"מה בעצם יש בתוך הספר, כל עוד הוא סגור? מטבע הדברים, יש בו כמובן אותיות מודפסות על גבי נייר, אך בכל זאת – משהו קורה שם, כי כשאני פותח אותו יש בו לפתע סיפור שלם. יש שם אנשים שאיני מכיר, המון הרפתקאות, מעשים וקרבות – לפעמים מתחוללות סערות בלב ים או שאתה נלקח לארצות ולערים זרות. כל זה נמצא בתוך הספר. מובן שחייבים לקרוא בו כדי לדעת מה יש בו, אבל הכל כבר נמצא שם מראש, זה מה שמשונה. הלוואי וידעתי איך זה יכול להיות". [מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר...]

לפתע ירד עלי מצב-רוח חגיגי.
ישבתי בנוחות, לקחתי את הספר, פתחתי את הדף הראשון והתחלתי לקרוא את הסיפור שאינו נגמר.


בשמחה וצביטה "הסיפור שאינו נגמר" עבר מספרייתי למדף הספרים של בני (יחד עם הז'ול וורנים, ועוד יפים וטובים).

שדפדפתי בזיכרוני, הסתבר לי ש"הסיפור שאינו נגמר" הוא כנראה הספר הכי וותיק על המדפים בבית. קיבלתי אותו בגיל 12 (וואו כמה זמן חלף), ב"השאלה שלא נגמרה" מחבר.
הוא השאיל לי את ה"סיפור שלא נגמר" ואני לו את "טרזן ואנשי הנמלה", מסיבה שאינני זוכר לא החזרנו אחד לשני את הספרים ואני הרווחתי בגדול .

הביקורת על הספר מושפעת ממה שהספר עשה לי אז ובמשך השנים, והיא ממש מעבר למה שיש בתוכו, לעלילה, לדמויות ולתרגום.

את “הסיפור שאינו נגמר” קראתי אחרי ערימות של "חמישיות", "שביעיות", "טרזנים", "ז'ול וורנים", "חסמבות" ועוד. אני חושב שזהו ספר הפנטזיה הראשון שקראתי, וההלם שאחז בי החל מהעמודים הראשונים זכור לי עד היום.
זה כאילו נולדת עם ראייה מטושטשת ופתאום משקפיים (או פתאום אתה רואה HD ומבין כמה גרוע ראית עד היום).
השפה הגבוהה, הרעיונות הפנטסטיים, הקצב האיטי, העלילה המותחת, והכיף הגדול הממו אותי. לא הפסקתי לקרוא (כמו סבסטיאן) חוץ מהפסקת תפוח, וכל כך רציתי ששם הספר יהפוך למציאות, ושלא יגמר לעולם.
רציתי לקרוא עוד ועוד על היצורים הפנטסטיים האלו שמוזכרים בחטף, ופשוט לצפות בחייהם הרגילים אפילו ללא ההרפתקאות או הסכנות.

"הסיפור שאינו נגמר" מחולק לשני ספרים ושניהם מצוינים. כילד אהבתי את הראשון יותר וכמבוגר אהבתי יותר את השני.
הראשון הוא סיפור הרפתקאות בעולם שנגמר וילד שמתעצם, השני הוא סיפור פילוסופי על עולם שנוצר וגיבור שנעלם. אנדה (כמו בספרו המצוין "מומו") כותב באותו ספר גם לילדים וגם למבוגרים, בכל קריאה אתה יכול לתפוס רובד אחר גבוה יותר או בסיסי יותר, לפי הגיל המנטלי שלך. אפשר לקרוא את הספר פשוט ונקי וכיפי כמו סיפור הרפתקאות, או להתכרבל ולצלול לתוך דברים עמוקים יותר ולחשוב.

זה ספר מצוין לקרוא ולהקריא ביחד עם הילדים כי האיכויות שבו יכולות לפתח שיחות עמוקות, וגם ללמוד עברית טובה יותר כי התרגום הוא נפלא גבוה ועשיר (דוגמא: "נסתרות דרכיהן של תשוקות אנוש וחקר אין להן, ודין ילדים כדין מבוגרים, בנושא זה. מי שנפגע בהן לא יוכל לבארן, ומי שלא התנסה בהן מעודו לא יבין כלל את פשר הדבר.")

אני מניח שהיום הספר יהיה פחות קל לילדים, הוויזואליזציה, הקצב המהיר, והשפע של פנטזיה (טובה, או בינונית) מקשים על קבלת ספר הרבה יותר איטי, יותר פילוסופי, אבל אל תוותרו.
הסרט "הסיפור שאינו נגמר" מאוד נחמד ומנסה להיות קרוב למקור (ולא כל כך מצליח), אבל הוא מקלקל (כמו ברוב הסרטים על ספרים) את הנפלאות שבלדמיין את פנטזיה, אז תנסו לקרוא לפני שאתם או הילד רואים את הסרט).

קראו אותו קודם לעצמכם, ואם תצליחו להדביק גם את הילדים שלכם או שבכם, זה יהיה כיף גדול.

בע"ה
"גל נעול ... גן נעול מעיין חתום"
לחלק מהילדים במשפחתנו יש בעיה; אנחנו מנסים לקרוא הכל. החל מספרי בישול, עבור בחיפוש ערך אקראי בויקיפדיה, לפתוח את כל הערכים שמוזכרים בתוכו ולקרוא את כולם וכלה בספרים שהאחים הגדולים שלך הביאו ממדפי המבוגרים בספרייה.
מרורים רבים האכלנו את דורשי שלומנו וטובתנו, מסרבים לקבל את ההוראה החוזרת ונשנית "אל תקרא/י את זה, זה לא לגילך. את/ה לא תבין/י את הספר, וזה רק יקלקל את ההנאה שלך ממנו בהמשך." אני מנחש שחוויות דומות מוכרות לעוד כמה מהאנשים כאן.
והספר יהיה לעולם הדוגמה לכך שלפעמים הם צדקו. כי כשקראתי אותו, בכיתה ד, לא מאוד הערכתי אותו. ספר פנטזיה בלי קרבות אפיים, מלא קטעים פילוסופיים ובדמויות לא מובנות. מה יש להעריך כאן?
אבל קראתי אותו שוב, והוא השתחל לפנתיאון בלי למצמץ. הוא לא ידבר לכל בן אדם; אבל לכל הבסטיאנים שיוצרים עולמות וסיפורים בראשם, שהדמיון נוטל חלק מאוד משמעותי בראיית עולמם, שמדמיינים את עצמם שונה מהמציאות - זה ספר חובה. הן בגלל ההבנה שיש לסופר המדהים הזה לליבנו, והן בגלל שהספר מלא בנקודות למחשבה ולהעמקה לגבי פנטזיה, העולם החומרי והאנשים שמרקדים ביניהם.
אם לבחור נקודה אחת מתוך הרבות שכ"כ אהבתי בספר, זו הקורלציה שהוא מדגיש בין הפנטזיות שיש לך בראש לבין המשאלות שלך, שאליהן אתה לעיתים בכלל לא מודע. בסטיאן לא אמר "הריני רוצה להתמודד עם קסיאדה", לדוגמה; אבל את זאת הוא רצה, והפנטזיה שבראשו התעצבה בהתאם. אני לא אגיד שכל מה שתחלמו יתגשם, אבל תתפלאו איך החלומות והפנטזיות שלנו מעצבים את מעשינו ורגשותינו בעולם הערות.
אז זה הסיפור שאינו נגמר. ויש לי תחושה עמומה שאם אקרא אותו עד 10 שנים, אבין אותו אחרת. ואני חושב שגם בקריאה השניה התיאורטית הזו הוא ייכנס לפנתיאון שלי.

איזה ספר... ובאמת, איזה מן ספר הוא? במשך שנים לא הצלחתי להחליט. האם הוא ספר מייגע ומעייף, שראוי לו להתייבש על המדף לצד שני הכרכים העבים של "מלחמה ושלום", שגם אם תצרבו על עורי את שמו של טולסטוי בברזל מלובן לא אתקרב אליהם אחרי החוויה הלא נעימה הקודמת (ושוב אני מוצאת את עצמי יוצאת בהצהרות חסרות שחר), או שמא הוא יצירת מופת מופלאה הראויה למקום כבוד בהיכל התהילה של הספרות, לצד כתבי טולקין, הומרוס ודיומא?
עכשיו הגיע הזמן להגיע להחלטה. אי אפשר להתחמק מזה יותר. השאלה הגורלית חיכתה מעבר לפינה יותר מדי זמן. נמאס לה להמתין והיא סובבת את שפיותי חסרת האונים כירח הסובב את הכוכב.
מה דעתי על הספר?
כרגע, דומה ששאלה זו מורכבת היא כאותה שאלה בה דנו גדולי הפילוסופים. חסרת תשובה ממש כאותה שאלה.
יש להודות: בפעם הראשונה שקראתי את הספר, שנאתי אותו. הוא היה כל כך מייגע ומשעמם! לא מצאתי בו כל קסם מיוחד שיעניין אותי. התיאורים הארוכים וקצב העלילה האיטי ייגעו אותי יותר משר הטבעות. בהתחלה נהניתי, אך מרגע שבסטיאן נכנס לתוך הסיפור ממש הרגשתי שהספר כשמו כן הוא - לא נגמר!
אחר כך לקחתי לי שנה-שנתיים להרהר בספר, והחלטתי שאולי יש בכל זאת מספר יתרונות. פלקור ואטריו הם דמויות שובות לב, והנופים שהצטיירו בדמיוני בעזרת תיאורי הספר היו יפהפיים. כאן התחלתי להתלבט, אולי הספר בכל זאת טוב?
כמה קשה ההחלטה! דומה שאני כאותו מסכן העומד על הגדר, ומסרב לנטות לכאן או לכאן. ואם זה ככה, הייתכן כי יהיה סופי לגווע על אותה גדר בהמתנה?
אבל לא, עסקת פשרה מסתמנת. חציו הראשון של הספר - מסעו של אטריו - הוא טוב (או לפחות נחמד), גם אם מעט מייגע. חציו השני של הספר - מסעו של בסטיאן - הוא מעייף ומיותר. המסקנה המתבקשת - יש לפצל את הספר לשני חלקים. ספר, וספר המשך. ולהתלונן ממש כעל אותן סדרות מפורסמות "לא נגמרות", שהסופר היה צריך לעצור בשיא.
הספר הראשון אמנם לא ימצא את עצמו בהיכל התהילה של הספרות, אלא בהיכל ביניים. של ספרים נחמדים וכיפיים.
הספר השני - ימצא את עצמו שוכב לצדם של ספרים ירודים ומשעממים, שלא מצאתי לנכון לקנות.
לכן עושה רושם שעותק "הסיפור שאינו נגמר" שלי נמצא במצב בעייתי. מצד אחד הוא שוכב על המדף צובר אבק, מצד שני, אחת לכמה זמן אני שולפת אותו בשביל הקטעים האהובים עליי. מבולבלים? ככה זה עם סופרים וספרי המשך.
כך בתודעתי שוכבים להם שני ספרים פרי עטו של מיכאל אנדה. אף אחד מהם לא ארוך במיוחד. אחד מהם חביב עליי, האחד בקושי נסבל.
בקיצור, המלצה אישית לקוראים: קראו עד חצי הספר (עד הפרק "פרילין יער הלילה" או משהו כזה), ואז הפסיקו. באמצע המתח, כן, אבל לפחות לא תזכו לחזות בהתדרדרות האיטית.

אוי לי, עכשיו מצאתי את עצמי יושבת על הגדר עם רגל אחת בצד אחד,ורגל שנייה בצד האחר. מישהו חפץ לעזור לי לרדת? אני מתחילה להרגיש קוצים...

"מי אתה, הנושא את סמל הקיסרית הילדותית ואינך יודע, שלפנטסיה אין גבולות?"

*

(הקדמה מיותרת)
איך הסיפריה שלי מסודרת? שאלה חשובה. או שלא כל כך. אל תתנו לזה להטעות אתכם. יכול להיות שאני משקרת. או שלא. אני אתן לכם להרהר בזה.
הרהורים
אז איך באמת היא מסודרת? אז כל העניין הוא שהיא לא מסודרת. יש ארבעה מדפים בספריה שלי. אין שום סדר מסוים בספריה שלי, מלבד שספרי סדרות מקובצים ביחד והספרים של הספריה עוד מבית ספר יסודי מקובצים גם ביחד (מה אני אעשה ספרים מכיתה ג' לעולם לא חוזרים לסיפריה), ספרים שלא קראתי עוד גם באיזשהו צד, ומדף אחד שמוקדש כולו לספרים אהובים. איזה ספרים יש שם?
למען האמת, אני לא חובבת גדולה של ספרי פנטזיה. אני מעדיפה רומנים או מדע בדיוני. ובכל זאת הצליחו סדרת הארי פוטר, יצורים יפיפים, החאים לב ארי ובת העשן והעצם (שעוד שנוי במחלוקת) להסתנן לשם. מדע בדיוני? סדרת משחקי הרעב, החור שברעש, אשתו של הנוסע בזמן. רומנים? אליפים, אני פחדן אני, קדרים באים, קיץ אחד ביחד (וספר ההמשך שלו), מבחן קבלה (אם רק היה אצלי), השד מכיתה ז' (כנ"ל, או שאולי זה בלשות?) איה הגי'נג'ית (אלוהים יודע איפה שמתי אותו) הנערים מרחוב פאל (אהמלהחזירליבהקדם)וסידרת האסופית. מבלשות יש לי את כל כרכי שרלוק הולמס וכלבם של בני בסקרוויל. עוד ספרים היו נכנסים לרשימה, אם רק היה לי את כולם אצלי בבית. לספר הזה מגיע הכבוד להיכנס.
(סוף ההקדמה)
מתי קראתי את הספר לראשונה? טוב, התשובה היא פשוטה. בכיתה ד', ולפי מה שאני זוכרת, גם הצלחתי לסיים אותו או לפחות את החצי הראשון ועוד קצת מהשני. אלוהים יודע איך עשיתי את זה. האמת שקראתי אז הרבה ספרים טובים. מצא את המטמון או משהו כזה. אני חושבת שאז קראתי יותר מעכשיו. אין זמן אין זמן!!!
שנה שעברה, ראיתי אותו בשבוע הספר, ונזכרתי שכבר קראתי אותו. והאמת? בשבוע הספר לא מצאתי אף ספר אחר. אז לקחתי אותו.
ואז קראתי את כל החצי הראשון.
ואז הזנחתי אותו.
ולפני חודש ראיתי את הסרט (שדווקא נחמד).
ואתמול קראתי אותו מההתחלה ועד הסוף.
*
הספר הזה לא מתאים לכל אחד. ובתור אחת שלא ממש אוהבת פנטזיה, הוא כן התאים לי.
אני לא אשקר, הספר עמוס באין סוף אירועים ומלא מלא תיאורים, יותר מידי מאורעות וקשה לעקוב. אבל העלילה מקסימה, הדמויות שובות, ואין מה לעשות- הוא פשוט ספר טוב.
הספר מחולקת לשני חצאים. ועוקב (ואני לא אחת שכותבת תקצירים לספרים אז תקראו את זה!) אחרי סבטיאן, ילד שמן ונמוך, יותם מאם ומנודה בחברת בני גילו, ואהבתו נתונה לספרים. הספר פותח בכניסתו של סבטיאן לחנות ספרים בסערה, בורח מבני כיתתו שרודפים אחריו. לאחר שיחה קצרה עם מוכר הספרים הוא רואה ספר ('הסיפור שאינו נגמר') שקורץ לו, ויודע שהמוכר לא יתן לו לקנות את הספר או להשאיל אותו ולכן בוחר לגנוב אותו שזה בשיחת טלפון.
סבטיאן מתחיל לקרוא בספר בעליית הגג שבבית ספרו. נגלה לפניו עולם חדש של פנטסיה. הוא קורא בספר העוקב אחרי הגיבור אטריו, שבשליחות הקיסרית הילדותית יצא להציל את ארצו מה,כלום' המאיים עליה.
בשלב מסויים, סיפורו של אטריו ובסטיאן נפגשים.

איך הייתי??

*
הספר יכול להיות מייגע ומעייף, אבל הוא יכול להיות גם כיפי ומעניין, זה תלוי מאוד בסבלנות של מי שקורא אותו. אני מודה שאהבתי את החצי הראשון יותר מאשר השני. לא בהבדל גדול, אבל עדיין. הוא היה יותר הרפתקני, אהבתי יותר את הגיבור ובגלל נהניתי לקרוא עליו. החצי השני, לעומת זאת, עוקב אחר מסעו של בסטיאן. הוא גם מעניין מאוד, אבל שם קשה שלא לדלג על דפים פה ושם וקצת יורת קשה להתרכז. בכל זאת גם הוא מצויין.
את הספר קראתי וגמרתי ביום אחד, הייתי צריכה גם עקשנות בשבילי- אבל זה השתלם. לספר הזה יש קסם מיוחד, שלא כולם יגלו אותו.



"אתה כותב כל מה שקורה". אמרה.
"כל מה שאני כותב, קורה."

(:

ב"סיפור שאינו נגמר" נתקלתי לראשונה כסרט מצויר בטלויזיה. הייתי אז ילדה והסדרה שיעממה אותי, אך במיוחד הרתיע אותי השם שלה. הסיפור שאינו נגמר?! מה זה אומרת? האם אגיע לסוף ואגלה שם רק דפים לבנים שמביטים בי בלגלוג, או שמא הספר הולך במעגלים ומעגלים שאין להם סוף ואני אמורה לנחש או לפתור את חידותיו?
ספרים כאלה לא אהבתי אף פעם, לכן נמנעתי מלהתקרב אליו.
במהלך השנים שעברו מאז נתקלתי פה ושם באזכורים על כמה שהספר נהדר, אבל לא ייחסתי להם חשיבות. למה החלטתי בסופו של דבר לקנות אותו? אין לי מושג, כנראה שהעובדה שזו קלאסיקה ומכירו הפעוט (20 ש"ח) שכנעו אותי. אבל מרגע שפתחתי את הספר- לא התחרטתי לרגע.

גיבור הסיפור הוא נער בשם בסטיאן. זהו ילד כבן 11, שמן וחיוור, פחדן ומבוהל. אמו מתה, אביו שקוע באבל ומתעלם מקיומו, הילדים בבית הספר מציקים לו, הוא תלמיד גרוע וכל מה שיש לו זו אהבת הספרים. הסיפור מתחיל בכך שבסטיאן, בבריחתו מכמה ילדים שניסו לתפוס אותו, מתפרץ לחנות ספרים עתיקים ומגלה שם את "הסיפור שאינו נגמר".
בהשתלשלות עניינים מהירה הוא גונב את הספר, מתחבא בעליית הגג של בית הספר ומחליט לא לצאת משם לעולם. בינתיים הוא מתחיל לקרוא, וככל שהספר מתקדם הוא מרתק ומרגש את בסטיאן יותר עד שהוא שוכח כליל ממניין השעות וממציאותו העגומה.

הסיפור בנוי כך, שהעולם האמיתי של בסטיאן כתוב בצבע אדום- והעולם המדומה של הספר בצבע ירוק. הצבעוניות הזו עוזרת להבדיל בין מה שקורה בספר לבין מה שקורה לבסטיאן באמת, ולדעתי גם מכניסה את הקורא לעולם הפנטזיה הנהדר שנפרש לפנינו.

בשלב מסוים מתערבבת המציאות עם הסיפור, ובסטיאן נשלח אל תוך הספר כדי להציל את גיבורי הממלכה שהוא קורא עליה. מכאן הוא הופך להיות גיבור הספר שהוא קורא- ביכולתו לעשות ככל שעולה על רוחו, לברוא ולמחוק עולמות, לשנות את מהותם של יצורים, לפגוש את הדמויות שקרא עליהן ועוד ועוד. אך ככל שהוא מתקדם בכך, הוא מגלה שיש לדבר גם חסרונות, וכדי לצאת מתוך הספר הוא חייב לגלות את שאיפותיו האמיתיות ולא לשכוח את מה שהוא בעולם האמיתי.

זוהי פנטזיה יוצאת מהכלל, שנולדה בדיוק עבור אוהבי הספרים. כושר הדמיון של מיכאל אנדה הוא פשוט מופלא- בכל פעם שאני חושבת, "טוב, יותר גבוה מזה הוא כבר לא יוכל להמציא, מכאן זו הולכת להיות נפילה"- הוא מפתיע אותי עם המצאות יותר ויותר נועזות. ולו היתה זו פנטזיה בלבד הייתי עוד יכולה לגחך בהנאה ולהגיד "יופי של סיפור לילדים"- אבל לפנינו נמצא משל נהדר על הדמיון מול המציאות, על יכולתה של ממלכת הפנטזיה לחיות רק כאשר בני אדם מבקרים בה- אך אם הם משתכרים מהכוח שלהם ושוכחים את עצמם, הם נותרים אבודים בה ולעולם לא יוכלו לחזור לעולם האמיתי. כל יצור שבורא אנדה מהווה איזו מטאפורה למשהו שקיים בעולמנו, כל אחד כזה גאוני בהווייתו וכל אחד מוביל לבריאת יצור אחר גאוני לא פחות.

גם הכתיבה לא פחות מנהדרת. זה אמור להיות סיפור הרפתקאות רגיל, בעיקר בשלבים שלפני כניסתו של בסטיאן לספר, משהו שכבר סופר אלף פעם על גמדים וענקים, שדים ודרקונים ומפלצות- אבל כאן הכל נובע אחד מתוך השני, כל יצור חדש שמופיע מתאפיין בתכונות ייחודיות וכל אחד כזה תורם לעלילה הכללית. בסופו של דבר מוצא עצמו הקורא נשאב כל כך לכל החידושים האלה, לכל הדמויות הדמיוניות ולמטאפורות שלהן, עד שקשה להניח את הספר מהיד. ובכל פעם שאמרתי לעצמי "מספיק, הגיע הזמן לישון"- הופיעה איזו המצאה מקורית נוספת, ונשארתי עד סוף הפרק.

הספר הזה הוא שיר הלל לדמיון ולאהבת הקריאה. אם לא קראתם אותו עד כה- חובה, חובה, חובה! אם קראתם- אתם חייבים להקריא אותו לילדכם, כי אצלי הוא כבר מס' אחת ברשימת הקריאה לעתיד הזו. אצל ילדים הדמיון מפותח ומשוחרר הרבה יותר, לכן לא מפתיע אותי שהוא זכה בכל הפרסים האפשריים לספרי נעורים. אבל בכל אופן, ככל שמתבגרים מבינים יותר את הכוונות הסמויות של המחבר, משהו הדומה לספר "הנסיך הקטן", לכן כדאי לקרוא אותו בכל גיל ובכלל- שיהיה בבית.
הספר הזה שבר אצלי תקופה ארוכה של שיעמום מקריאה, והוא הקניה הכי מוצלחת שלי בחודשים האחרונים.

(~ספויילרים~)


קראתי פעמיים את הסיפור שאינו נגמר. פעם ראשונה בכיתה ז, ופעם שניה כלפני חודשיים. קראתי אותו פעמיים ואני עוד קוראת אותו, עוד קוראת אותו כשאני חולמת בהקיץ, ונזכרת באטריו הרוכב על פוכור, או בבסטיאן והקיסרית הילדותית, השלומפים בעיר הברקת, מדבר הצבעים ובפאנטסיה. קראתי פעמיים את הסיפור שאינו נגמר, והוא עוד לא נגמר. הוא ממשיך לקרות ולחיות, גם אחרי שבסטיאן חזר הביתה וגם אחרי שפאנטסיה נחרבה ונבנתה מחדש, וגם אחרי שסגרתי את הספר ונשכבתי על הספה מחבקת את הספר, מתנשפת כאילו סיימתי מסע מתיש בעוד בסטיאנים חדשים ואחרים ממשיכים לקרוא איפושהו את הסיפור שאינו נגמר ועוברים את אותו מסע דרך העיניים שלהם ודרך הדפים הירוקים ואדומים (או כחולים וכתומים בהוצאה החדשה), דוהרים על ארטקס ושוקעים איתו, מפלסים את דרכם בביצות הייאוש ומגיעים לאיולולה, רוכבים על פוכור וצופים בפאנטסיה מתמוטטת בעוד הזקן מההר הנודד מגולל את סיפורו של בסטיאן ואטריו כאחד שוב ושוב ושוב, נכנסים עם בסטיאן לפאנטסיה בוראים את פרלין ומאבדים את עצמנו יחד איתו, ורק רוצים לצעוק "לא בסטיאן! אתה משתנה! אתה שוכח! אתה שוכח!!", כי אולי גם הוא ישמע אותנו כמו שאטריו שמע אותו כשעוד היה החנון השמנמן וחסר הביטחון לפני אאורין, לפני כלכך הרבה אך גם כלכך מעט זמן. לטעות איתו, לכעוס עם ועל אטריו, להשתכח ולהיאבד איתו בעיר הקיסרים האבודים. להתבגר איתו. לגלות איך מודים בטעויות, להיוולד מחדש ולמצוא את המשאלה האמיתית הנסתרת שלו (ואולי גם שלנו) ולחזור, יחד איתו, אל עולם בני האדם, כאדם חדש ושונה לחלוטין.


אני זוכרת שקראתי פעם ביקורת של מישהי, בה היא אמרה על הספר שהיא קראה שלכל אחד קיים ספר ש'שייך לו'. אני לא זוכרת אם ככה ניסחה את זה, אבל זה היה הרעיון.
בזמנו תהיתי מה הספר שלי, ועם כל הספרים הטובים שקראתי לא הצלחתי להגיע להחלטה איזה ספר שייך 'לי'. עד שקראתי בפעם השניה את הסיפור שאינו נגמר.

הסיפור שאינו נגמר שייך לי, ואני שייכת אליו. אנחנו מחוברים, כמו הנחשים על הכריכה ועל השרשרת של אאורין או בשער בין העולמות. כי שם אני נמצאת. בין המציאות לפנטאסיה. אני פה, אבל ברגע שאני מסתכלת על מדף הספרים שלי ועיני נתקלות בכריכה הכתומה-סגולה אני חוזרת להרפתקאותיי עם גראוגרמאן, עם שלושת האבירים היסבאלד, הידורן והיקריון, לים הערפל, למגדל השנהב...


קראתי את הסיפור שאינו נגמר פעמיים, ואני עוד אחזור לקרוא אותו. אולי בעוד חצי שנה, אולי בעוד כמה שנים, כשאגדל ואתבגר יותר, ואגיע אליו מנקודת מבט שונה. אולי אבין יותר ממה שחשבתי שיש להבין, את כל הכוונות והמשמעויות הנסתרות.

אני לא יכולה לומר כמה אני אוהבת את הספר הזה. כמה אני מעריכה את מיכאל אנדה, על הכתיבה היוצאת מן הכלל, התיאורים שמראים במדויק את הנופים והיצורים אבל משאירים מקום לדמיון, מפורטים אך לא מתישים. על הרעיונות הנפלאים שיש לו, ההברקה והשנינות שמסתתרת מאחורי כל סיפור משני וקטן, על כל שורה מכוונת מדויקת. כמה שאני מעריכה את בסטיאן. התהליך שהוא עובר מבסך הכל תולעת ספרים מושבע כמו כולנו שרק רוצה להיות חלק מהחבורה של אטריו, ל"מושיע" שלהם, וחוסר ההצלחה בהתמודדות שלו עם הכוח האדיר שניתן לו, בכך שהוא כלכך לא מושלם, מגיע לשפל (מנסה להשתלט על מגדל השנהב), אבל מודה בטעותו בסופו של דבר, מצטער ומשתפר.

למקרה והתעלמתם מאזהרת הספויילרים שלי בהתחלה ולא קראתם אותו, בבקשה תעשו את זה. אמנם כמו שאדון קוריאנדר אמר (ואשאיר ציטוט עוד מעט) "כל אחד חווה את הסיפור שאינו נגמר בצורה שונה". אולי לא תתלהבו ממנו כמוני ותחשבו שאני "סתם עושה עניין", ואולי תרצו להצטרף אלי למועדון מחבקי הספרים ותצטרפו למסע מחודש איתי בפאנטסיה, להגיע לגבולות חדשים ולעלילות חדשות. אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת ;) (והמבין יבין...)



"כל סיפור אמיתי הוא סיפור שאינו נגמר" הוא סקר במבטו את הספרים הרבים שניצבו לאורך הקירות עד לתקרה, אחר כך הצביע עליהם בידית המקטרת שלו והמשיך: "יש המון דלתות שמובילות לפאנטסיה, נערי. ויש עוד הרבה ספרי קסם כאלה. אנשים רבים אינם מבחינים בהם כלל. זה תלוי לגמרי במי שלוקח לידו ספר כזה."
"אם כך, 'הסיפור שאינו נגמר' הוא סיפור אחר בשביל כל אחד?"
"כן, לזה בדיוק אני מתכוון," פסק אדון קוריאנדר, "וחוץ מזה, יש לא רק ספרים, יש מגוון אפשרויות אחרות להגיע לפאנטסיה ולחזור משם. את זה אתה עוד תלמד."

ספר די קולח, מותח, מושך ומעניין שהצליח לא רע. טוב, מה אני מדברת, זה ספר שהצליח הרבה יותר מלא רע. רוב האנשים מכירים טוב טוב את הספר הזה, ויותר מזה, מטורפים על הספר הזה. הוא בהחלט זכה להצלחה רבה ופופולריות עולמית.
יש בו פנטזיה, ושפה די גבוה אך גם קלה להבנה, דבר שהוא לא סוטר אך גם לא כזה פשוט. אז חולי פנטזיה ומדע בדיוני בהחלט יכולים להמשך ולהנות מהספר הזה. אבל אני לא מבטיחה כלום, זה רק נראה לי כך. כלומר, אני לא חולת מדע בדיוני ופנטזיה אבל בכל זאת אוהבת בדרך כלל ספרים לא מציאותיים או הגיוניים עד סופם, ואת רוב הספרים המשונים האלה אני דווקא די מחבבת, וחלקם נמשלים אצלי כספרים גאוניים. אז למה שלא אקרה גם לספר הזה גאוני? טוב, כי אני מבינה את המטורפים על הספר הזה, אך מצד שני גם מבינה את האלה שפחות מתחברים. אז אני לא עד כדי כך אמיצה בשביל לקרוא לו גאוני, אם גם לי יש רגשות מעורבים לגבי ספר זה. מצד אחד, הסיפור שאינו נגמר הוא ספר יוצא מין הכלל. אך מצד שני, הוא קצת דחוס. הוא דחוס וארוך. כאילו הספר האמתי היה יותר ארוך אפילו ממה שהוא עכשיו, אבל זה כבר היה מוגזם את קיצרו אתו בצורה שלא נפטרו מחלק מהטקסט אלה פשוט דחסו את כל הטקסט בצורה פחות מרווחת ממה שהיה אמור להיות ולכן הוא מלא בפרטים. חוץ מזה יש המון אותיות צבעוניות.
אותי זה עצבן.
אבל הדחיסות לא מפריעה יותר מדי, ולכן בכל זאת נורא אהבתי את הספר, אבל גם קצת התעצבנתי כשמצאתי כל מני פרטים מיותרים.
הסוף די צפוי.
לסיכום, הקריאה לא חובה אך כדי לנסות.

הסרט טוב, שווה לראות. אך סרט 2 ו-3 גרועים ללא יוצא מין הכלל. ראו הוזהרתם.

"אינו יודע גבולות במעופו" - זה מה שכתוב על דש עטיפת העותק שלי, ואין משפט שמתאר את הספר הזה טוב יותר.

קראתי אותו עשרות פעמים, ובכל פעם מצאתי בו משהו חדש. כילדה קראתי בו את הסיפור המותח של אטריו ובהמשך של בסטיאן שנכנס "לתוך הספר" ולארץ פנטזיה, ואת מסעו חזרה.
כבוגרת אני קוראת בו רעיונות פילוסופיים שמתוארים בהינף דימויים מדהים. למשל: הפרק על "היכל אלף הדלתות", בו בסטיאן עובר מחד לחדר ובכל פעם עליו לבחור באחת מתוך שתי דלתות. הוא שוהה במקום שעות, עד שהוא מבין שרק אם ידע מה הוא מבקש, המסלול שלו יוביל אותו למקום מדויק ובחירותיו לא תהיינה אקראיות. פרק נוסף מספר על כריית חלומות, הנעשית בחושך ובשקט מוחלט, כי דיבור גורם לחלום להתפורר (למי לא קרה שקמת בבוקר, זכרת את החלום אבל פתאום מישהו אמר לך משהו וכל החלום נשכח כלא-היה?). את החלומות יש לכרות כיון ש"כל פנטזיה מונחת על מסד של חלומות שכוחים" - משפט שהוא הצהרה וגם דימוי, בספר המיוחד הזה.

הספר שייך לז'אנר המכונה "ספרי חניכה" - הגיבור, בדרך כלל נער צעיר, עובר בדרך כלשהיא לעולם אחר שכללי ההתנהגות בו שונים. במסעו אל העולם האחר ובהמשך בחזרה לעולמו-הוא הוא פוגש דמויות שונות המסייעות בידו, כמו גם כאלה שעליו להלחם בהן, ובסופו של תהליך הוא שב לעולמו לא עוד ילד, אלא אדם בוגר שהדברים שאסף במסעו ישמשו אותו בחייו.

בסטיאן לומד את ההבדל בין דמיון לבין שקר, בין משאלה לבין תכלית, בין רודנות לחברות, וכי המסע אל עצמו הוא המסע אל היחד.

ספר קסום.

ספרי פנטזיה הם לא כוס התה שלי. אפשר לומר שיש לי איתם יחסי אהבה-שנאה (במקרה הזה תרתי משמע, כי "הסיפור שאינו נגמר" הוא מז'אנר ספרי הפנטזיה והמקום אליו הולך בסטיאן בסיפור הוא ממלכת פנטסטיקה, או פנטזיה בחלק מהגרסאות). לפעמים דווקא יש קליק אבל פעמים רבות זה לא עובד. אם זה מעניין אתכם, אז ההוביט-כן, שר הטבעות (במיוחד השלישי)- פחות, גפלה- כן! מורקמי- פחות, סדרת אמבר של זילאזני- נשברתי בספר השלישי, סדרת מדריך הטרמפיסט- נשברתי באמצע השני, רולינג בכל זאת הצליחה איתי ו"המבוך" לנצח יהיה אחד הסרטים האהובים עליי. יש לי כמה מסקנות ותובנות אבל אני לא מצליח לנסח לעצמי בדיוק למה: אני מחשיב את עצמי אדם מאוד אסוציאטיבי, עם דמיון מפותח וחיבה לחלומות הזויים, אבל קשה לי להגדיר איפה אני מאבד עניין בעקבות היסחפות יוצרים עם קו מחשבה גועש ורוחש במיוחד- ואיפה אני נשבה כליל. ברור מאוד שבפתיחת הספר אני נכנס לעולם שבו החוקים המוכרים לי מכופפים, מעוקמים, נשברים ונזרקים לכל הרוחות. אני לא מחפש היגיון מוחלט, אבל אני צריך אמינות. אני לא אוהב הנחות לדמויות. אני לא אוהב שבעת צרה יש פתאום פתרון קל שצץ משום מקום ומותיר את הצרה מאחור בהינד עפעף. אני לא אוהב תיאורי נוף מוגזמים, תיאורי מסעות ביבשה או בים ואני משתעמם בטירוף מתיאורי קרבות. צריך להיות בספר קסם שימשוך אותי, שיציף לי את הבטן בתחושה של חמימות, הוא צריך להיות מקורי מספיק ושאני אצליח לדמיין את מה שהמילים מתארות. צריכה להיות קדרות מסוימת, כי אם הכל נצבע בצבעים עזים ועלילה מתוקה, אז אני אחפש את המחיקון של ערוץ 1 ואת מזרק האינסולין הקרוב לביתי.

כאן מדובר בספר ילדים, שמעולם לא קראתי והחלטתי שהגיע הזמן. כספר ילדים, החלטתי להיות מעט רחום ומתחשב יותר. מנגד, כספר ילדים, ברור לחלוטין איך הסיפור הולך להיגמר ורק לא ברור מה תהיה הדרך לשם. את הסרט זכור לי שראיתי אבל לא זכרתי ממנו בערך כלום חוץ משתיים-שלוש תמונות שנחקקו בזיכרוני. הסימן מבשר הרעות הראשון הופיע מאוד מוקדם, כשאת הספר מוצא בסטיאן בחנות של מר קוריאנדר (=כוסברה. אני אוהד של נבחרת הפטרוזיליה לעומת זאת). בסטיאן הוא שמנמן, חיוור, חסר ביטחון, יתום מאם, בן יחיד שלא מסתדר במיוחד עם אביו, שלא טוב במיוחד בכלום חוץ מקריאת ספרים והמצאת סיפורים. עם נקודת פתיחה כזאת, קשה שלא לקבל כמה נקודות על אמפתיה מצד הקורא הרגיש. הוא לוקח את הספר בלי רשות, מבריז מבי"ס ומהר מאוד צולל לעולם של חוויות מיוחדות בכיכובן של אטריו. עד אמצע הספר נהניתי מאוד, לפי כל הקריטריונים המוזכרים לעיל. הבעיה התחילה בערך באמצע הספר, כאשר (מעכשיו ספוילרים למרות שכאמור ההפתעות אינן גדולות ולדעתי אני לא פוגע קשות בחווית הקריאה כי הספר מלא באירועים ודמויות שיוסיפו להרפתקה) בסטיאן נכנס לסיפור שהוא קורא ולוקח בו חלק פעיל. כפי שנכתב בביקורת אחרת, בשלב הזה די התחלתי להשתעמם. הכתיבה נעשתה פחות מרגשת, נמרחת וכנראה בגלל שבסטיאן שלט במידה רבה במתרחש סביבו, הוא סיפר סיפורים שהיו ילדותיים מדי עבורי ורק חיכיתי שייגמרו. בסטיאן מציל את הממלכה ע"י מתן שם לקיסרית וכניסתו בו זמנית לסיפור. הוא מתחיל לצבור ביטחון בהדרגה, לקבל הכרה מהדמויות שרק הולכת וגוברת עד שהוא הופך למגלומן בלתי נסבל שרק חיכיתי למפלתו. מרגע שנכנס לסיפור ועד שקיבל את המכה שהגיעה לו, הסיפור אכן היה בלתי נגמר עבורי, עם הבלחות מעטות בלבד של קריאה מהנה. מרגע שנשמטה הקרקע תחתיו, הספר חזר להיות מעניין וגם הסיפורים הקטנים שבתוך הסיפור היו הרבה יותר מהנים, עד לסוף הצפוי כאמור.

כלומר הייתה לי מין קריאה גאוסיאנית הפוכה. אני שמח שלא נטשתי את הספר באמצע, כי הסוף היה עם מסר חמוד, גם אם קיטשי, והספר בהחלט שווה קריאה, במיוחד עבור חובבי פנטזיה גדולים ממני.