות נדון בקרני השמש הכתומות המרצדות מאחורי ענני הגשם ובקטע הים שניתן לראות ממרפסת הבית. באמת? זו קלאסיקה? התיאורים הללו מוציאים כל אדם מיושב מהדעת.
פעם קראתי בקורת על איזה ספר שהמבקרת טענה בו שהסופרים הישראלים יכולים לתאר על עמוד שלם טיפת גשם הנוזלת על חלון הבית. אבל תיאורים של יחסים הם לא מצליחים.
עמוד שלם הגיבור מתאר את התקרבותו אל אהובתו, איך האור זלג על הקירות ונתן אווירה מיוחדת ואיך הוא ניגש אליה התפשטו ו... זהו. נגמר התיאור. הייתי צריך לקרוא פעמיים את הפיסקה כדי לראות שלא דלגתי על כלום. לא תיאר אפילו נשיקה. כאילו איך אני אמור להתחבר לסיפור האהבה הזה?
ובכלל, כל העלילה נעה יותר מדי לאט. תיאורי ההרהורים שלו מתישים. המעשים שלו, הוא מתחבא מאחורי העץ. שש דפים אחר כך הוא מתחבא מאחורי עמוד. זו כבר סטייה ולא אהבה. ולא ברור כלל מה לשם שמים הוא מצא בה? למה הוא התאהב בה? אין כל חיבור בין הקורא לנקרא.
אז למה לא עזבתי באמצע? אחרי שנטשתי את הספר פעם אחת, ידעתי שפעם שלישית לא תהיה. מה אני גלידה?
והסוף? אחרי תלאות שסוף סוף הגעתי אליו, הייתה הרגשה שתלשו לי את הפרק האחרון המסיים. אין סוף, אין הבנה מה קורה עם הגיבורים. כנראה שגם לסופר נמאס כבר.
א.ב יהשוע אכזב אותי קשות. מצטער, אבל מי שעוד לא ניסה. התרחק כמו מאש.

ומה יש לקובה לומר בנושא: עוד סטייק כזה ואבדנו.

כנראה שאחרי הוויכוח האם לקנות ספרים או לשאול אותם מהספירה, הוויכוח הכי גדול בין ציבור הקוראים הוא האם לקרוא- ולהסתמך- על התקציר בכריכה האחורית או שמוטב לוותר. אני שייכת לראשונים, ובמקרה של הספר הזה הטענה שלי הוכיחה את עצמה, כי בגב הספר הזה אין רק תקציר כולל ספויילרים אלא ניתוח עדין של הספר ואפילו המלצה לקורא על הנקודות שיש לשים לב אליהן. (התקצירים האלו, שכותב מנחם פרי, קיימים בכל הספרים של "הספריה החדשה" כולל כל הגרוסמנים וכל הא.ב. יהושע). למעשה נדמה לי שאין מה להוסיף על הניתוח הזה, שהאיר לי את הקריאה בספר ואת הקשיים שבו, ובכל זאת כמה מילים.

גיבור הספר הוא בנג'י, רופא צעיר וילדותי למדי שמנסה לפלס דרך למשרת קביעות בבית החולים בו הוא מתמחה. הזדמנות בלתי צפויה לקידום מתגלגלת לידיו כשהוא מתבקש ללוות את המנהל האדמינסטרטיבי של בית החולים ואשתו להודו, להחזיר משם את ביתם החולה. המסע שלעצמו עובר בלי בעיות, אבל בנג'י חוזר ממנו ובליבו התאהבות בלתי אפשרית, באשתו המדושנת והמפונקת של המנהל. מכאן ממשיך הספר להתגלגל לאורך השנים הקרובות, מציג מראית עין של חיים תקינים שבליבם מבעבע אותו "מסתורין", רגש לא מובן ולא רציונלי, שמתערב שוב ושוב ומטה את האירועים באופן בלתי-מורגש לטובתו. כמו שמציין הכתוב בכריכה האחורית, בנג'י ויהושע עצמו מרבים להתעכב על פרטים בלתי חשובים, לפרט אירועים שוליים לקטנות ולעבור כמעט בלי התראה על התרחשויות דרמטיות בהרבה. ועם זאת, דווקא בגלל שהוזהרתי מראש, יכולתי להישאב לתוך הספר בלי תלונה ולשים לב לעוצמה שיש בפירוט הזה, שמחייה את הגיבורים וגורמת לקורא להפנים אותם באופן מפתיע. כך, למרות שלפעמים ההתנהגות של בנג'י הכעיסה אותי בפתטיות שלה, לא יכולתי שלא להזדהות עם האנושיות של ההיאחזות העיקשת באדם שאינו בטווח השגה.

ספר לאורך רוח, למתעניינים בדקויות של הנשמה האנושית ואולי גם קצת ברפואת הגוף האנושית. ותודה לאסף ששכנע אותי בביקורת שלו ששווה לקרוא.

בחרתי להתמקד בספר זה בנקודה מסויימת שהיא, לדעתי, יש בה בקורת על החברה הישראלית, ומוצגת כאן על ידי רופא אומנם איטי אבל מוכשר מאוד ולכן לא מצליח בארץ ונאלץ לעבור לבריטניה שם יודעים להעריך אותו, יש כאן ביקורת על החברה הישראלית, שהיא חברה רדודה ולא מעמיקה מעדיפה את המהיר על האיטי אך המעמיק, שבסופו מתברר שהוא זה שצודק ומצליח בטווח הארוך, א.ב יהושע מעביר ביקורת זו באמצעות עלילה ארוכה ומרתקת.

סיפור אהבה יוצא דופן על רקע מסע לא שגרתי ולא מתוכנן להודו. מומלץ מאוד לקרוא את הספר ובשום פנים ואופן לא לצפות בסרט!

ספר מעולה!!! אני זוכרת בדיוק מתי קראתי אותו וכמה היתי דבוקה אליו. היכולת להעביר ולהתחבר בדיוק לתחושות ולאווירה היה ממש מהפנט. אחד הספרים הטובים והמומלצים.