ביקורת ספרותית על חיוך של דולפין מאת נחושתן אוקון
ספר לא משהו

---

ספר בסדר, אבל לא משהו. ממש לא משהו.
יש בעיה גדולה לנחושתן אוקון, והבעיה הזאת נקראת ארנסט המינגווי. אי אפשר לכתוב ספרי מסע/הרפתקאות/מתח על קובה ולא לחסות בצילו הכבד של המינגווי.
אוקון אמור לדעת את זה, אבל משום מה הוא מנסה להיות יותר המינגווי מהמינגווי - והתוצאה מביכה.
האם הוא באמת חושב שהוא יכול לתאר את הימים והלילות המיוזעים בקובה, את הריקודים, השירים על צ'ה גווארה, הנערות המפתות, הסיגרים, המשטרה החשאית - את כל זה, כמו המינגווי ולהצליח - אין סיכוי.
אני לא מבינה למה הוא בחר דווקא בקובה כזירה לפענוח פרשת טביעתו של לוחם לשעבר בצה"ל. מה רע בלפתור את התעלומה בנופים קצת יותר מוכרים ויותר אותנטיים? למה להרחיק עד קובה? אז אני מבינה שאוקון היה עם בתו בטיול בקובה ומשם באה לו ההשראה, אבל איך הוא לא הבין שהוא טומן לעצמו בור. ההשוואה להמינגווי היא כל כך בלתי נמנעת.
לא שאני מבינה מדוע אנשים כל כך נמשכים לקובה ולמהפכה הקומוניסטית של פידל וצ'ה. הרי הם היו רודנים ורוצחים צמאי דם מהזן הנחות ביותר. צ'ה גווארה מתפאר ביומנו ממראות הדם והמוחות השפוכים של אנשים שהוא הוציא להורג במו ידיו רק בשל חשד להתנגדות למהפכה. האיש הזה היה רוצח המונים, סדיסט מטורף ונתעב. העובדה שדיוקנו נישא על חולצותיהם של בני נוער בורים ושטופי מוח היא תמוהה ומקוממת. הם יכלו באותה מידה לשאת את דיוקנותיהם של סטאלין, היטלר, או רוצחי המונים אחרים.
ובחזרה לספר, הסגנון של אוקון הוא איטי להחריד ועתיר חזרות מיותרות על אותם פרטים. הקולות הפנימיים מעניינים, אבל צפויים. אוקון מעביר מעט מאוד מידע ביותר מידי עמודים. הספר מרוח וכבד וממש קשה לצלוח אותו.

» ביקורות נוספות של אוהבת_ספר
» ביקורות נוספות על חיוך של דולפין