ללה, גיבורת הסיפור שלוקה בהיפומאניה אומרת בעמוד הראשון: "אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי.." הסיפור נפרש בפנינו שלא בבת אחת. מניפה הנפתחת ונסגרת. יש עלילה כרונולוגית אבל היא נקטעת על ידי מחשבות. על ידי היזרקות למקרים מהעבר. מוטיבים מוסיקליים ובעיקר בדיקה חוזרת ונשנית של נפשה המרהיבה והמבהיקה והמיוחדת במינה של ללה. ואכן, בסגנונה הפחוס והמיוחד מגי אוצרי בראה נערה חכמה ומבריקה. בעלת מחשבה ייחודית המזקקת את ההווה וקוראת נכוחה בין השורות. מעזה לומר גם אמיתות לא מתפשרות ולא נעימות - וצודקת.
כשסיימתי לקרוא הייתי כולי בעד ללה. כל כך הבנתי את המצוקה. והרי לא עברתי אותה ילדות והתבגרות אבל ההזדהות היתה מלאה. אפשר לומר "שבלעתי" את הספר. אבל גם התעכבתי שוב ושוב על שורות וקטעים שלא יכולתי להינתק מכם. וזה דבר נדיר. פנס מכוון על יחסים בתוך המשפחה, מה מניע אותם ואותנו. על חברויות, על יחסי בנים-בנות. על מקובלים ופחות מקובלים. על שיגעון, על הבדלי מעמדות, על לימודים וחינוך, על מגורים במרכז ובפריפריה , ועוד ועוד, והכל מזוית מיוחדת וברורה מזוקקת ומשכנעת ( מלווים על ידי מוסיקה שאפילו מלקרוא עליה מבלי לשמוע אפשר להבין עד כמה היא משפיעה על נפשה המסוכסכת והמחפשת דרך של ללה).
אני מרגישה שזה ספר שצריך לקרוא שוב ושוב. קראתי באיזה מקום שהשוו אותו ל"התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר מבחינה זו שגם כאן וגם שם המספר/ת מדברר את עצמו, בקולו הייחודי. כאילו לא אכפת לו מה יחשבו עליו. הוא מספר את העובדות כפי שהוא או היא רואה אותן, ועכשיו, קחו ותעשו עם זה מה שאתם רוצים.
אני אוהבת אותה. אני לא רוצה שתשתנה. יצור חד פעמי ופלאי. ואני גם חומלת על הנערה המבריקה הזאת שבגופה מתרוצצים אלפי זיקוקים שמחכים להתפרץ. מליאת רגש ומלאת תובנות על העולם ורצון להיטיב. ויחד עם זאת יודעת שזה לא המקום לממש בו את עצמה. ובסופו של התהליך קרוב לודאי תיהפך לבן אדם בינוני וכבוי, וחבל.
כל הכבוד. שאפו למגי אוצרי שנתנה ביטוי לדמות כל כך ייחודית ומופלאה כמו ללה.

המלצה על הספר רילוקיישן / מאת: איילת גונדר-גושן

אהבתי את הספרים הקודמים של איילת גונדר-גושן ושמחתי לקראת צאתו לאור של הספר החדש. ואהבתי גם אותו.
הספר הוא לא על רילוקיישן. זאת אומרת, הוא כן, זוג ישראלי צעיר עובר לפאלו אלטו בקליפורניה, עמק הסיליקון כמובן. חי את החלום האמריקאי. בית עם בריכה, רווחה כלכלית . עבודה מאתגרת רבת סיפוק וכבוד למיכאל, עבודה בהתנדבות גמישה לאשתו לילך, ובן ושמו אדם הלומד בבית ספר ליברלי עם ילדים בכל מיני צבעים . ונחשב למצויין .
הסיפור הינו מנקודת מבטה של לילך. שנים רבות בארצות הברית אבל מרגישה ישראלית. מציגה עצמה כלילך בשם הישראלי עם החיתוך בסוף אבל עונה לאמריקאים שקוראים לה לילה. קשה להם עם ה –ך. מיכאל , לעומתה, אינו מקהה כשהאמריקאים קוראים לו מיכאל בכף דגושה, מלביש על עצמו את החזות האמריקאית ומתנהג כאמריקאי לכל דבר. גם בעבודה. לשם השקטת מצפונו שולח כסף מדי חודש להורים בקיבוץ ולעוד אשה אחת – אמו יולדתו. לומר, גם מיכאל עם כל החליפה שהוא לובש אין תוכו כברו. שונה מהתדמית שאנו רואים.
ואדם. בעל השם הסמלי אדם-אדמה, הוא לא בדיוק ילד אמריקאי . בלי שורשים. מחפש את זהותו. ישנה תקופה בה הוא לא רוצה לדבר יותר עברית, אבל גם מקנא באחייניו הישראלים שבאים לביקור חצופים ובוטים ונועזים כפי שהעולם חושב שאנחנו צריכים להיות. בתקופה בה מתרחש הסיפור הוא מתאמן בחוג של ישראלי אחר, אורי, שאולי הוא בוגר המוסד הישראלי.
זאת אומר הספר הוא על רילוקיישן. אבל הוא לא רק. יש בספר הרבה הורות. ישנה התמודדות עם ילד מתבגר. יש קשיים עם הורים מבוגרים שנשארו מאחור. הטמעות בקהילת זרים ורצון להשתלב. ניצוצות של אנטישמיות והתמודדות איתה. ויש בספר התחזות ובגידה.
הבן, אדם, הוא לא הילד שמיכאל קיווה לו. לא ממלא את ציפיותיו ולא מספיק אמריקאי. הילד נדחף לעשות דברים ולחיות כפי שאבא מצפה. ללכת למסיבות. "לעשות" חברים. להשתלב ולהיות מקובל. והוא – לא! כחלק מההתנסות הוא מצטרף לחוג ומתאמן בהשרדות כמו חייל ישראלי מחוספס וחזק. ולתוך הסיפור המתגלגל סורגת הסופרת עלילה נוספת. היא נותנת לנו ובמיוחד להורים ולסביבה להבין שאדם רצח מכר. ילד אחר מבית הספר. מה עושים עם הידיעה הזאת? איך מתנהלים הוריו? אביו ואמו כל אחד בדרכו הוא....

לילך, שמספרת שבחרה לא לעבוד במשרה תובענית, למעשה מקנאה בנשים המעשיות. בעלות התפקיד המוגדר בעבודה מספקת. כזו שלדעתה מביאה כבוד לבעליה. חיה בקליפורניה אבל מרגישה ישראלית. חצוייה. דרך סיפורה של לילך ניתן להרגיש בביקורת שלה על תהליך הרילוקיישן. על נסיון ההיטמעות הלא-טבעי. ההתגודדות וההדבקות בקהילה הישראלית. וכאן כמובן גדולתה של הסופרת. בעדינות היא אורגת לתוך המארג העדין של הסיפור את היחס האמביוולנטי ואת הביקורת.
חוזרת ואומרת. ספר חידתי. כשקוראים את סופו מבינים שכל מה שקראנו הוא בעצם ספר מתח. עלילה בלשית. הוא מתנגן כמו דרמה משפחתית עם כאבי הגדילה של משפחה פחות או יותר נורמטיבית ברילוקיישן ופתאום מתהפך.
איילת גונדר-גושן מצטיינת בתיאור רגשות של בני אדם . הפסיכולוגיה וההבנה של הנפש שלהם. הספר בנוי בעדינות וחמלה . גם הביקורת המוטחת בו היא סמוייה ודקה, ולמרות שאף אחד לא הזכיר את זה, לדעתי ניתן להכליל אותה גם בין סופרי המתח הישראלים.
איילת גונדר-גושן ) נולדה ב-1982 בתל אביב) היא סופרת ותסריטאית. עתירת פרסים . ספריה תורגמו לשפות רבות.
רילוקיישן . 203 עמודים. יצא בהוצאת אחוזת בית , תל אביב. בשנת 2022

מסעודה / מאת יקיר אלקריב
יקיר אלקריב, עיתונאי, עורך, סופר, יליד הארץ ותושב תל אביב, חובש הפעם לראשו כובע של מספרי סיפורים. ספרו "מסעודה" נקרא כמו אוסף של סיפורים שסובבים בעיקר סביב דמותה של הגיבורה הראשית שעל שמה קרוי הספר. כל אותם סיפורים סובבים על ציר זהה. חייה של מסעודה מאז ינקותה במרוקו, כשנולדה כתינוקת לנישואים שנכפו על אמה. נולדה לאב מאד מבוגר ולאם מאד צעירה ומרדנית. ננטשה כתינוקת, גדלה אצל המינקת המוסלמית שלה, נגררה לנישואים (בגיל 12) עם צעיר יהודי נחוש שרצונו העז היה לעלות לארץ ישראל בימים של טרום מדינה, ומאז והלאה, חייה לא היו סוגם בשושנים.
מסעודה בעצם נגררה לתוך החיים. היא לכאורה לא קבעה דבר. נישאה, ילדה ילדים, נלחמה את מלחמת הקיום לבדה כגזירת גורל. מסעודה לא עמדה על שלה ולא עמדה על רצונותיה מכיוון שפשוט לא בדיוק ידעה מה הם. מלחמת הקיום הקשה, הדאגה המתמדת לבעלה וילדיה ואחר כך לילדיה כשבעלה נהרג, כל אלה מילאו את עולמה. היא לא ידעה שאפשר גם אחרת. . היא נותרה לבד עם הילדים שלא יכלה לפרנס ביפו . שוכנעה למסור שניים מהם לקיבוץ . התינוקת שילדה לאחר מות בעלה כמעט נחטפה והועלמה ממנה ורק בעזרת התושיה שלה והצורך הראשוני לשמור על ילדיה נשארה בפנימיה וגדלה שם כמה שנים. מכולם רק אחת הבנות, חנה, נותרה איתה בביתה וגם היא חפצה בחיים אחרים שאמה לא יכלה להעניק לה. לאורך כל הספר אנחנו פוגשים בדמויות שאכלסו בעיקר את עולמה של מסעודה מכל הכיוונים. הפסיפס האנושי הזה מתווך לנו את ההווייה של אותן שנים כך שספר סיפורים זה הופך להיות למעשה רומן היסטורי. זווית ראיה נוספת לקורות יהדות מרוקו וקצת תוניס והתערותם בארץ. והסיפורים לא קלים. והשנים קשות. פוגשים במסעוד וחסיבה, פוגשים בעבדול ולטיפה, יעקב, גבריאל, פויו, הנספח הצרפתי רושושקואר ואלונור ויהודה, ורנה ומרסדס, ופאולינה ויפת ומנדס פראנס אליהו וסימון..ועוד. דמויות שמאכלסות את הרומן-ספר הסיפורים-רומן היסטורי מורכב זה.. הקריאה קלה וקופצנית. אבל , כפי שנרמז על גבי הכריכה האחורית מטעם ההוצאה, "מסעודה הוא רומן מתעתע. קלילותו המדומה מסתירה תיאור מרתק של התמורות שחלו בכוחן ובמעמדן של הנשים במאה שנים האחרונות החל ממרוקו ועד ימינו כאן...." ואני הייתי מוסיפה שנכון, מעמד האשה אכן שונה והנשים ומסעודה בתוכן לקחו את גורלן בידיהן, וזהו אכן ספר על התפתחות נשית, אבל הספר מרפרף גם על הקורות למשפחות הפטריארכליות שהגיעו ממרוקו והתערו בארץ תוך קשיים ושינויים גדולים. ואל נשכח שגם הסופר, יקיר אלקריב, הוא תוצר של המשפחה הזאת.
זו לא ביוגרפיה. הסופר מסביר שהוא לקח את רסיסי הסיפורים שהצליח לשאוב ממשפחתו. מסעודה הסבתא סיפרה "רק דברים טובים" ולא הסכימה לשתף ברכילות. קימצה בסיפורים. הם הנדבך הראשון. מעליו בנה את קטעי העלילה ולקח לעצמו את החירות הסיפורית. אבל, כאמור, מסעודה היא סבתו והדמות הראשית שסביבה נארגים הסיפורים מבוססת עליה. ויש מה לספר.
מסעודה / מאת יקיר אלקריב. תל אביב, הוצאת עם עובד, 2020. 325 עמודים.

טובת הילד / איאן מקיואן
(יליד 1948 , המפשייר. זוכה פרס ירושלים על ידי ניר ברקת 2011. נתן הפרס לארגון "לוחמים לשלום")
כמו ספרים אחרים של מקיואן (גן הבטון, תשוקה זרה, כפרה...) גם "טובת הילד" נוגע במכלול של נושאים כבדי משקל: אמונה, דת, התאהבות, זוגיות, ואפילו התאהבות פרוידיאנית (כאילו "בן" מתאהב בדמות "אם").
פיונה היא שופטת בריטית מוערכת המתמחה בדיני משפחה. היא יושבת במשפטים מתוקשרים וחשובים כגון זה שהיא נאלצת להתיר הליך שיפריד בין תאומים סיאמיים, שהוריהם לא מתכוונים להתערב במעשי האל. אם תאפשר הפרדה ימות האחד ויוותר השני. אם תאסור ההפרדה – ימותו שניהם. או משפט נוסף בו ההורים פרודים ואילו האב יהודי חרדי מאד מבקש להעביר הילדות לרשותו ולאסור על האם להיות בקשר איתן מכיוון שהיא לא נוקטת באורח חיים חרדי ורחמנא ליצלן אפילו יצאה לעבוד. כמובן שבספר נזכרים עוד התלבטויות משפטיות מעניינות והכל תחת שרביטה של השופטת פיונה מיי. צריך להעריך את דרך עבודתה המאד מוקפדת ואמינה. היא שוקלת כל דבר מכל היבטיו. לומדת היטב כל נושא ונושא. נעזרת בתקדימים משפטיים ולא נוהגת במשוא פנים. נוהגת בהגינות למרות שביותר ממקום אחד מרומז היחס הלא מחמיא לדת ואומונה (ואני מניחה שכאן מקיואן מביע את דעתו). מערכת המשפט הבריטית כפי שהיא משתקפת בסיפור הזה ראויה להערכה ולהעתקה. חודש אחד בשנה השופטת פיונה מוסעת לפריפריה שרחוקה מלונדון כדי לשבת במשפטים של אנשים שאינם יכולים להגיע מפאת המרחק או מצבם והיא דנה בעניינהם במחוזותיהם.
ועכשיו, כשפיונה, חשוכת ילדים מכיוון שבחרה בקריירה ודחתה הלידה עד בלי סוף, בשנות השישים שלה. בשיא הקריירה, מודיע לה בעלה האקדמאי שהלך איתה את כל הדרך, בנימוס, שהלהט והתשוקה שביניהם דעכו והוא מבקש ממנה רשות לנהל רומן עם אשה צעירה כדי להחזירם. באותו היום עצמו, כשפיונה מרגישה מצד אחד שנסדק עולמה הנוח והמוכר ,נופל לידיה מקרה דחוף ביותר הדורש את כל תשומת לבה. נער שבעוד שלושה חודשים יהיה בן 18, כלומר יהיה בוגר מספיק להחליט אם הוא מוכן או מסרב לקבל טיפולים ובקשתו תתקבל. חולה בסרטן סופני ובית החולים מבקש לאפשר לתת לו עירוי דם חיוני ביותר לחייו. התזמון הוא של שעות ולא של ימים. ההחלטה חייבת ליפול למחרת היום. הנער והוריו הם מכת עדי יהווה. מבחינתם עירוי דם הוא אסור על ידי האל שינקום בהם. הוא טמא. אבל הילד עדיין לא בגיר ובית החולים דורש לאפשר לו ולתת הזדמנות להצילו. פיונה עוזבת מאחורי גבה את המצב הרגיש של נישואיה וקופצת ראש לתוך הנושא החדש.
"טובת הילד " - הוא מושג משפטי-חברתי הקובע שלחברה יש זכות להביע דעתה על האופן בו יגדלו ילדים גם אם דעה זו נוגדת את רצונפ של הילדים או הוריהם.
השופטת נועלת את רגשותיה האישיים וקורות חיי נישואיה ומתעסקת אך ורק במקרה נוגע ללב זה. כדי להבין יותר את הסיטואציה היא מחליטה לנסוע לבית החולים בו שרוי הנער המבריק והמיוחד. לוקחת פסק זמן מחייה הפרטיים ויושבת ליד מיטתו כדי להכירו מקרוב לפני שתיתן החלטה. לדעת אם הוא מבין שחייו יסתיימו ואיתם כל עתידו.
איני רוצה להמשיך ולספר את הסיפור כולו. אבל זהו המצע עליו הוא מונח.
וכתיבתו של איאן מקיואן,כרגיל, מצויינת. הסיפור קולח ומשכנע. המניעים והמהלכים הפסיכולוגיים של הנער והוריו משכנעים ואמינים, המיקום – השכונה האורבנית המיועדת לאליטיסטים שחוצים גנים בדרכם לעבודה כראוי לחבורת אינטלקטואלים – משכנע. אפילו חיי נישואיה של פיונה והנימוס הבריטי מעל לכל - משכנע. משכנע. משכנע. אלא מה? הסיפור (193 עמודים) לא מרגש ולא מביא לשיאים של רגש. אין דמעות ואין רגשנות. הספר כתוב נכון, קולח ואמין ובצורה אנליטית.. ישנו סיפור, ישנה בעיה שמסתכת אבל ההתרה תלוייה כבר בנו הקוראים. מקיואן לא עושה חיים קלים .
מאד נהניתי במהלך הקריאה. הניואנסים הדקים של ההתנהגויות, איפיון הדמויות המדוייק הן החיצוני והן מהלכי הנפש, ההתרחקות וההתקרבות בין בני הזוג הנשואים שמחכים כל אחד מצידו לאות מהאחר. הנתונים המשפטיים הברורים וההערכה לבית המשפט הבריטי ולשופטת האמיצה. חייבת להביא כאן ציטוט שאולי יסביר את דרך הכתיבה המזהירה של מקיואן:
"בקבוק יין עמד ביניהם אך הם שתו ממנו זהיר-זהיר. לא תהיה כאן היסחפות פתאומית לאינטימיות. הם נמנעו מלגעת בנושא שהיה יכול להרוס הכל. הוא דיבר אליה בעדינות מהוססת כאילו היא מין פצצה מיוחד שעלולה להתפוצץ באמצע המשפט" (עמוד 160). אף אחד לא מדבר על הפיל שבחדר למרות שהוא שם כל הזמן. איך בכל זאת יתקרבו זה לזו ויתגברו? האם יתגברו? מה עם הילד וההחלטה לטובת הילד?
נו, טוב.תקראו. ולא רק את זה. כל ספריו של מקיואן ראויים.
אגב, הסיפור הוסרט בשנת 2018. השופטת היא אמה תומפסטון.








































טובת הילד / איאן מקיואן
(יליד 1948 , המפשייר. זוכה פרס ירושלים על ידי ניר ברקת 2011. נתן הפרס לארגון "לוחמים לשלום")
כמו ספרים אחרים של מקיואן (גן הבטון, תשוקה זרה, כפרה...) גם "טובת הילד" נוגע במכלול של נושאים כבדי משקל: אמונה, דת, התאהבות, זוגיות, ואפילו התאהבות פרוידיאנית (כאילו "בן" מתאהב בדמות "אם").
פיונה היא שופטת בריטית מוערכת המתמחה בדיני משפחה. היא יושבת במשפטים מתוקשרים וחשובים כגון זה שהיא נאלצת להתיר הליך שיפריד בין תאומים סיאמיים, שהוריהם לא מתכוונים להתערב במעשי האל. אם תאפשר הפרדה ימות האחד ויוותר השני. אם תאסור ההפרדה – ימותו שניהם. או משפט נוסף בו ההורים פרודים ואילו האב יהודי חרדי מאד מבקש להעביר הילדות לרשותו ולאסור על האם להיות בקשר איתן מכיוון שהיא לא נוקטת באורח חיים חרדי ורחמנא ליצלן אפילו יצאה לעבוד. כמובן שבספר נזכרים עוד התלבטויות משפטיות מעניינות והכל תחת שרביטה של השופטת פיונה מיי. צריך להעריך את דרך עבודתה המאד מוקפדת ואמינה. היא שוקלת כל דבר מכל היבטיו. לומדת היטב כל נושא ונושא. נעזרת בתקדימים משפטיים ולא נוהגת במשוא פנים. נוהגת בהגינות למרות שביותר ממקום אחד מרומז היחס הלא מחמיא לדת ואומונה (ואני מניחה שכאן מקיואן מביע את דעתו). מערכת המשפט הבריטית כפי שהיא משתקפת בסיפור הזה ראויה להערכה ולהעתקה. חודש אחד בשנה השופטת פיונה מוסעת לפריפריה שרחוקה מלונדון כדי לשבת במשפטים של אנשים שאינם יכולים להגיע מפאת המרחק או מצבם והיא דנה בעניינהם במחוזותיהם.
ועכשיו, כשפיונה, חשוכת ילדים מכיוון שבחרה בקריירה ודחתה הלידה עד בלי סוף, בשנות השישים שלה. בשיא הקריירה, מודיע לה בעלה האקדמאי שהלך איתה את כל הדרך, בנימוס, שהלהט והתשוקה שביניהם דעכו והוא מבקש ממנה רשות לנהל רומן עם אשה צעירה כדי להחזירם. באותו היום עצמו, כשפיונה מרגישה מצד אחד שנסדק עולמה הנוח והמוכר ,נופל לידיה מקרה דחוף ביותר הדורש את כל תשומת לבה. נער שבעוד שלושה חודשים יהיה בן 18, כלומר יהיה בוגר מספיק להחליט אם הוא מוכן או מסרב לקבל טיפולים ובקשתו תתקבל. חולה בסרטן סופני ובית החולים מבקש לאפשר לתת לו עירוי דם חיוני ביותר לחייו. התזמון הוא של שעות ולא של ימים. ההחלטה חייבת ליפול למחרת היום. הנער והוריו הם מכת עדי יהווה. מבחינתם עירוי דם הוא אסור על ידי האל שינקום בהם. הוא טמא. אבל הילד עדיין לא בגיר ובית החולים דורש לאפשר לו ולתת הזדמנות להצילו. פיונה עוזבת מאחורי גבה את המצב הרגיש של נישואיה וקופצת ראש לתוך הנושא החדש.
"טובת הילד " - הוא מושג משפטי-חברתי הקובע שלחברה יש זכות להביע דעתה על האופן בו יגדלו ילדים גם אם דעה זו נוגדת את רצונפ של הילדים או הוריהם.
השופטת נועלת את רגשותיה האישיים וקורות חיי נישואיה ומתעסקת אך ורק במקרה נוגע ללב זה. כדי להבין יותר את הסיטואציה היא מחליטה לנסוע לבית החולים בו שרוי הנער המבריק והמיוחד. לוקחת פסק זמן מחייה הפרטיים ויושבת ליד מיטתו כדי להכירו מקרוב לפני שתיתן החלטה. לדעת אם הוא מבין שחייו יסתיימו ואיתם כל עתידו.
איני רוצה להמשיך ולספר את הסיפור כולו. אבל זהו המצע עליו הוא מונח.
וכתיבתו של איאן מקיואן,כרגיל, מצויינת. הסיפור קולח ומשכנע. המניעים והמהלכים הפסיכולוגיים של הנער והוריו משכנעים ואמינים, המיקום – השכונה האורבנית המיועדת לאליטיסטים שחוצים גנים בדרכם לעבודה כראוי לחבורת אינטלקטואלים – משכנע. אפילו חיי נישואיה של פיונה והנימוס הבריטי מעל לכל - משכנע. משכנע. משכנע. אלא מה? הסיפור (193 עמודים) לא מרגש ולא מביא לשיאים של רגש. אין דמעות ואין רגשנות. הספר כתוב נכון, קולח ואמין ובצורה אנליטית.. ישנו סיפור, ישנה בעיה שמסתכת אבל ההתרה תלוייה כבר בנו הקוראים. מקיואן לא עושה חיים קלים .
מאד נהניתי במהלך הקריאה. הניואנסים הדקים של ההתנהגויות, איפיון הדמויות המדוייק הן החיצוני והן מהלכי הנפש, ההתרחקות וההתקרבות בין בני הזוג הנשואים שמחכים כל אחד מצידו לאות מהאחר. הנתונים המשפטיים הברורים וההערכה לבית המשפט הבריטי ולשופטת האמיצה. חייבת להביא כאן ציטוט שאולי יסביר את דרך הכתיבה המזהירה של מקיואן:
"בקבוק יין עמד ביניהם אך הם שתו ממנו זהיר-זהיר. לא תהיה כאן היסחפות פתאומית לאינטימיות. הם נמנעו מלגעת בנושא שהיה יכול להרוס הכל. הוא דיבר אליה בעדינות מהוססת כאילו היא מין פצצה מיוחד שעלולה להתפוצץ באמצע המשפט" (עמוד 160). אף אחד לא מדבר על הפיל שבחדר למרות שהוא שם כל הזמן. איך בכל זאת יתקרבו זה לזו ויתגברו? האם יתגברו? מה עם הילד וההחלטה לטובת הילד?
נו, טוב.תקראו. ולא רק את זה. כל ספריו של מקיואן ראויים.
אגב, הסיפור הוסרט בשנת 2018. השופטת היא אמה תומפסטון.

המלצה לקריאה של "פרפר במחסן" של שולמית לפיד
הוצאת ידיעות אחרונות, , 2020. 205 עמודים



התגעגעתי לליזי בדיחי והנה היא כאן. זה הספר השביעי בו שולמית לפיד מחייה אותה ומשיבה אותה אלינו. הספר הקודם היה "סוף עונת הלימונים" שיצא לפני 13 שנים. באותו ספר נהרג העורך של המקומות "זמן דרום" ובעקבות שינויים שונים וירידת קרנה של העיתונות הכתובה ליזי עוברת לתל אביב, כחוקרת במשרד עורכת דין ממולחת . אבל שום דבר לא השתנה. עדיין, הדבר הזוהר היחיד בליזי הם עגילי הפלסטיק הגדולים (כך מספרת שולמית לפיד) ואולי זהו גם מקור כוחה. אותה רווקה , הפעם בסביבות גיל 40, שטוב לה עם הלבדיות שלה, קצת מאוהבת אבל במידה. טובה לבריות. (שוכרת חדר על הגג אבל עוזבת אותו לשבועיים כדי שחברתה של המשכירה תוכל להתגורר בו כשמגיעה לביקור מארה"ב)... חריפת שכל, אוהבת את העבודה שלה ומסורה, חרוצה, לא מפונפנת , יודעת להכנס למשחקי תפקידים כדי לקדם החקירה. שוב נזכרת בחיבה האם בבאר שבע, בת שבע. שוב נזכרים בגיסים השוטרים (ההגונים. אלה שאינם מוסרים מידע פנימי), ושוב נזכרת הדודה הרווקה גם היא, מלכה, היומנאית, שעוזרת לליזי במין אחוות נשים שכזו. אבל, הזמן כאילו עצר מלכת. אין טלפונים סלולריים, אין מכשירי איכון, אין טכנולוגיה מבריקה כמו זו שמקיפה אותנו עכשיו. בכלל, אין אזכור של תקופה מסויימת, ראש ממשלה מסויים, רמז לתקרית היסטורית שיכול להצביע על הזמן של הסיפור. הטכנולוגיה מתבטאת עדיין במחשבים מתקדמים במערכת הבנקאית שבהם שולטת דווקא אישה, דורית, אשתו השניה והצעירה של הסופר הידוע והמבוגר ממנה בהרבה אלישע. זו היא שמפרנסת אותו ובזכותה הוא יכול לחיות חיי נוחות. היא ציידה אותו בסטודיו מרווח ונוח וכל מה שהוא צריך לעשות זה לכתוב. אבל הוא לא מסתפק בזה. הוא בוגד בה. כל מיני סטוצים והאחרון שבהם "מעלה לה את הסעיף" והיא נוקמת בו. אגב, רוב הדמויות הנשיות בסיפור עולות על הגבריות. הן יותר נחושות, ידעניות, מארגנות, מתנהלות ומנהלות את העולם שסביבן.
אז מה היה לנו.
שולמית לפיד במיטבה. עדינה. ויחד עם זה תיאורים אמינים עד כדי כך שלפעמים נדמה שאנחנו מכירים את הנפשות הפועלות או חלק מהן. שולמית מקרבת אלינו את המילייה הספרותי בארץ על הצדדים השונים בו. המגוחכים קמעה. על הרדיפה אחר הפרסום והפרסים, הרדיפה אחרי "השמות הנכונים " וההתחככות בהם. השמירה על הייחודיות (למשל הסופר שחוקר את ברנר ופוסל כל מי שמוציא מחקר חדש) . הרכילות וההנאה מנפילתו של האחר. סופרי צללים. הוצאות לאור. זה חומר שהיא כמובן שוחה בו היטב ויחד עם זאת לא מתרפסת. לא לוקחת אותו ברצינות אלא מביטה עליו מבחוץ וקצת מעבירה ביקורת.
את הסיפור מניע מעשה הנקמה של דורית באלישע. ומכאן הסיפור מתגלגל והופך פניו. מז'אנר הנובלה הוא הופך להיות סיפור בלשי.
נעים לקרוא את ספריה של שולמית לפיד. הספר לא נושק לגבהים היסטריים ולא סוחף בפראות אבל בהחלט מאד קריא. קל לקריאה. אינטליגנטי ומעביר מסר. שולמית לפיד בדרכה זורעת בו מהידע העצום שלה בעולם הספרותי והתרבותי ומביאה מובאות ודוגמאות מפוקנר, סטניסלבסקי, ועוד רבים וטובים.
ושוב, לא יודעת מה איתכם. אני התגעגעתי לסגנון של שולמית לפיד ולליזי בדיחי, ובאתי על סיפוקי. מקווה שליזי לא תחכה עוד 13 שנים עד הפגישה הבאה.

המלצה לקריאה:
כחול הירח - NACHTBLAUW מאת: סימונה ואן דר פלוכט
תורגם מהולנדית : ד"ר אורן שדה-לייכט.
יצא לאור בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, בשנת 2018, 269 עמודים.
התקופה בה עוסק הספר נקראת "תור הזהב" בהולנד. המאה ה – 17. אבל לא כולם הרגישו את המוזהבות הזו. רק שכבה דקה של המעמד הבינוני הגבוה, וכמובן העשירים. רוב העם חי מחקלאותץ החורפים היו קשים ביותר, התמותה היכתה באחוזים גבוהים.במשפחתה של גיבורת הסיפור , קתרין ברנצדוכטר, נשארו ההורים, שניבנים ובת – קתרין. שתי אחיותיה הגדולות יותר נספו באחד השטפונות כשהנהר עלה על גדותיו. דבר שגור ומקובל בארץ השפלה. החקלאות גם היא מתבססת על שטחים שנכבשו ויובשו בידי אדם והוקמו סכרים למנוע את הצפתם מחדש. בדרך כלל האנשים התקיימו מגידולי החקלאות שלהם, וביום השוק החודשי נסעו בכרכרות העירה והחליפו ביניהם מוצרים כמו גבינות או גלגלי כרכרות במוצרים אחרים או בכסף. חיים כפריים קשים . כולם עובדים. כל בני המשפחה. הנישואים קורים בגיל מאד צעיר ואז הנערה עוברת לחסות בעלה. היא מחויבת לצייתנות מוחלטת והוא מחוייב לא להתעמר בה. במקרה של קתרין זה לא קרה. מנערה שחלמה לעזוב את הכפר ולעבור לעיר הגדולה, הפכה לאשת איש שתיין ומכה. כשהוא מת היא ניצלה את המצב ונגד דעת הרוב עברה לעיר הגדולה בסביבה. היא ירשה את רכושו (הדל) של בעלה המת והעדיפה למכור החפצים. כמובן שתושבי האזור הכפרי אותו היא עזבה (דה רייפ) הסתכלו עליה בעין עקומה וממש לא הבינו אותה. אנשים לא נהגו באותם ימים לעקור ליישובים אחרים. אמנם גם בעיר היא בחרה בתפקיד מנהלת משק בית, והשאלה היתה האם בשביל זה היא עוזבת את בית המשפחה בדה-רייפ, אבל לקתרין לא היתה כל מיומנות אחרת... גם משם המשיכה להתגלגל בין הערים השונות, כולל אמסטרדאם, ולבסוף מצאה עצמה בדלפט. קתרין היא בחורה נועזת ובוחרת בהחלטות קשות ולא מקובלות. רוב הנשים באותה תקופה לא יצאו מדלת אמותיהן ולא גילו יוזמה. זה בפירוש היה עולם של גברים. למרות שהמחקרים החברתיים מוכיחים שבהולנד של המאה ה- 17 מעמד הנשים היה יותר טוב מאשר בשאר מדינות אירופה. אשה יכולה היתה להיות עזר לבעלה ולא רק להיות עקרת בית ומגדלת הילדים ועובדת בפרך סביב אזור מחייתה הצנוע. הגישה היתה ששותף או עובד בשכר יכול לרמות ולשקר ולהונות את בעל העסק ואילו האשה, בת הזוג לחיים, מחוייבת לו ונאמנה, ובעלי עסק העסיקו את נשותיהם ונעזרו בהן לפיתוח המפעל המשפחתי באשר הוא. למשל, נזכר הצייר יוהאנס ורמיר, שיחד עם זוגתו החזיק וניהל מלונית ובית מרזח. לאחר מותו אשתו המשיכה להחזיק בעסק בלעדיו. גם אמני החרס (החרסינה ההולנדית) שהם עיקר הספר העסיקו באותו עסק את נשותיהם. ואכן זה גם מה שקרה לקתרין, אחרי מות בעלה. היא לקחה עובד שיחתום על הניירות כמנהל המפעל אבל היא זו שהעסיקה וקידמה ופיתחה אותו. כאישה לא היתה לה זכות חתימה, אבל היא למדה לחיות עם החוקים הנוקשים. דלפט הפכה למעוז החרסינה ההולדנית. עשרות בתי עסק ומפעלים קטנים יצרו את כלי החרס המצויירים ביד, זוגוג לבן ולעיו עיטור כחול. ועד היום זה מקור הכנסה תיירותי חשוב בהולנד.הפריחה החלה אז, במאה ה -17, ויחד איתה ההמצאות והפיתוח של החרסינה המיוחדת לדלפט כפי שמתואר בספר. הסופרת סימונה ואן דר פלוכט סיפרה בריאיון שנתנה שכלי חרסינה קטן ומקסים שמצאה בחנות עתיקות עם עיטורים סיניים על זוגג לבן, הוא זה שהתניע את הסיפור. הוא זה שגרם לה לחקור את התקופה ולספר עליה. כלים אלה שהם כה מקובלים בהולנד טרם זכו לסיפור משלהם והסופרת פשוט הרימה את הכפפה ויצרה את הספר המקסים הזה.
הספר מסתמך עלכמה וכמה ארועים הסטוריים, כמו השריפה הגדולה בדלפט שהרסה חלק גדול מהעיר וגרמה למותם של מאות מאנשיה (שריפת מחסן תחמושת), וכן המגיפה השחורה , מגיפת הדבר, שהשתוללה והפילה חללים רבים מאין ספור. כן נזכרים ציירים כמו רמברנדט שהיה נערץ כבר בימיו, ורמיר, אמני חרסינה הולנדית אמיתיים, ועוד. מעניין לקרוא על חיי המשפחה, על היחסים בין האנשים, על החברות וההתחברות בין האנשים. מעניין לקרוא על הטכנולוגיה שהרימה ראש באותה תקופה, על אורח החיים, על מסחר וכלכלה ואיגודים מקצועיים וגילדות עם החוקים השונים שלהם, על דת ואמונה שמתבאים אחרת אצל בני אדם שונים, על חוק ומשפט, על מדע הרפואה ובכלל מה קרה בתקופת המגיפה השחורה.
אבל, ובעיקר, מעניין לקרוא על קורות חייה של קתרין, אשה לקחה גורלה בידיה בתקופה שכזאת והיתה יוצאת דופן. דרך סיפורה אנו מתוודעים לקורות בהולנד ואולי ניתן להסיק מסקנות גם לגבי העולם באותה תקופה, בצורה מעניינת .
הספר מומלץ על ידי בחום.
בחרתי לסיים עם כמה משפטים שמגדירים את הקושי של נשים להתפרנס כשהן לא נשואות באותה תקופה:
"כבר שבוע שאני מחפשת עבודה במרץ. אני מתרוצצת בכל העיר, מהבתים המהודרים שלאורך תעלת מינט ועד למרתיחי המלח בתעלה העתיקה ולמבשת הבירה ברחוב האוטיל. אני מגיעה גם לבית היתומים העירוני ברחוב דולן ולבית האריגה למשי הצמוד אלי, ולאחר מכן למנזר סנטה קתרילנה ולשלל אכסניות ופונדקים. לא משנה לי מה אצטרך לעשות – לנקות, לסחוב דברים על הגב או לטפל בחולים. רק שתהיה לי עבודה.
בסוף השבוע אני יושבת מאוכזבת מול ברכט בפונדק.
לא חשבתי שיהיה כל כך קשה למצוא משהו, אני אומרת. לגברים יש המון עבודות, אבל לנשים ממש לא." עמוד 17..

ואנחנו היינו עוד ילדות / מאת גליה הראל דור
הוצאת כנרת זמורה, 2020, 315 עמודים.
בתמצית ובלב הספר מונחת חברות שהתחילה כששלוש נשים היו פעם ילדות. בשלב מסויים שתי חברות המשיכו הלאה, ואילו אחת נותרה מחוץ לחברות. אחת מהן, אלונה, נוסעת לפגישות עסקים בלונדון ולא חוזרת. בעלה, רמי, מזעיק את חברתה אוסי וזו מתקשרת אחרי 20 שנים לאיילת ומזמינה אותה לצאת איתה למסע חיפוש אחרי הנעדרת, אלונה.
הביקורת שלי על הספר היא לא חד-משמעית.
השפה נכונה וקולחת.התיאורים מעניינים. רמת המתח נשמרת כמעט עד סוף הספר, הנושא: חברות בין נשים, מוכר לכל אחת מאיתנו, ולכל אחת יש מה לומר בנושא.
מה לא טוב?
ובכן, מבחינתי, האמינות. חברות בין 3 ילדות ההופכות לנשים... מתוארת במידה קצת מוגזמת. כאילו החור שנפער כשהחברות פוקעת עם הנתק (ולא חשובה הסיבה) הוא פיצוץ שלא יתמלא. חלל איום ונורא. נו, באמת.חברות – חברות, אבל בכל זאת החיים זורמים, (שונאת את המילה הזאת), ישנם דברים גרועים יותר, אסונות קטנים וגדולים, בעיות , מקרים, מהלכים שונים בכל משפחה ומשפחה, ונפגשים עם עוד חברים וחברות. לא רק מבית הספר, מהצבא, מהעבודה, מהשכנות, מהסופרמרקט, מהנסיעות המשותפות, מהטיולים... ואיפה לא. ונפרדים. וממשיכים הלאה. החלל לא כזה דרמטי. להיפך, כמה פעמים ניסיתי לחדש קשרים עם חברויות ישנות ויצא מזה סוג של מפח נפש. לא מוגזם, אבל מפח נפש קטן.
כלומר, אני מבינה את ההתגייסות של השלישית לחיפושים משותפים אחרי חברת הילדות שלה. גם אני, לו יכולתי מבחינת עבודה / משפחה/ החיים הייתי מצטרפת למסע חיפושים גם אם זו לא היתה חברתי הטובה ביותר מימי הילדות.
אבל, שלא תבינו, הספר בכל זאת נותן הרבה סיפוקים מכיוונים אחרים. המצבים המתוארים כל כך מוכרים וקל לנו להזדהות איתם. הוויכוחים עם הבת שנועלת עצמה בחדר ולא נותנת מדרס לחיים הפרטיים שלה, סוגרת פתח לפני האמא להתערב. היחסים עם בן הזוג, תיאורים של חיי המשפחה, צילומי הסלפי הכמעט אובססיביים שנבחנים רגע לפני ההעלאה לטוויטר, כדי שיראו עד כמה אני יפה ומוצלחת ועושה חיים משוגעים...הצורך להרשים, המדד להצלחה, ועוד ועוד.
ספר נחמד, קולח, ומאד ישראלי.
סיפור המסגרת (החברה שנעלמה והחיפוש אחריה) הוא תירוץ לספר אותנו, לדבר עלינו. ואוי, כמה שאנחנו דומים.
מבחינת העיצוב האמנותי. הספר מסופר מפי כמה קולות (בעיקר שלושת החברות, אבל יש עוד כמה). ובכמה לוחות זמנים שונים. בראש כל פרק שם המספר והתאריך. מה שעוד יפה בעיני שגליה הראל דור, המחברת, הוסיפה (מפיה של אוסי שכותבת יומן) שירים, בחלקם של משוררים מהשורה הראשונה כמו לאה גולדברג, אברהם חלפי, זלדה ועוד. אפילו שם הספר לקוח כציטוט מתוך שיר ידוע "תמונה" של דליה רביקוביץ.תחפשו את השיר. שווה. ותזכרו את הביצוע הנהדר של יהודית רביץ. עוד זכרון ישראלי קולקטיבי. שירים שפשוט בא לך להעתיק אותם למחברת משלך ולהתמש בהם מפעם לפעם. לדפדף.
והנה פיסת חיים כפי שהיא מתבטאת בספר: (עמוד 70).
אני מתעוררת עוד לפני שהשעון המעורר בטלפון שלי מצלצל. הבית חשוך ושקט. אני נזכרת שאמא נסעה וממשיכה להתפנק במיטה. הכי כיף לי כשאמא נוסעת. זה לא שהיא אמא לא טובה. היא דווקא משתדלת, אבל יש לה יותר מדי חוקים מעצבנים, ועם אבוש תמיד אפשר לעשות מה שרוצים. חוץ מזה שהיא תמיד עסוקה בעצמה. במחשב שלה, בעבודה שלה, או במה נאכל או בלאן נלך, אבל אף פעם היא לא באמת מקשיבה. וחוץ מזה כשהיא נוסעת יש לי אבוש אחר. אבוש שמח. מצחיק, אבוש שר. אבוש משתולל, שלא אכפת לו כל הזמן מה אמא תחשוב, או מה אמא תגיד או אם אמא תתעצבן."
וקצת על הסופרת, גליה הראל דור.
ילידת 1990, גדלה ברעננה. נשואה + ילדים. בעלת תוארים בכלכלה ומינהל עסקים וגם בכתיבה (מנשר). בימים אלה מתמודדת עם מחלת הסרטן ומשתפת בבלוג משלה על מהלך חייה ועל המסע בעקבות המחלה .

העוזבים / מאת ליסה קו
תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי; הוצאת סנדיק ספרים, 2018. 469 עמודים.

דמינג גואו הוא גם דניאל וילקינסון, ואולי הוא לא זה ולא זה. דמינג נולד בארצות הברית לאמא מהגרת בלתי חוקית מסין. כשהוא ננטש הוא אומץ בידי זוג אמריקאים ששינה את חייו והתחיל בכך ששמו הפך להיות דניאל וילקינסון.
אמו הגיעה לניו יורק עם ציפיות גבוהות לשנות את חייה ולחיות כראוי. היא באה מכפר קטן מוכה עוני והזנחה בסין וכדי לשנות ולצאת ממנו נאלצה לעבוד בעיר המחוז הגדולה פוג'ואו ומשם הצליחה להתחמק לתוך ארצות הברית. נקודת הפתיחה שלה היתה קשה, הן כמישהי שמגיעה מכפר מרוחק וזנוח והן בגלל מינה, ילדה/אשה, מעמד שגם בכפר הוא בעייתי. אבל פאיילן עשתה זאת. מה שפאיילן לא תיארה לעצמה הוא שגם בפוג'ואו וגם בניו יורק , בברונקס, תיאלץ להסתפק בעבודות דחק בלי תנאים סוציאליים ושכר הולם, במגורים לפעמים תת-אנושיים, בתאי חיים מחפירים.
בלי ספויילרים מיותרים רק אצין שדמינג ננטש על ידי אמו (ומה שקרה לה זה סיפור נוראי וראוי לדיון בפני עצמו), ונמסר לזוג מרצים בקולג' קרלו בעיירה רידג'בורו. שמו החדש הוא דניאל וילקינסון. בני הזוג וילקינסון מלאים רצון טוב לאהוב ולגדל אותו כאמריקאי מוצלח בן דמותם. משכיר, נאור, תרבותי, אחראי, יציב ושבע רצון. אבל דמינג-דניאל נושא את עול ילדותו. הוא היה בן 9 כשנמסר לידיהם וילד שכזה לא מניח מאחוריו את חייו הקודמים ומוחק אותם. הוא אמנם מלא אהבה לקיי ופיטר וילקינסון אבל הוא מתגעגע לאמו ולחייו הקודמים. עם השנים הוא הופך להיות יציר כפיהם של בני הזוג וילקינסון אבל רק לכאורה. רצונותיהם אינם רצונו. הוא לא טוב בלימודים ולא ממלא את ציפיותיהם ומאידך כל כך אוהב ומחובר למוסיקה, אבל לא רוצה לאכזבם לכן מבטיח שוב ושוב שיחזור ללימודים לקולג' , לזה שהם כל כך משתדלים להכניסו אליו וילך בדרכם ויהפוך להיות בן ממשיך למשפחת וילקינסון... דניאל החצוי הזה גדל בלי שורשים אמיתיים. עם רצון לגדול כפי שמצפים ממנו אבל עם בור ריק של חוסר שורשים שלא נוטש אותו. דניאל גדל כאדם שמרגיש שלא נמצא במקום הטבעי לו. תלוש. יודע שהדרך בה הוא הולך נבחרה עבורו אבל אינה מתאימה לו. הוא לא רוצה בה אבל חובתו ללכת בה. . לרצות את הוריו המאמצים ולרצות את סביבתו. הוא מאכזב אותם והן את עצמו.
הסיפור מתגלגל ודניאל מוצא את אמו הביולוגית ומנסה לפתור את החידה מדוע נטשה אותו. מה קרה שם בעבר. בהמשך הוא מטלטל בין זהותו כסיני או כאמריקאי, שוב , נע ונד בין העולמות. לקרא סוף הסיפור דמינג-דניאל בוחר והפעם הבחירה היא שלו. סגירת מעגל.
הסיפור מסופר בשני קולות. צד אחד סיפורו של דניאל, שניתן בגוף שלישי. החל מילדותו המוקדמת דרך עזיבתה של האם ומסירתו לבני הזוג וילקינסון וההמשך. וכל הזמן הדגש הוא על תלישותו, חוסר השורשים והצורך להסתיר, לשחק אותה כילד אמריקאי אוהב במשפחה נורמטיבית כשהוא יודע שזה מצג שוא. הוא הסיני היחידי בעיירה ואף אחד לא יכול להכנס לעורו. גם לא אלה שאוהבים אותו. הוא מתמודד הן עם הקשיים כילד סיני בחברה לבנה והן כילד מאומץ. מהו באמת?
הקול השני הוא קולה של פאיילן שבארצות הברית הפכה לפולי. אשה צעירה ונחושה מהאזור הכפרי המוזנח בסין שהעזה וחדרה לארצות הברית כמהגרת לא חוקית וילדה כאן את בנה יחידה, והמשיכה להיאבק כל עוד נפשה בה. אם אוהבת עד בלי די, (לפחות כפי שהיא מציגה זאת בסיפור בקולה שלה) אשה פיקחית ומפולפלת, נבונה מאד וחותרת קדימה אבל גם אנוכית בלי תקנה . כזו שמסוגלת לפגוע בקרוביה כדי לממש את תכניותיה.
והנה ציטוט מהספר הממחיש את הרגשת הזמניות של דניאל בעולמו והתלישות בה הוא חי:
"לאמץ. היה מונח דומה גם בסינית, אלא שדמינג כלל לא העלה בדעתו שהשהות שלו במחיצתם של פיטר וקיי היא יותר מזמנית, ממש כשם שהחיים עם יי-גונג היו עניין זמני בלבד. אפילו השם דניאל וילקינסון נראה כמו תחפושת שעטה לפרק זמן בלתי מוגדר, עד שיחזור לשמו האמיתי ולכוכב הבית שלו. אבל היכן נמצא ביתו האמיתי. זה כבר לא היה ברור.
זה מוזר, אמר.
אתה מתגעגע לאמא האמיתית שלך?
כן." (עמוד 115)
שיחה בין דניאל לרולנד, חברו ושותפו לאהבת המוסיקה.

ועכשיו לדעתי האישית
עם תחילת הקריאה הספר התניע לאיטו, אבל אחר כך נכבשתי. יכול להיות שהבעיה בעריכה, אולי הוא קצת ארוך, מאידך השפה נהדרת ורב גונית. דמינג-דניאל חש את המוסיקה בכל חושיו, פרץ של צבעים ורגשות, הן בהליכה ברחובות, בנסיעה, תוך כדי פגישה עם אנשים. משהו. גם הרגשת החנק והלבדיות נמצאת כאן במלוא עוזה. חוסר השייכות לאף אחד מהעולמות והרצון להיות אחד מכולם. במקום מסויים בספר נאמר שהוא לא ידע עד כמה מתיש הדבר להיות לא בולט. לא ציטוט מדוייק אבל זו ההרגשה: עשה בבקשה שאהיה כמו כולם. וכמובן הנושא הכאוב מאד של המהגרים הבלתי חוקיים. הציפיות שלא מתממשות, הממשלים שמנסים לגרש אותם באכזריות בחזרה לגורלם המר, חוסר התנאים וחוסר התוחלת בשיפור המצב, תמיד ישנו מישהו חלש אחר שמנצל אותך יותר ויותר, תמיד המהגר הבלתי חוקי בתחתית שרשרת המזון. והרי היתה סיבה למה הוא עזה את מקום חיותו הטבעי והלך לרעות בשדות זרים. לארצות הברית היסטוריה ארוכה השזורה בשנאת זרים ורדיפתם ועכשיו בעידן טראמפ שוב העניין צף ומשתלט והופך לנושא מדובר.
ואפילו רק מבחינה זו הספר חשוב.
הסופרת ליסה קו, שזה ספר הביכורים שלה, היא בת למהגרים סינים שהגיעו מהפיליפינים והתיישבו בשכונה לבנה בניו ג'רזי, ארצות הברית. את הסיפור כתבה בעקבות מאמר שקראה בעיתון ואני בטוחה, והדבר מורגש מאד בספר שהיא הסתמכה על רגשותיה האמיתיים ונסיון החיים שלה.
מומלץ לקריאה.

המזל הקטן הוא רק פתיח לאסון הגדול.
קלאודיה פיניירו בחרה לגיבורת ספרה את מרי האמריקנית מבוסטון שחוזרת למקום בו קרה האסון הגדול. קו השבר הנוראי של חייה. מזמן לא קראתי ספר כל כך רגיש וכל כך מלא בתובנות אנושיות. למרות הנסיבות הנוראיות ומכמירות הלב שמרילה חוותה הספר נע בקלילות ו"זורם". הסיפורים והתאורים כל כך אמינים שגורמים לי לחשוב שאני מכירה את מרי מאז ומתמיד ומזהה את קו החשיבה וההתנהגות שלה. מה הייתי עושה במקרה כזה? איך כל אחד היה מתנהג בנסיבות האלו?
מרי היא אחת מאותם אנשים שיכולים לצפות בקו השבר של חייהן ברגע שזה קורה. ו"בעזרת אנשים טובים" כפי שהיא מספרת , היא מצליחה לקום מההריסות ולהמשיך. אבל איך? בלי שהעבר ימחוץ אותה? היא מסגלת לעצמה אמצעי התמודדות ותמיד מלווה אותנו השאלה האם גם אנחנו היינו נוהגים כך?
קלאודיה פיניירו שותלת בספר רמזים מטרימים כשמובן מרימים את רף המתח. ואכן הספר לובש צורה של מותחן פסיכולוגי אבל זו התחזות. זה ספר על אנשים ואהבה, על משפחות מסוגים שונים שבכל צורה הם העוגן של חיינו ועל יחסים, ושאלת השאלות: עד לאן תגיע אהבת אם. הספר מתובל בציטטות ואזכורים מספרים וסופרים אחרים. חשמלית ושמה תשוקה (טנסי ויליאמס), הבנות האחרות (של אליס מונרו) ועוד. בן זוגה האמריקאי שלמעשה מציל אותה מעצמה ופוקח לה את העיניים בקשר לחייה, מגיש לה ספרים לקריאה שפשוט מחזירים אותה למסלול. וזה נהדר.
אני חייבת לסיים עם ציטטה ובחרתי בזו שבעמוד 138 (מתוך אינספור ציטטות שרציתי להעתיק למחברת ובחלקן אפילו עשיתי זאת): "ישנם אירועים מסויימים שנגזר עליהם לקרות, אין נסיבות שעשויות היו למנוע אותם. גם אם אדם עושה קיצורי דרך או סוטה מהדרך או אפילו נעצר במקומו. אין עילה ואין דת שיסבירו למה. כפי שאי אפשר להסביר על מה ולמה המלחמות או מעשי הטבח....במפת הדרכים של חיינו רשומה התחנה ההיא כחלק מהדרך שאנו עוברים בה... אי אפשר למנוע את הנסיבות אבל כן קיימת האפשרות להחליט מה לעשות אחר כך. ואני בחרתי"..... "איש לא כפה עלי לעשות מה שעשיתי לאחר מכן. לא כולנו מסוגלים לבחור את האפשרות הטובה ביותר..."
הגיבורה, מרי, אשתו של רוברט, לא שוכחת את עברה. היא חיה איתו ולצידו. היא לא שוכחת את כל ההתנכרות והשנאה, את הבוז והנקמנות בדרך שאנשים נהגו בה, אבל היא גם זוכרת את אלה שאמרו מילה טובה והבינו , הרימו מההריסות ותמכו עד שיצאה לדרך שבה יכולה היתה להתמודד. והם המזל הקטן של חייה.
רוצו ותקראו את הספר (וגם את הספר הקודם שלה: "האלמנות של ימי חמישי", אנושי ומקסים). תודה להוצאת תשע נשמות שמרימות את הכפפה ומביאות לנו מתנות קטנות.
כמה מילים על הסופרת קלאודיה פיניירו: ילידת ארגנטינה, 1960. מוציאה ספרים בקצב של אחד לשנתיים. נחשבת בשלישיה הפותחת של סופרי אמריקה הדרומית, ואני שמחה שתירגמו אותה לעברית.