רצה הגורל והשתחררתי מצה"ל בדיוק בזמן כדי לעבוד בשבוע הספר. מכרתי ספרים בדוכן של הוצאת מודן בכיכר בכפר סבא. איכשהו, כמעט כל הספרים בדוכן שלי היו שחורים - הבושם, "אני, כריסטיאנה פ.", ספרי סטיבן קינג. הצפיפות סביב הדוכן הייתה רבה, ומדי פעם היו נעמדים מולו נערות ונערים שהצביעו על הספר "אני, כריסטיאנה פ." ואמרו שהוא מדהים ומזעזע. משנגמר שבוע הספר, גמרתי אומר להשלים חורים בהשכלה ולקרוא את הספרים שמהם התלהבו המבקרים בדוכן. אך מבצע ה"חור בהשכלה" התחיל והסתיים בספר הראשון שבחרתי, ספר עצום מימדים של סטיבן קינג, אף הוא ספר שחור, שעשה את כל הדרך לפורטוגל ובחזרה וננטש בחוסר עניין. "אני, כריסטיאנה פ." נותר קבור ברשימת "ספרים שאני רוצה לקרוא" כמעט עשרים שנה, עד ששאלתי אותו מהספריה השבוע.
מזמן לא קראתי ככה ספר שאי אפשר להניח מהידיים. מהשורה הראשונה בספר, העלילה סוחפת וכתובה באופן שמפתה להמשיך ולקרוא. על אף שלא קורה המון בספר ולא מדובר בספר מתח, פשוט אי אפשר להפסיק. הספר מספר את סיפורה האמיתי של כריסטיאנה, נערה גרמניה אשר התמכרה לסמים. העלילה מתרחשת בשנות השבעים בברלין. כריסטיאנה מספרת בבהירות ובפירוט את סיפור התמכרותה להרואין, בגילוי לב ובנגיעה בהשלכות החברתיות והמשפחתיות שנבעו מכך. המטרה הראשונית של הכותבים הייתה להפיץ את הספר בבתי ספר על מנת לחשוף את הנוער לסיפור, ובכך להתריע ולבלום את מגיפת הסמים. בפועל, היו בני נוער שראו בכריסטיאנה מודל לחיקוי והמטרה הוחטאה.
כמו הסרט "יומן נעורים" בכיכובו של לאונרדו דיקפריו, הספר הוא סיפור התבגרות באווירת מרד וסמים. ככזה, קהל היעד שלו הוא בני נוער. הוא תורגם מגרמנית לעברית על-ידי גדעון טורי, ששמר על נימת הסלנג המקורית. כיום, כמעט שלושים שנה אחר-כך, הסלנג הזה נשמע מיושן וקצת משעשע (גזעי, להיט, קול, יופי, שיגעון). יחד עם כך, אפשר לשמוח על כך שברלין שינתה פניה בשלושים השנים שחלפו וכבר אינה רוויה בסמים ובזנות כפי שהייתה אז. על אף קהל היעד, אני מוצאת שדווקא להורים כמוני כדאי לקרוא את הספר כדי להבין את האווירה המשפחתית בה ההתמכרות התפתחה. בלי לגלות יותר מדי, משפחתה של כריסטיאנה הייתה מפורקת ואמה איפשרה לבתה חופש רב, מבלי להתעניין יותר מדי ומבלי להציב גבולות נוקשים. אנחנו מכירים סיפורי מרד מול הורים שלוחצים וחונקים ולא מותירים לילדיהם ברירה אלא לברוח. אנחנו מכירים גם סיפורים דומים של נערים שנגררו להתמכרויות לאחר שראו את הוריהם מתמכרים לאלכוהול או לסמים. בסיפור של כריסטיאנה, לא היו לא לחץ ולא מודל רע לחיקוי, אלא פשוט חוסר עניין של האם בביתה ושעות ארוכות בעבודה. הספר מלמד לקח על אופי הקשר שרצוי שנפתח עם ילדינו, תחושת הערך שחשוב שנעניק להם, ונורות האזהרה שאין להכחיש.
אפשר ללמוד מהספר על תחומים נוספים להם הייתה תרומה להתדרדרות בני הנוער לסמים: מסגרות חינוכיות, המצב הפוליטי וארכיטקטורה. הלימודים בבית הספר של כריסטיאנה היו בנויים במתכונת שדומה ללימודים אקדמיים. כל נער למד קורסים שונים ולא הייתה כיתת אם. העדר המסגרת המאחדת הזאת תרם לניכור. לא נוצרו בשכבה חברויות אמת, ותחת זאת נוצרו קבוצות שוליים שמרדו במוסכמות ונגררו לבילוי במרתפים ובדיסקוטקים, שם נסחפו לסמים. על אף שאין לכך איזכור מפורש בספר, אני מאמינה שגם המצב הפוליטי המורכב של מדינה מחולקת בין משטרים עויינים, ועל אחת וכמה המגורים בברלין המחולקת (העלילה מתרחשת בחלק המערבי של ברלין) תרמו לתחושת האנרכיה והמתח התמידי שהיוו סיבה לבריחה ולניתוק. ברלין ההרוסה והמפולגת עוד נאלצה לשאת את אות הקין של איימי מלחמת העולם השניה, עם דורות של אנשים שתמכו בשלטון הנאצי וכאלה שלא מנעו את הזוועות. תחום נוסף שתרם לתחושת הניכור אצל ילדים ונוער, לפי הספר, הוא אופי הבינוי בחלקים המחודשים של ברלין. במטרה לספק מגורים רבים ובזול, נבנו שכונות שלמות בבת אחת, בבינוי מודרני של בניינים רבי-קומות מלאים בדירות קטנות. השטחים הטבעיים הלכו והצטמצמו והילדים יכלו לשחק רק בשטחים שבין מגדלי המגורים. בשכונה אליה עברה כריסטיאנה, גרופיוסשטאט (ממליצה לעשות גוגל על המילה Gropiusstadt כדי להתרשם מתמונות השכונה), בכל מקום הופיע שלט שאסר על דבר כזה או אחר ("נא לא לדרוך על הדשא") וגדרות תיל שצמצמו את חופש התנועה כדי למנוע את הנזק והרעש שחוללו הילדים בשטחים הציבוריים. היחס בין השכר הדל לעלויות המחיה הגבוהות גרם לכך שלא הייתה נוכחות הורית מספקת. כתוצאה מההגבלות על המרחב, מחד, והעדרות ההורים, מנגד, הילדים נמשכו לפעילות לא נורמטיבית כבר מהגיל הרך - כמו הריסת המעליות של רבי הקומות או לחיצה על כפתורי כל הקומות דווקא כשנכנס למעלית ילד שהיה חייב לשירותים. התמלאות המרחב הציבורי ברפש ובצרכים והתחושות הוונדליות שעוררה השכונה בקרב הילדים הזינו זה את זה כביצה ותרנגולת.
כפי שאתם רואים, הספר מעורר מחשבה בכיוונים רבים. חינוך, חברה, כלכלה וארכיטקטורה הם רק חלק מהם. ניתן לנתח את הספר מהפן המוסיקלי (מושא ההערצה אז היה דיוויד בואי, שבעצמו היה מכור להרואין), מהפן האופנתי, ניתוח של קבוצות שוליים, הגירה, מעבר מהכפרים לערים ועוד. כריסטיאנה כיום היא סלב בת 57 ועדיין נעה ונדה בתוך עולם הסמים. בראיון מ-2013 היא מבקשת שנפסיק לשפוט אותה רק על-פי גמילתה או אי-גמילתה מסמים. אנחנו מונעים מצורך לפתרונות מעשיים ולהפי-אנד, אבל כמה שהיא צודקת - הסיפור שלה הוא רק פרט בתמונה הרבה יותר רחבה ומורכבת.
