למדתי את זה בכלא. קומפולסיביות זה כשאתה עושה משהו שוב ושוב ושוב. אובססיביות זה כשאתה חושב על משהו שוב ושוב ושוב.
ברור שלמדתי בכלא גם עוד הרבה דברים אחרים, אבל הם לא היו כאלה חד משמעיים.
גם לא כאלה מוגדרים.
ביום השחרור שלי זומנתי לשיחה אצל מנהל הכלא. כשנכנסתי לחדרו, הוא היה רכון על השולחן שלו והתעסק בניירות. הייתי יכול לכתוב לשירות בתי הסוהר שהוא כולו מופת ליעילות, לולא קוננה בי התחושה שהוא עשה זאת, כדי שאני אשב מולו ואמתין. משחקי אגו היו לחם חוקו של המקום.
בלית ברירה, התמקדתי בקרחת העגולה שלו, שהזכירה לי את פדחתו של הנסיך צ'רלס. אם היה לי עוד קצת זמן, הייתי מגיע למסקנה שלא רק שניהם התברכו בקרחת עגולה שכזו, אבל מנהל הכלא הגיע, כנראה, למסקנה שהמתנתי מספיק זמן, הרים את ראשו, הסתכל לעברי ואמר, "מיטשל?".
הייתי יכול לשחק את המשחק, אבל הייתי במרחק סיגריה אחת בלבד מהחופש ולא היו לי שום כוונות לעשות משהו פזיז. עניתי, "כן אדוני?".
"כמה זמן היית איתנו?". המבטא שלו היה מהצפון. מצוחצח, אבל עדיין מסריח מפודינג יורקשייר וכל החרא המהוגן הזה.
"שלוש שנים, אדוני", עניתי כאילו שהוא לא יודע.
הוא פלט 'המפפ', כאילו שהוא לא ממש מאמין לי, עלעל בניירת שהייתה מולו ואמר, "סירבת לשחרור מוקדם".
"רציתי לשלם את חובי במלואו, אדוני".
הסוהר שעמד מאחורי פלט איזו נחירה בזמן שמנהל בית הכלא הסתכל, בפעם הראשונה, ישירות עליי. כשהמבטים שלנו התלכדו הוא שאל, "אתה מכיר את המילה רצידיביזם?".
לא הכרתי.
"פושעים שחוזרים שוב ושוב לפשע, כאילו שיש להם אובססיה עם בית כלא".
"אני חושב שאתה מתבלבל בין אובססיביות לקומפולסיביות", אמרתי תוך שחייכתי חיוך קטן, ואז הסברתי לו את ההבדל. כשסיימתי, הוא החתים את כל המסמכים שלי וכשהגיש לי אותם אמר, "אתה עוד תחזור".
רציתי להגיד, 'רק בשידורים החוזרים', אבל ויתרתי מכיוון שלא הייתי בטוח שהוא יצליח להבין את ההתייחסות שלי לארנולד שוורצנגר בסרט 'שליחות קטלנית' ולמשפט המפורסם שלו, 'אני עוד אחזור'.
ליד השער אמר לי הסוהר, "זה לא היה רעיון טוב לתת לו שיעור באנגלית".
אז אמר.
עמדתי מחוץ לבית הסוהר, וחיכיתי להסעה שלי מבלי להביט לאחור. אם זה אמונה תפלה - שיהיה.
בזמן שעמדתי על דרך קלדוניאן, תהיתי אם אני נראה כמו אסיר, כלומר כמו אסיר לשעבר.
חשוד.
וערמומי. כן, גם זה.
הייתי בן 45, כמעט 181 סנטימטר. לפני שלוש שנים שקלתי 80 קילו, אבל הייתי בכושר. התאמנתי כמו שצריך והצלחתי להרים יופי של משקל. שברתי את המחסומים של הגוף כדי לשחרר אנדורפינים. סוטול טבעי. משהו שאתה חייב כשאתה בפנים. הזיעה לוקחת אותך לשיא והלאה ממנו.
השיער שלי היה לבן, אבל שופע. יש לי עיניים כהות, ולא רק כלפי חוץ, וגם אף שבור כמו שצריך. רק הפה הנדיב שלי מציל אותו מעצמו.
נדיב!
אני אוהב את התיאור הזה. אישה אמרה לי את זה פעם, כשהייתי בשנות ה-20 שלי. איבדתי אותה, אבל שמרתי על שם התואר הזה. צריך להציל את מה שאפשר.
מכונית מסחרית נעצרה לידי והחלה לצפור. כשהדלת נפתחה, יצא ממנה בילי נורטון. עמדנו שם רגע ואני תהיתי האם הוא עדיין חבר שלי? לא היה לי מושג, אבל הוא היה שם. אם הוא הגיע לאסוף אותי, הוא כנראה מספיק חבר. לקח לו זמן לחייך, אבל בסופו של דבר הוא עשה את זה, התקרב אלי ואפילו חיבק אותי.
נורטון הוא אירי בלתי קריא. מאחורי כל הדיבורים שלו מסתתרת אג'נדה אחרת. יש לו שיער אדום, גון עור בצקי ומבנה גוף של כלב גרייהאונד חלקלק.
"ג'יזס, מיטש, מה שלומך?".
"בחוץ כמו שאתה רואה".
הוא עיכל את המידע הזה, ואז היכה ביד שלי. "בחוץ זה טוב... אני אוהב את זה... בוא נתחפף מפה, בתי כלא מלחיצים אותי".
כשנכנסנו למכונית, הוא העביר לי בקבוק בלק בוש. הוויסקי האירי הגיע עם סרט ירוק, ובילי נראה כמעט נבוך. "זה שום דבר... לשחרור שלך... החגיגה הגדולה תהיה בערב...", ואז הוא הושיט לי חפיסה של סיגריות דנהיל, התערובת האדומה והיוקרתית. "הייתי בטוח שלא תצליח לנשום עד שתיכנס לאיזו חליפת מעצבים".
החזקתי את החבילה העטופה בנייר חום, זו שנותנים לכל אסיר ביום השחרור. כשנורטון הניע את הרכב, ביקשתי, "חכה דקה", והעפתי אותה החוצה.
"מה זה היה?".
"העבר שלי".
פתחתי את הבקבוק, ולקחתי לגימה ארוכה, קדושה. זה שרף, ממש שרף. הצעתי לו את הבקבוק, אבל הוא נענע בראשו לשלילה. "אני לא שותה כשאני נוהג".
זה יכול היה להיות משפט מעולה למלחמה בתאונות הדרכים, לולא הוא נאמר על ידי נורטון, שכבר היה חצי שיכור. הוא תמיד היה בצד הנכון של הוויסקי, ובזמן שנסענו דרומה הוא המשיך ללהג על המסיבה שתוכננה לי. בשלב מסוים הפסקתי להקשיב לו. האיש פשט ידע איך לעייף את הסובבים אותו.
"ניסע בדרך הציורית יותר?!", הוא ספק שאל, ספק קבע. "נעשה סיבוב".
"מה שבא לך".
יכולתי להרגיש את הוויסקי נכנס לפעולה. הוא תמיד עושה לי דברים משונים בגוף, אבל בעיקר הופך אותי לבלתי צפוי. אפילו אני לא יכול לדעת איך הוא ישפיע עלי.
בדיוק כשפנינו ממרבל ארץ', נעצרנו ברמזור אדום. בחור שהופיע מול השמשה שלנו, התחיל לנקות אותה עם סמרטוט מטונף, ונורטון צעק, "הנגבנים המזדיינים האלה, הם נמצאים בכל מקום!".
הבחור אפילו לא התאמץ לנקות את השמשה. הוא העביר שני ניגובים מהירים, שהשאירו סימני החלקה מכוערים על הזכוכית, ואז צץ ליד החלון שלי, ואמר, "ארבעה פאונד, גבר".
צחקתי, פתחתי את החלון ואמרתי, "אתה צריך למצוא עבודה חדשה, חבר".
היה לו שיער ארוך ושמנוני שהגיע עד הכתפיים. הפנים שלו היו רזות, והיו לו עיניים שראיתי מאות פעמים בחצרות בית הכלא - עיניים של חיית טרף בתחתית שרשרת המזון. הוא השעין את הראש לאחור וירק.
"הו, ג'יזס", נורטון אמר.
"יש לך מוט לפנצ'רים בבגאז'?", שאלתי אותו.
נורטון נענע בראשו לשלילה, וביקש, "מיטש, ג'יזס, אל".
"צודק" אמרתי, ויצאתי מהאוטו.
הבחור היה מופתע, אבל הוא לא נרתע לאחור, מה שאפשר לי לתפוס את היד שלו ולשבור אותה על הברך שלי. כשחזרתי למכונית, הרמזור בדיוק התחלף לירוק ונורטון התאפס מהר, לחץ על דוושת הגז וזעק, "ג'יזס, מיטש, אתה בן זונה פסיכי. עשר דקות ואתה שוב... אתה לא יכול להתחרפן".
"לא התחרפנתי".
"שברת לבחור הזה את היד, זה לא להתחרפן?".
"לא התחרפנתי", חזרתי על דבריי. "אם הייתי מתחרפן, הייתי שובר לו את הראש".
נורטון הסתכל עלי במבט מודאג ואמר, "אתה צוחק, נכון?".
"מה אתה חושב?".