#
הסיפור מוסרט על עפעפי הקורא, המשעה את הספקנות הטבועה בו, את בוחן המציאות המקובל עליו, את הפרטים הקטנים שאינם מסתדרים עם ההיגיון ומרשה לעצמו להיסחף ולהפוך לשעות ספורות פתי מאמין לכל דבר. כייף!
מעשה בקבוצת מנהלים בכירים בתאגיד ענק המייצר מטוסים. מנכ"לית (כן כן!) שהובאה מחברה מתחרה במטרה לנקות את הארגון משרידי לכלוך שנחשבו בעבר למקובלים והיום הם מעלים צחנה. עשרים וכמה מנהלים בכירים (אל תדאגו. לא תכירו אישית אף אחד מהם...) מיטב זכרי-האלפא שהתרבות האמריקאית מנפקת: עם סיגרים (כמובן), המון צעצועים יוקרתיים ו/או אלקטרוניים, אגו בהתאם, התנשאות מעמדית מובנית. הגיבור – צעיר מרובם בעשור וקצת, לא משתייך למילייה הזה, במקום שחצנות המתבססת על "יש לי" הוא מחזיק בשחצנות של "אני יכול". כולם מתרכזים במלון-דיג למיליונרים, מפואר, מרוחק מאד, ללא תקשורת שאנחנו רגילים אליה... זו הזירה.
פיינדר – שזה הספר השני שלו שאני קוראת – יודע לכתוב מתח ולייצר אווירה של קטסטרופה. מצד שני הקורא שלו אינו מודאג. הוא בטוח שהגיבור יצליח להתמודד עם הרעים שיצטערו על זה שהתעסקו איתו – למרות שהם חמושים, מאומנים, לא טפשים ועם מספיק כוונות רעות למלא מכולה. איך, אתם שואלים? פשוט כי הוא מהטובים, גם חכם וגם אנושי. כמה רציחות של דמויות לא משמעותיות עבורכם, תעלומה תאגידית שמתבררת בסוף, גיבור שאפשר להתחבר אליו.
אסקפיזם במיטבו.
0


















