דניאל סילבה עלה על הגל והדמויות שלו, שאני מכירה כבר די טוב הספרים הקודמים ממשיכות להיות ריאליסטיות ואמינות. הסיפור עצמו טיפה בנאלי. מי שראה את הסידרה "מרגלים" של הבי-בי-סי לא יתקשה למצוא דימיון בין חלק מעלילה לבין כמה פרקים בסידרה ההיא.
סילבה גם עושה שימוש נרחב בטרמינולוגיה של "מרגלים" (למשל, בית התמזה, בית בטוח של ה- MI5 ועוד).
ההתייחסות שלו לישראל ולאנשי המוסד היא אמביוולנטית. מצד אחד הוא כאילו מאדיר אותם, מצד שני הוא כל הזמן חוזר על כך שהם הורגים אנשים וזה הורס להם את החיים.
גם הניסיון שלו להראות שהצעדים שישראל עושה כדי להגן על עצמה הם לא לגיטימיים היא בעיני סוג של חנפנות לקהל אירופי.
וחוץ מזה יש לו כמה נפילות שמראות שהוא לא ממש מכיר ישראלים (למשל, הוא מתאר שני אנשי מוסד שגרים בשטחים, ולכן לטענתו לא יודעים אנגלית, ועוד כמה שטויות כאלה).
בסך הכל זה ספר סביר, למרות הנפילות הקטנות.

הספר צעד גדול מדי הוא מהטובים שקראתי כבר הרבה זמן.
הפתיחה מלאה אקשן ומתארת מרדף שבו לא ידוע מי רודף אחרי מי וזה כתוב כל כך מרתק שלא הצלחתי לעצור את הקריאה גם כשהבת הקטנה שלי בכתה וקראה לי.
הגיבור, רועי, נראה בהתחלה כמו טיפוס רגיל, אבל כשהסיפור הסתבך גיליתי בו צדדים חדשים (שלא הייתי מצפה מחנון כמו שהוא נראה לי בהתחלה).
וכמו בכל הסיפורים הטובים יש גם פה את העזר כנגדו, בחורה בשם נועה, שהיא דמות מלאה סתירות ושומרת סודות. מצד אחד חכמה ועצמאית (כמו שכל אישה צריכה להיות)
אבל מצד שני מסובכת, לא צפויה ובעיקר מסבכת את החיים של מי שסביבה.
עד כאן חשבתי שאני קוראת עוד אחד מהספרים של הרלן קובן, או ליעד שוהם, אבל אז העלילה הלכה למקומות אחרים לגמרי.
מה שמדהים כאן זה היכולת של הסופר לשמור על מתח גבוה ועדיין להיכנס לענינים עמוקים של טכנולוגיה, אינטליגנציה מלאכותית ועל מה שיקרה לנו כשהיא תגיע.
אני לא רוצה לקלקל למי שעוד לא קרא, אבל השיא של הספר גרם לי לעצור הכל, לשבת ולחשוב ולנסות להבין מה בעצם קרה פה. (אז גם הבנתי את המשמעות של השם של הספר)
אחרי שמבינים מה עמד כל הזמן ברקע ומי משך בחוטים והניע את כל המהלכים אז הכל מתבהר בבת אחת.
אחרי שסימתי לקרוא עשיתי משהו שלא עשיתי כבר שנים - חזרתי להתחלה והתחלתי לקרוא שוב, רק כדי לוודא שהבנתי הכל.
כמו הספר הקודם של דני גרינברג (אקזיט) גם זה כתוב בשפה מאד ישראלית עם הרבה התיחסויות לדברים שקורים כאן ועכשיו ובעיני זה ממש כיף לקרוא סגנון כזה.
אני ממליצה על הספר לכל מי שאוהב מתח טוב.

דן בראון התחיל למחזר את עצמו וזה ממש עצוב.
את צופן דה-וינצ'י אהבתי מאוד. מלאכים ושדים היה פחות טוב, וזה ממש בינוני.
נתחיל בזה שה"מדע" שהוא מסתמך עליו הוא אפילו לא מדע בדיוני אלא פשוט שרלטנות.
מי שרוצה להבין עד כמה זה קישקוש, שיחפש בויקיפדיה : המכון למדעים נואטיים
ברגע שזה הבסיס לספר, שום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו.
בשואה התחתונה הייתי אומרת - בינוני מינוס.

במילה אחת - הונאה. בשלוש מילים - הונאה של ממש.
מדובר בספר עיון במסווה (ואני עומדת על הביטוי - במסווה) של ספר מתח.
העטיפה האחורית היא ממש רמאות, ומציירת תמונה כאילו מדובר במותחן בלשי. אבל כשמתחלים לקרוא מבינים איזו נפילה זו. מדובר בשחזור היסטורי טרחני, איטי וארוך של פרשיית רצח עתיקה.
לנו בישראל לא חסרות פרשיות כאלה, לצערי, אבל את מי מעניין משהו שקרה באנגליה לפני מאה ומשהו שנה?
יש תיאורים פיזיים מזירת הרצח, כולל מפה ותיאור התוכנית של הבית, רשימת עדויות, התבוננת מנקודות מבט שונות וכו'.
אבל מדובר במוצר סופי כל כך גרוע, שלא יכולתי אפילו להירדם איתו.
בקיצור - אל תאמינו לעטיפה האחורית, ואם אתם לא עושים תואר בקרימינולוגיה (וגם אם כן) אני ממליצה פשוט להתרחק מהרמאות הזאת.

כחובבת מושבעת של ספרי מתח נתתי הזדמנות לספר הזה למרות שמדובר בסופר לא מוכר.
אבל לצערי הביקורת שלי היא מעט פושרת (אם להתנסח בעדינות).
הבעיה המרכזית עם הספר זו העלילה, שהיא יותר מדי מפותלת, החל מההתחלה בחו"ל, שלא ממש קשורה לעניין (החיבור לדמות הרלוונטית מתבצע לקראת הסוף הרבה אחרי שמישהו זוכר או שזה אכפת לו לזכור). וסוף הסיפור ממש לא אמין. אני מבינה את הרצון לספק הפתעה, ובתור קוראת אני אכן מצפה להפתעה הזאת, אבל ההפתעה חייבת להיות מתקבלת על הדעת. מה שקורה כאן הוא לצערי לא כל כך סביר, וחבל.
הבעיה השניה שהפריעה לי היא שיש יותר מדי דמויות וזה מייצר בילבול וקצת מתיש (לפחות זה מה שאני הרגשתי)
אני חושבת שבעבודת עריכה טובה היה אפשר לעלות על הבעיות האלה (שאני רואה הרבה בספרים ראשונים) ולתקן.
האמת היא שבכלל מפתיע שהספר הזה יצא לאור על ידי הוצאה גדולה, ועוד נראה שמישהו שם התרשל בעריכה.
לא ברור לי איך זה קורה. אולי יש לסופר קשרים בהוצאה...
בכל מקרה, אם שמים בצד את הבעיות (למרות שזה קצת קשה), אז זה ספר סביר שאפשר לקרוא. השפה זורמת והאווירה של תל אביב עוברת טוב.
בקיצור, לא מהטובים ולא מהגרועים.

ספר מתח משובח.
זה מתחיל כמו עוד סיפור על אסיר משוחרר שלא מצליח להשתחרר מעברו, אבל כאן מדובר על חתיכת עבר. אוסף של טיפוסים על גבול ההזויים, שמספקים שילוב מפתיע בין מתח לבין הומור. האוויר מזכירה סרטי מתח טובים (כמו של טרנטינו, או גיא ריצ'י) והסוף הצליח להפתיע אותי.
בקיצור, ספר מתח מהנה ויעיל, כמו שצריך.

ספר בסדר, אבל לא משהו. ממש לא משהו.
יש בעיה גדולה לנחושתן אוקון, והבעיה הזאת נקראת ארנסט המינגווי. אי אפשר לכתוב ספרי מסע/הרפתקאות/מתח על קובה ולא לחסות בצילו הכבד של המינגווי.
אוקון אמור לדעת את זה, אבל משום מה הוא מנסה להיות יותר המינגווי מהמינגווי - והתוצאה מביכה.
האם הוא באמת חושב שהוא יכול לתאר את הימים והלילות המיוזעים בקובה, את הריקודים, השירים על צ'ה גווארה, הנערות המפתות, הסיגרים, המשטרה החשאית - את כל זה, כמו המינגווי ולהצליח - אין סיכוי.
אני לא מבינה למה הוא בחר דווקא בקובה כזירה לפענוח פרשת טביעתו של לוחם לשעבר בצה"ל. מה רע בלפתור את התעלומה בנופים קצת יותר מוכרים ויותר אותנטיים? למה להרחיק עד קובה? אז אני מבינה שאוקון היה עם בתו בטיול בקובה ומשם באה לו ההשראה, אבל איך הוא לא הבין שהוא טומן לעצמו בור. ההשוואה להמינגווי היא כל כך בלתי נמנעת.
לא שאני מבינה מדוע אנשים כל כך נמשכים לקובה ולמהפכה הקומוניסטית של פידל וצ'ה. הרי הם היו רודנים ורוצחים צמאי דם מהזן הנחות ביותר. צ'ה גווארה מתפאר ביומנו ממראות הדם והמוחות השפוכים של אנשים שהוא הוציא להורג במו ידיו רק בשל חשד להתנגדות למהפכה. האיש הזה היה רוצח המונים, סדיסט מטורף ונתעב. העובדה שדיוקנו נישא על חולצותיהם של בני נוער בורים ושטופי מוח היא תמוהה ומקוממת. הם יכלו באותה מידה לשאת את דיוקנותיהם של סטאלין, היטלר, או רוצחי המונים אחרים.
ובחזרה לספר, הסגנון של אוקון הוא איטי להחריד ועתיר חזרות מיותרות על אותם פרטים. הקולות הפנימיים מעניינים, אבל צפויים. אוקון מעביר מעט מאוד מידע ביותר מידי עמודים. הספר מרוח וכבד וממש קשה לצלוח אותו.

קראתי אותו מייד אחרי שקראתי את בלב היער.
כמעט שלא קניתי אותו בכלל, בגלל שהוא כל כך ארוך, ואני חושבת שספרי מתח צריכים להיות יעילים והדוקים, ולא מרוחים על פני מקסימום עמודים. ואכן, האינטואיציה שלי הייתה נכונה. הספר מתנהל באיטיות מעצבנת. לפי דעתי, עם עריכה יותר מוקפדת, היה אפשר לקצר אותו ב- 40% לפחות ולהפוך את החוויה להרבה פחות מתישה.
דבר נוסף שאני לא אוהבת זה ספרי המשך שממחזרים את הדמויות. בלב היער מסתיים כשקאסי במערבולת רגשית. כאן היא מתחילה את הסיפור בתפקיד שהיא שונאת, אליו הגיעה בגלל התקיפה שחוותה. ספר טוב הוא כזה שבו הדמויות עוברות שינוי. קאסי כבר עברה את השינוי הגדול בספר הראשון. כאן זה מתחיל להיות סתם ממוחזר.
אני לא מתרשמת מהרעיון שעומד מאחורי התיאורים המפורטים של איך שהיא חיה עם דניאל, אבי וג'סטין, הדוקטורנטים מטריניטי. הם הולכים לסיפריה ביום, מנגנים מוזיקה בלילה - נו, מה הביג דיל?
קאסי נטמעת בקבוצה באיטיות רבה, ואחרי כל הסבל הזה, הספר פשוט לא מספק את הסחורה.
בעיני, טאנה פרנץ' היא סופרת לא מקורית. זה ברור שהיא קראה הרבה ספרים של הרלן קובן (בלב היער הוא ממש פלאגיאט), וגם של סופרי מתח אחרים, אבל אותי היא ממש לא מעניינת.

קראתי את בלב היער, ואני ממש מאוכזבת.
הדימיון ל- היער של הרלן קובן הוא הרבה יותר ממקרי.
זה נראה שטאנה פרנץ' כמעט העתיקה את העלילה מקובן.
הספר בסדר, אבל לאן נעלמה המקוריות?