מארק הוא לא 'סתם' ניצול שואה.
הוא ניצול מסוגר, שעבד בגפו במרתף תיקים רפואיים של אנשים מתים ("..כי המתים לא באים לרדוף אחרי אף אחד..") במשך שנים רבות.מבודד ומסוגר מהעולם

מארק הוא איש עבר ומוניטין מפואר. בעל חוש הומור שחור ופלרטטני ,זכרונות כואבים מתקופת השואה ו2 לחמניות יבשות השוכנות באורח קבע בכיס חליפתו.
הסיפור, בסגנון כתיבה ציורי וקולח- מלווה את מארק לטיול פנסיונרי אל האי באלי ומפגיש את זיכרונות העבר שלו מול חוויות ההווה (למשל, לוויה מצועצעת ופרימיטיבית בסופה נשרפת גופת המת - מזכירה לו את שריפת הגופות ואת הריח שאי אפשר היה להתעלם ממנו במיידאנק..) לאורך הספר בקפיצות זמן של הווה ועבר מתגלה לנו סיפור חייו והישרדותו של מארק את התופת

התפקיד שמארק ביצע בשואה מתגלה בהדרגה לאורך עלילת הספר כשתחושות המצפון והמחיר הכבד של הישרדותו- מלוות אותו ללא הרף . שאלות מוסריות מהדהדות ברקע. למה דווקא הוא שרד, האם הינצלות של אחד במחיר מוות של אחר-היא ראויה? מה הם בכלל חיים בתוך עולם מלא שדים? האם טקס אכילת גחלים לוהטות, להם היה עד מארק בטיולו, מרצה את השדים שבתוכנו או שדווקא הגחלת אמורה לזכך ולטהר אותנו?
איזה גחלים אנו מסוגלים לבלוע בעבור הישרדותינו ואמונתנו?
ובכלל, מה הם הגחלים הבוערות הללו שלא נותנות לנו מנוח...

ממליצה בחום . נהנתי מאוד

אוכלי הגחלים / גיל אילוטוביץ

אני מודה שרב השיח והתגובות לביקורתו המרתקת
של טוביה על הספר רומקובסקי מלך היהודים, היתה לי כעין זרז לכתוב
את חוות דעתי על הספר אוכלי הגחלים.
וכל זאת למה?
מכיוון שהספר מעלה את סיפורו של מרדכי מארק גרינשטיין, יהודי בורשה (דמות בדויה לחלוטין)
שלפני המלחמה ההיא היה עוזרו (מנהל עסקיו) של רב, איש צעיר, נהנתן ותאב חיים, בילויים
ושעשועים, במהלך המלחמה היה בגטו ועדיין שימש עוזרו של הרב
עד שאזלו משאבי הרב העשיר וכאשר הוא ובניו נשלחו למחנה השמדה, נשלח גם מרדכי
גרינשטיין למחנה טרבלינקה.
במחנה טרבלינקה הופך מארק לקאפו יהודי ומנהל בלוק. בידו היה להחליט על חייהם או מותם של אחיו היהודים. מארק לוקח את תפקידו ברצינות יתרה וביד קשוחה, אם מתוך יצר
הישרדות או מתוך היסחפות או התבהמות. הוא לא מהסס לפעמים להכות עד זוב דם
או עד מוות את המוזלמנים המסכנים (מוזלמן הם היהודים במחנות שאיבדו במשקלם כל כך הרבה
שנראים כמו שלדים) ומצד שני ישנם מקרים שהוא בעצם הציל את חייהם של כמה אנשים
אחד מהם היה קשור לאהובתו משכבר הימים לאה,ואחרים בגלל החלטה לדחוף אותם לקבוצה
שנשלחה לעבודה.
אילוטוביץ בונה דמות שאינה חד משמעית לטוב או לרע אלא משהו באמצע, הוא מנסה אולי
לומר על ידי דמותו של מארק גרינשטיין שלפעמים תקופות קשות מאוד גורמות לנו להפוך
לאנשים שאפילו אנחנו לא מכירים את עצמנו. גם אנשים נורמטיביים לכאורה כמו מארק,
שהיה לפעמים בריון וחזק פיזית לפני, יכול להפוך לאיש אלים וצמא דם וכלי בידיהם
של הצוררים.
מארק ניצל מהשואה הגיע לארץ וכאן הוא מנסה לבנות לעצמו חיים, עבודה, אבל עברו ממשיך
לרדוף אחריו. כאשר מתגלה עברו ותפקידו במחנה טרבלינקה הוא עומד למשפט
הוא יוצא חייב , אבל התקופה שישב בכלא עד המשפט נחשבת לתקופה הקצובה לו לרצות את עונשו.
עליי לציין שאילוטוביץ יוצר דמות שקשה מאוד לשנוא או לשפוט אותה ממבט של עשרות
שנים אחורה, להיפך, לאחר השואה והעליה ארצה מארק משתתף כחייל קרבי במלחמת
השחרור ומקבל תעודת הצטיינות במלחמה, הוא שכן טוב עובד מסור ואפילו איש חביב
ונחמד למכריו שמתקשים להאמין לתפקיד שמילא בשואה.
אולי במקום מסויים הסופר מנסה לומר, שלפעמים לא שופטים אדם אלא אם כן
עומדים במקומו, כיוון שהחיים לפעמים מאלצים אותנו להגיע למצבים שלא חלמנו
להגיע אליהם, אל לנו לשפוט לחומרה אחרים.
אישית, אני מודה שמצד אחד התאהבתי בדמותו של מארק גרינשטיין כפי שהיא
מתוארת בספר מחוץ לתפקיד הקאפו ומצד שני אין בליבי רחמים או הבנה לאנשים
ששימשו כעוזריהם של הצוררים הנאצים בשואה במחנות בגטו ומחוצה להם.
מעבר לסיפור ולתפקיד של מארק הזקן שחוזר בזיכרונותיו לעברו השנוי במחלוקת
הספר היה מעניין לקריאה לא כבד במיוחד או דרמטי ,אי אפשר לכנותו ספר שואה מובהק,
כמו הספרים של ק. צטניק או נוטות החסד של ג'ונתן ליטל שקשים לקריאה ומכבידים על
הנפש. הוא בהחלט יכול להתאים גם למתבגרים בחבורה. והוא כן מעורר מחשבות
אבל לא מעיקות מדי. מומלץ.

גמ אני קראתי את הספר הזה והוא עדיין על המדף שלי. לא זוכרת מתי קראתי, באלי באינדונזיה זה רומנטי שואה תמיד היתה מחוצ לתחום בשבילי לקריאה והנה אני מצליחה לקרוא ואפילו נהנת עד כמה שאפשר להנות ועוד מהסיפור הכול כך קשה הזה של קפו אתגר וניראה לי שצלחתי אותו כיוון שאין שום סימניה שהשארתי אז בטח סיימתי ואז אני מרוצה ומסופקת בזאת. חוצמזה שלא כדאי שאוסיף שומדבר כיוון שכבר נכתבו 22 בקורות חלקן ארוכות מפורטות וחלקן מועטות במילים ורובן באמת אוהדות את הספר והינן סופרלטיביים עליו ועל הסופר. יש גם 23 הצעות למכירה שזה לא מעט. אז המון תודה רבה לכם. שאו ברכה וראו טוב. 08-12-2022 10:29 חמישי שמח סופ"ש קסמרפאמבורך.

קטונתי.
קטונתי מלהעביר ביקורת על אנשים שמקבלים החלטות שמקווה שלעולם לא אצטרך להחליט.
ובכלל , כשגיבור העלילה הוא אדם קשיש חביב, הצועד יום יום ברגל מאואזיס בר"ג לטיילת בתל אביב קשה לי יותר להאשים או לשפוט.

מארק גרינשטיין הוא קשיש שובה לב, מתבודד, ערירי, עובד מדינה פשוט שמסתיר אחריו סוד גדול ומשא כבד על כתפיו מתקופת השואה.
הוא פודה את כל חסכונותיו ונרשם לטיול מאורגן לאינדונזיה.
דווקא שם יציפו אותו זכרונותיו וההווה יתערבב עם העבר הנורא.
הספר מהלך בקפיצות גסות בין המזרח הרחוק למחנות המוות של אירופה, שם נחשפות החלטות שקיבל מארק במחנה הריכוז, התפקיד שלקח על עצמו בכדי לשרוד וההשלכות שלהם על חייו עשרות שנים לאחר תום המלחמה.

השפה ציורית, לא תמיד קלה וזורמת. הצבעוניות, החיות והקסם של המזרח מנוגד כ"כ לאפור של מזרח אירופה וריח המוות של המחנות . לכאורה אין כל דמיון בין המזרח, תרבותו ומנהגיו לבין ההיסטוריה היהודית- ובכל זאת ההקשר שנוצר חזק ומפתיע.
העלילה מתקדמת לאט, חושפת טיפין טיפין. עבר-הווה-עבר.
יש תחושה שהסופר מהלך בזהירות בין כתיבה נקייה משיפוט לבין האשמה דוממת. מגרה את חוש הצדק של הקורא ואת רחמיו בו זמנית.

בדיוק כמו שאני אוהבת.

את הוצאת עם עובד אני מכירה ומעריכה מזה שנים ואין זה פלא;
תחת מטרייתה התפרסמו מאות יצירות מופת אותן קראתי בשקיקה והנאה.
עוד מתקופת מגילת סן מיקלה, אני עוקבת ומתאהבת בדמויות רבגוניות ובלתי נשכחות; ישראלים ואירופאים, יהודים ונוכרים, בעלי חיים וטבע.
הטבע של שלו והחיים של באר וכל אותם תפוחי הבוסר שמרגישים עליהם אוטוטו את הביס כי ספרי ביכוריהם הופכים במהירות לפרי עסיסי שלא ניתן לעמוד בפניו.
ואמנם היו עלילות אותן צלחתי בקושי רב אך חרקתי שיניים והמשכתי בקריאה כי ידעתי שלבסוף ישתלם המסע.
פעמים רבות הפסקתי באמצע רק כדי לחפש מקורות נוספים שיבאירו לי מצב מסויים, סיטואציה שקרתה שנים רבות לפני שנולדתי ועליה מעולם לא שמעתי. ולאחר הבהרה מגוגל או מגב׳ וויקיפדיה, המשכתי בדריכות לקראת הסוף המיטיב או המר.
מעולם לא קרה שסיימתי ספר מטעם ההוצאה במספר שעות משום שסברתי ״שאין חיה כזאת אצלם״.
זה לא עניין של כח סבל, הם פשוט אינם מקילי ראש. בקריאה לא רצים!
אפשר ללכת בנוחות או לשבת, ניתן לשכב. אם אתה רוצה להגיע לקו הסיום במינימום זמן, לך לראות סרט.
ההנאה משתלמת כשהיא נבנית באיטיות. כך לפחות חשבתי.
והנה, הפתעה! הפתעה נעימה מאוד.
קרוב משפחה רחוק המליץ לי על ״אוכלי הגחלים״ ומרגע שהתחלתי בקריאתו ועד הסיום, לא יכולתי להניחו מידי.
העלילה היתה מרתקת כל כך והתיאורים תוססים ועדכנים. אני רצה על גבי הדפים ומדי פעם חוזרת שוב לכותרת כדי לוודא שאכן אות ה-ע׳ הכפולה עדיין שם, לבן על גבי אדום.
אותה ההוצאה, אותה הגברת והפעם היא נענית לי משל הפכתי להיות לגיבור הסיפור הכובש נשים ומכשף גברות בוורשה של שנות השלושים.

מארק גרינשטיין, האיש שעליו נבנית העלילה עבר את תופת מלחה״ע השניה.
הוא חי בגבעתיים לבדו, ללא משפחה וחברים.
כשיוצא סופסוף לפנסיה המיוחלת ממקום עבודתו בארכיון ההסתדרות, מחליט לממש חלום ישן ולטייל ביעד מרוחק ואקזוטי.
הוא נכנס אל סוכנות הנסיעות של ״החברה הגיאוגרפית״ ובוחר באופן אקראי באינדונזיה. שומדבר אינו מקרי כך מסתבר והמסע בו בחר מעמיד אותו פנים מול פנים אל מול השדים שעדיין תוססים בתוכו, מעורר תהיות ושאלות קריטיות שנדחקו עמוק אל דפנות תאי הלב וחושף בפני הקוראים את מידת עוצמתו וגודלו של הקרחון בתוככי כל אחד מאיתנו, שאם נדמה כי אנו מכירים טיפוס מסויים - כדאי לנו להפנים שאילו היינו ״הטיטאניק״ סביר להניח שההתרסקות היתה בלתי נמנעת.

כי אין דבר כזה על קצה המזלג.
לא בסיפור הזה וכנראה שגם לא בהוצאה הזאת.
מהלך מבריק בעיני, יישר כח!

הספר דן בבעיית הקאפו במחנות ההשמדה. הסופר אמן בכתיבה וברעיון. עברו של הגיבור מושזר בתוך הספור שבהווה, שהינו כשלעצמו מעניין וסוחף את הקורא.הגימיקים בספר הם לא מועטים ועושים אותו לספר ייחודי שקשה לעזוב אותו. ואינני מדבר על הסוף המפתיע ביותר אותו אשאיר כמובן לקורא הסקרן. הסופר מצליח לבנות ספור שכולו הפתעות והכל על רקע כה קשה של שפיטת הקאפו. הסופר הראה באפן היותר ברור כי אין לנו הזכות לשפוט את הקאפו היהודי במחנות בנורמות של העולם בו אנו חיים שכן עולם מחנות ההשמדה היה כידוע "פלנטה אחרת" וזאת למדנו מספרי די נור הוא קצטניק. לסיום, ידוע הסיפור האמיתי על אחד מגדולי אדמורי הדור הקודם ששרד את אושוויץ אולם השאיר שם אשה ואחד עשר ילדים לא עלינו. שיקם את עצמו ואת קהילתו שהיום נחשבת לאחד מן החסידויות הגדולות והמפוארות בארץ ובעולם כולו. במהלך היותו באושויץ היכה את האדמו"ר קאפו מכות נמרצות עד שנפל לרצפה והמשך התיאור קשה מאד. בהיותו בארץ בשנים שהקפואים נרדפו בארץ התגלה אותו קאפו ע"י שכנו של האדמו"ר לביתן אשר חזה וראה את מעשה ההתעללות של הקאפו. אותו שכן מהר אל האדמו"ר ושאל אותו מה עליו לעשות האם למסור את הקאפו למשטרה ואז ענה לו האדמו"ר שאין לו לעשות זאת שכן "שם" היה עולם אחר וכאן "עולם" אחר.מכל מקום בספר שלפנינו מופיע קונפליקט זה באמנות ראויה ושני הצדדים מקבלים ביטוי. ראוי ואולי חובה לקריאה.

ספר נהדר שמעלה שאלות מוסריות שקשה ואולי אפילו בלתי אפשרי לענות עליהן, בצורה משכנעת, נוגעת ללב ומעניינת. על סמך הכריכה לא הייתי בוחרת את הספר ושוב אני נתקלת בספר שהכריכה עושה לו עוול ואינה משקפת את תוכנו ומהותו.

מלבד זה שהספר מצויין, קריא מאד, רהוט וכל שאר הסופרלטיבים, הוא גם מעלה דילמה. דילמה יהודית וגם דילמה אנושית. מדובר בבחור ששימש בתפקיד במחנה הריכוז. הוא כונה "מוטל בעל זרוע" וכזה היה. האם היתה לו ברירה? האם הוא רשע? האם צריך להדיח אותו מחברתנו?
באחד המשפטים החזקים בספר אומר מארק (מוטל - מרדכי גרינשטיין) - חייו של אסיר במחה היו מחושבים לשלושה חודשי חיים. האם זה ששרד הוא לא חטף - קנה - החביא - שדד או מה שלא יהיה אוכל מאחרים? האם לא עשה הכל כדי לחיות? (זה לא ציטוט אלא רוח הדברים). עד כמה תאוות החיים ויצר ההישרדות הוא חזק ומה נעשה בשבילו. והאם זה רע?
הגישה היא לא שיפוטית. המספר מביא את הדברים מנקודת מבטו של מארק ואנחנו צריכים להחליט. אבל ההחלטה קשה. כל דעותינו הקודמות משתנות ומתערערות והכל ניתן לבחינה מחדש.
אפשר להשליך את הדילמה על כל תחומי החיים. האם מה שאנחנו מחליטים ובטוחים הוא אכן כך? אולי זה תעתוע?

כדאי כדאי כדאי לקרוא ולדון בספר עוד ועוד.
הספר גרם לי להתעניין בספר הקודם של גיל אילוטוביץ ומקווה שגם הוא חכם ומחכים.
חוה

איך מרגיש אדם שניצל מהתופת של מחנה הריכוז שלא ביד הגורל, המקרה או החוסן הגופני? איך הוא מרגיש שהוא יודע שהוא אשם?
מארֶק גרינשטיין היה המביא והמוציא של רֶב פומרנץ העשיר כבר בוורשה שלפני המלחמה. הוא היה גובה עבורו את דמי השכירות בדירותיו הרבות של הרב וידע לעשות זאת היטב. משנחטף למחנה הריכוז היה זה אך טבעי שימשיך בתפקיד כלשהו ולו כדי לא להותיר את נשמתו כך סתם ביד הגורל. אבל החלטה ספק טבעית ספק נמהרת זו הותירה את חותמה בנפשו למשך יובל שנים.
בתפקיד האחראי על הגנזך של קופת חולים הצליח מארֶק להתחבא מעין אדם עשרות שנים. זו לא היתה ממש הסתתרות, אבל מחשכי המרתף, החיים בבדידות והמנעות מקשר זוגי הרחיקו את סכנת ההזדהות בפני ניצולים פוטנציאליים מהמחנות.
ביציאה לפנסיה מארֶק מוצא עצמו נוסע לאינדונזיה במקום שהוא גם רחוק וגם שונה מכל מה שהכיר. דווקא שם הוא מוצא מישהי להתנחם בזרועותיה ואפילו יותר מאחת. אבל שם הוא גם מתחיל שוב להתמודד עם זכרונות מעיקים מהעבר וגם בשובו לארץ הוא מתמודד איתם בדרך מפתיעה ואפילו פעמיים.
בסיום הספר אנו עדים לטוויסט מפתיע ביותר, מה שמעניק משנה תוקף לאימרה שלמטבע שני צדדים.
אילוטוביץ בוחר להתמודד עם נושא לא קל, שעד כה לא ממש התמודדו איתו כנראה במלוא ההיקף ואולי גם לא ממש רוצים. שיתוף פעולה עם שלטון זר אינו דבר אהוד בשום מקום ובמיוחד במקום בו שלט מוות המוני, קל, יומי וחסר אבחנה. גיבור הסיפור טוען להגנתו שהוא לא היה ממש קאפו יהודי, אבל בינו לבין עצמו הוא יודע את האמת וזו מעיקה ומכבידה ומותירה אותו כנפש בודדה.
קשה לומר שהמחבר התמודד עם הנושא בהצלחה והספר מעט חיוור בנקודה הספציפית הזו. אלא שבאופנים אחרים הספר דווקא נעים בקריאה, הסיפור סיפור יפה הוא, הקריאה מרתקת והספר מומלץ.
אילוטוביץ מתמודד בספר הזה ובקודם, תמונות חתונה, עם נושא השואה וכדור שני הוא מרגיש חובה לא להניח. האם גדל כאן אפלפלד נוסף?