****



"הדוד טונגסטן" של סאקס זכור לי כאחד הספרים המקסימים שקראתי. ההומור, החביבות הטבעית, האנושיות ואהבת המדע שלו הפכו את הספר מטקסט עיוני משמים-פוטנציאלית לפנינה ספרותית, רגשית ושכלית גם יחד, feel good book במלוא עוצמתו.

לכן גם ציפיתי מהספר הזה - פרי עטו של אותו אדם - לחווייה דומה, מה גם שחלק הארי של המבקרים ב"סימניה" גמרו עליו את ההלל, בכללם כותבים שלא נוטים בדרך כלל להשתפכויות של ממש.

אלא מה, ציפיות לחוד ומציאות לחוד. הספר התפרסם באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, וזכה משום מה לתרגום מיושן וחסר גמישות. הוא עשוי טלאים-טלאים של סיפורים שונים, כולם מנסיונו העשיר של סאקס על מדע ה"נאורולוגיה", ובהתאם לשמו המוצלח של הספר הם מתארים נכויות ותופעות נוירולוגיות רווחות ונדירות שונות ומשונות שהובאו לפתחו של סאקס, בהיותו "נאורולוג" ידוע. לא שהדברים השתנו כל כך הרבה מאז, אבל בקריאת הסיפורים (המעניינים כשלעצמם) לא יכולתי שלא לחוש אי נוחות גוברת והולכת נוכח המניפה העגומה הזו של בני אדם שה"תוכנה" שלהם השתבשה בדרכים איומות ומגוונות במיוחד. לכאורה יש בסיפורים את כל מה שהיה ב"הדוד טונגסטן" - חמלה, אנושיות, סקרנות מדעית - אבל יש בהם גם מין קליניות מדעית מעצבנת, ולאקוניות ספק אדישה, כמו שהייתי מצפה מספר פסיכולוגיה או נוירולוגיה המגולל את סיפורו של ג'ימי ק. מאריזונה לאורך שני עמודים תמציתיים, שכבר שני עשורים חי בלי לאסוף זכרונות חדשים, או עקרת הבית קלרה ג. שחשה ניכור לרגלה הימנית. זה אולי "מעניין", אבל זה גם מחריד ומנותק רגשית. כקורא אין לי שום דרך להזדהות עם קלרה ג. וסבלה המתואר באופן חטוף ואדיש, לעתים אפילו תיאטרלי ("אם חשבתם שזה מוזר, חכו עד שתשמעו את סיפורו של ג'ון מניו יורק שבפגישותיו איתי חשב שאשתו היא כובע!).

לא יודע. אולי הכול זה באמת עניין של תיזמון, וייתכן שבזמנים אחרים הייתי יכול ליהנות מהספר הזה הרבה יותר. בעת הזו קשה לי ליהנות מסיפורים מוזרים ומפתיעים על אנשים שמוחם דן אותם לסבל בל-יתואר.

****

ספר מצוין. התעניינתי בספר כבר תקופה ארוכה. אני אחות מוסמכת במקצועי והתחשק לי לקרוא עוד על מטופלים עם הפרעות נוירולוגיות שונות: לאחר אירוע מוחי, טורט, אוטיזם ועוד . אוליבר סאקס מעביר הסיפורים בצורה מעניינת, בשפה מקצועית ומונגשת גם למי שלא נמצא בתחום מקצועות הבריאות. ניכר שהיה רופא רגיש ואמפטי מאוד. ממליצה מאוד.

אתם מכירים את התופעה כשקונים דיסק, שיש עליו דיבור, היחצ"נים עשו את שלהם , העטיפה מדליקה, שני השירים הראשונים מוכרים לכם מגלגלץ , ואז מריצים את השיר השלישי, מדלגים על רביעי וחמישי , חוזרים אחורה לשנים הראשנים מהרדיו ובדרך פלא הדיסק יוצא לכם די מהר מהפלייליסט של הרכב?
אז את הכובע של סאקס "קיבלתי" כהמלצה חמה מאוד עד מחייבת בתקופת לימודי ממספר מרצים שאני מאוד מעריכה, ומכיוון שאני דחיינית פתולוגית הגעתי אליו כשלוש שנים אחרי שקיבלתי עליו את ההמלצה.
הרעיון טוב, להכיר מקרוב את עולם החסרים/ חסכים הנוירולוגי, ואם צרות של אחרים מוגשות כאתנחתא קומית אז מה יותר טוב מזה.(נדמה לי שזה היה יונתן גפן שאמר ש"אין שמחה כמו שמחה לאיד " )

אז איש שחשב שאשתו היא כובע, הוא הפרק הפותח ( אממ מעניין למה), יש עוד אחד שזורק את עצמו מהמיטה( איפה הוא קבר את האמפתיה ללקויות האלה , לא ברור). אבל משם ואילך, לקויות אפילפטיות, פסיכוזות של צורכי סמים וכדומה נותרו מיועדות לקהל יעד העוסק בתחום ופה יש מלכוד מסוים בגלל שהספר עצמו כבר דיי מיושן.
מה שגמר סופית את המחויבות שחשתי לקרוא את הספר היתה הגלישה שלו לניסוחים כובשים כגון זה:" אחת מהשפעות הלוואי המדהימות של האל- דופא אצל חולים פוסט אנצפאליטיים......" מבחינתי בכל הנוגע למקצוע שלי אני מחויבת להבין ולהכיר את הטרמינולוגיה הכי עכשוית וממורכבת בתחום, אבל כמה מאיתנו רוצים להיתקל בניסוחים כאלה בספר שאמור להנגיש את עולם הנוירולגיה לקורא הממוצע.
אז אני לוקחת את הסיכון להחשב כ" רפת שכל" כפי שהוגדרו החולים שעסק בהם בפרק הרביעי בספר , לקפל את הזנב וללכת חפוית ראש להתנחם בזרועותיו של בשביס.

האיש שחשב שאשתו היא כובע הוא ספר משנת 1985 של הנוירולוג אוליבר סאקס, שבו הוא מתאר את חוויותיו הטיפוליות עם מספר מטופלים. שם הספר נגזר משמו של אחד הסיפורים בו, המתאר חקר מקרה של מטופל בעל אגנוזיה ויזואלית. הספר שימש בסיס ליצירת אופרה, העונה לאותו שם, בשנת 1986.

הספר איננו ספר עלילתי רציף. הוא מחולק לארבעה חלקים, הכוללים 24 סיפורים קצרים. כל אחד מן החלקים, מכיל סיפורים העוסקים בזווית מסוימת של תפקוד מוחי.

לעולמי עולמים תהיה לי סלידה עמוקה ממוסד הפסיכאטריה. בתי כלא, כמו בתי משוגעים, כמו בתי זונות היו המקומות שאליהם החברה השליכה את כל מה שעלול לערער את הסדר הטוב, המוסר הישן וכל אותו החרא שגורם למליונים לגווע בערך, ולמליונים אחרים לקנות כל דבר שעומד בסטנדרט של הנורמה.
אם מישהו מחפש הוכחה, איך המוסדות האלו הם קרקע השעשועים של כל מה שרע בעולם הוא מוזמן לקרוא או לצפות ב'דוקטורינת ההלם' של נעמי קליין, ולנפשות העדינות יותר הייתי ממליצה לצפות בגוטיקה עם האלי ברי ועוד רבים וטובים...


הרי הסיפור הוא ההיררכיה. החברה תתגמל יותר תכונות 'יעילות' יותר אצל אדם מאשר תכונות שאין בהן תרומה ניראת לעין לחברה האנושית. מעניין מה סימון דה בובאר הייתה אומרת על זה (אני מנחשת שזה קשור לעובדה שגברים שולטים בעולם ועידנים מכוננים אותו על כוח ותכלתיות).

בכל מחקר שנתקלתי בו על גאונות הוכח שיש בה קשר ישיר לשגעון. ואולי, אני תמיד חושבת לעצמי, שהגאונים הם האלו שלא פחדו מהשגעון הבלתי נמנע של כל סובייקט אנושי, והחכימו לתעל אותו לטובתה הנראת לעין של האנושות?! אין לדעת, ואין אף אחד שמתיימר לענות על השאלה הזו. אבל שלא כמו ספרים מהסוג הפסיכיאטרי, אוליבר סאקס אינו פוחד לגעת בה.

סאקס כותב את ספרו בלי לפחד להתבלבל- להרחיב ולצמצם את גבולות השגעון כך שיכול למצוא גם את עצמו בתוכו. יש משהו בנקודה האנתרופולוגית שמתוכה סאקס מספר לנו על מפגשיו עם המטופלים שמאפשרת לנו את הבלבול הזה.
עם זאת, כל הספר אני מצאתי את עצמי מצויה בהזיה של המפגש בין הנאורולוג למטופל שעומד מולו, ומדמיינת את הסצנות האלו כמו התחלה של כל סרט באטמן שיצא אי פעם. אם מישהו מתכנן לביים את הסרט הזה, מוטב שזה יהיה טים ברטון כמובן. והרי, שאין מן הנמנע שגם לטים יש בעיות נאורולוגיות שמקורן באונה הימנית.
אל זה גם ניתן להגיע מהרצאתה המאלפת של ג'יל טילור, חוקרת מוח שמספרת על החוויה המופלאה שלה משבץ מוחי. משוגע ומהפך!
http://www.ted.com/talks/view/lang/he//id/229

מביאה תקצירים של הסיפורים הרלוונטים, כי זה יכול להיות מאוד שמיש להדרכה בכלל ולהדרכת טיולים בפרט:

הספר מחולק לארבעה חלקים: אובדנים, עודפים, היקסמויות, ועולמם של רפי השכל. סך הכל מובאים כאן סיפורם של 24 חולים.

אובדנים הוא אולי החלק האהוב עלי מכל, לא רק שהוא מתאר דמויות הכי רחוקות מכל דבר שהכרתי במציאות- כאלו שבאמת דומים יותר לדמויות מבטאמן (אין ספק שמישהו היה צריך להביא את הפינגוויון להסתכלות אצל אוליבר, אולי היה יוצא ממנו משהו). האנשים שעליהם הוא כותב גם מצליחים להסתדר בעולם באופן יחסי בעזרת דברים שאינם המוח שלהם. יש להם פגם במוח שמקשה עליהם לתפקד והם מכפרים על כך בעזרת שלל דברים מתוחכמים ויצרתיים. זה מעורר השראה, וגורם להאמין שנפש האדם יכולה לגבור על הפזיולוגיה בכל פעם שתהיה חזקה מספיק כדי להענות לאתגר.

1. האיש שחשב שאישתו היא כובע: סיפור מצחיק וטרגי על בחור שאינו מזהה פרצופים ועצמים אלא משתמש בשירה וביכולת המוזיקלית שלו בכדי לזהות את העולם. נפלא לספר לחניכים.
2. הימאי האבוד: אדם שנגמרו לו כל זכרונותיו ב45, תום מלחמת העולם הראשונה. כתוב בטרחנות ולא מתאים לחניכים. אבל נהנתי נורא.
3 האישה ללא הגוף: יותר צ'יזבט. בחורה שאיבדה את הידיעה על הגוף שלה. פשוט הפסיקה להרגיש איפה כל איבר מונח. גנוזיס הוא קורא לזה, ולי זה רק הזכיר את טומי גנוזיס, מהסרט היפיפה הדוויג והשארית העצבנית. ואת הסצנה שבה הדוויג העניק לטומי את שמו ואת הסמל היפה שלו. הופך את כל עניין הידיעה לדבר חדש- אולי ליצירה?
4. האיש שנפל מהמיטה: שוב צ'יזבט על אדם שהפסיק לחוש שגפיו שיכיים לו.
6. פנטומים: ארבעה ויותר סיפורים על אנשים מקוטעי איברים שעדיין חשו אותם. דווקא מעודד ומלא צדדים חיוביים, מזכיר את הפרק מהאוס על השכן העצבני שפשוט נתפס לו הפנטום...
8. לימין שור!: סיפור מצחיק ומתאים לחניכים על בחורה שיכלה לראות רק את הצד הימני של העולם.
9. נאום הנשיא: פשוט סיפור לפעולה על צביעות כנורמה חברתית. יפהפה בהנתו שאנשים שמשוחררים מהבנה חברתית גם יכולים לגלות בקלות זיוף ועורמה.

עודפים: אני חושבת שבחלק הזה מצאתי את עצמי הרבה יותר. מדובר על סוגים של תסמונות טורט ודומיהם שמתוארים כהתפרצויות רגש ומאווים בלתי נשלטים. הרבה מהחולים לא מבקשים להשמיד את ההפרעה, אלא למתן אותה.
10. רי המפרכס השנון: סיפור על בחור מוזר שמצא את המוזיקה וההומור כמפתח להצלחתו בעולם. מתאים לחניכים.
11. מחלת קופידון: אני יכולה להישבע שהכרתי את הסיפור הזה קודם... חולה זקנה שהטורט שלה מדליק מחדש את הליבידו שלה. מתאים לחניכים גדולים.

היקסמויות: המשך טבעי של העודפים. לא הצלחתי להבין את ההבדל מתחתית מבטי הלא נואורולוגית...
17. המעבר להודו: סיפור עצוב ואובדני על ילדה גוססת שמדמה את המוות למעבר להודו. יפה וכואב.
18. הכלב מתחת לעור: על בחור שמתעורר יום אחד עם חוש ריח מוגבר. מדהים וכיפי! ראוי להתחיל איתו כל ערב תרבות חושים...
19. רצח: באטמן, באטמן, באטמן. אם תהייתם איך אנשים הופכים להיות נבלי על, קראו את הסיפור הזה, הרחיקו אותו מכל נפש טהורה!

עולמם של רפי השכל: אם יש משהו שמפחיד אותי הוא חוסר היכולת שלי לגלות התכנותה של נפש בכתלי הגוף האנושי. ואלו הסיפורים על מפגרים. ובכן, סאקס לא מפרק את זה לחלוטין, אבל בהחלט נותן השקפה מעניינת...
22. אינציקלופדיה מהלכת: סיפור על בחור שנתלה בזכרונו הפנומנלי על אופרות כמקור יחידי לתועלת לעולם. יפה, כואב. מעלה שאלות קשות על נפש האדם והחברה המתפקדת.
23. התאומים: עוד סיפור שאני נשבעת שהכרתי בעבר- התאומים שיודעים לראות בעייני רוחם תאריכים. אומרים להם יום ושנה והם יודעים איזה תאריך זה יהיה וההפך. שוב, שאלות קשות על היתכנותה של נפש בתנאים כאלו. ומה המחיר של השתייכות לחברה מתפקדת.

המסקנה הסופית שלי היא שמוח האדם יכול להכיל הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים...
הקשיבו לעושים היסטוריה פרק 97: פילים פטריות, ופסיכודליה: על ההיסטוריה של LSD.
http://pod.icast.co.il/Media/Index/Files/0ff1c057-af4c-4a00-a259-5e03bf85fd98.icast.mp3
אני חושבת שעבורי הוא ממצה את הספר טוב...

מי שאהב- קראו את 'הערים הסמויות מן העין'.
הסאונדטארק ההולם- ביורק, דיוויד לינץ' (שהוציא אלבום ראשון שנה שעברה), DXM הישראלים משנות השמונים.

אני חושבת שכבר ברור שאם אני שולפת ספר מאוד ישן מהבוידעם המטפורי בו שוכנים לבטח הספרים שכבר קראתי מזמן, אז זה מתוך אירוע מצער. ואכן. היום פייסבוק, ובעקבותיו גם ויקפדיה ו- ווינט סיפרו לי שמת האיש שכתב על האיש שחשב שאשתו היא כובע. אוליבר סאקס עסק בנוירולוגיה כעיסוק עיקרי, וכתב ספרים על זה כעיסוק צדדי. בעולם הוא נודע בסדר הפוך - קודם כל בשל ספריו, ורק אחר כך בשל היותו נוירולוג.

אז מה יש לנו כאן? בראש ובראשונה חייבים להודות שהשם של הספר גאוני. מעורר, מדגדג, מפתה לקריאה. בחירה שיווקית יוצאת מן הכלל. שם שלא שוכחים, וגם אם זוכרים רק חלק ממנו, המוכרים בחנות הספרים יודעים בדיוק למה הכוונה. ומעבר לשם, ישנו גם התוכן. נישה ייחודית ומעניינת. בין השאר כי רופאים לא כותבים בדרך כלל. הם עסוקים מדי, והכתב שלהם חרטומי מדי. טוב, הכתב זו בדיחה. אבל הם עסוקים מדי בפרקטיקה הרפואית ובפרסומים מדעיים כבדי ראש ורציניים. אין להם זמן להנגיש את הפרקטיקה הזאת לטובת הציבור. וגם אם יש זמן, כנראה שאין יכולת, כי מיומנויות אחרות זכו לתרגול נמרץ, ולאו דווקא מיומנות הכתיבה. אני לא יודעת אם סאקס קיבל את השעה העשרים וחמש ביממה במתנה, או שהוא מצא איזה סוד אחר, אבל הוא כתב, ובכישרון.

בנוסף לפתיחת צוהר אל תופעות מעניינות ומוזרות בחקר המוח ובתופעות נוירולוגיות שהוא היה עד להן אצל מטופליו, פותח סאקס צוהר להוויה הנפשית של אנשים הסובלים מהתופעות. גם בכך הוא ייחודי על פני רופאים מקצועיים רבים, שכם הוא מעוניין באדם, ולא רק ב"תופעה". כך אנחנו לומדים להכיר את המנתח שלוקה בתסמונת טורט, ובכל זאת מצליח בעבודת הניתוח העדינה שלו. וכן להבין איך מרגיש אדם שהתחיל לראות פתאום את העולם בשחור לבן, ועל כן כל מאכל שאינו שחור או לבן במקורו מגעיל אותו. ולומדים להכיר את ד"ר טמפל גרנדין שהיא אוטיסטית בתפקוד גבוה, ומרגישה קצת כמו "אנתרופולוג על המאדים" שמנסה להבין שפה הנסתרת מעיניו.

הספר יצא ב-1985. במונחי חקר המוח שלושים השנה שחלפו מאז הפכו את הספר להיות קצת כמו היסטוריה עתיקה. ובכל זאת בעיני הוא מעניין ורלוונטי גם היום. זה היתרון הגדול של כתיבה על אנשים. אנשים לא משתנים כל כך מהר, גם אם המחקר המתמקד בלקויות שמהן הם סובלים מתקדם במהירות האור. זו היתה סקירה לזכרו של אוליבר סאקס, איש דגול שהנגיש את הנוירולוגיה לבני תמותה, היא ראויה מאין כמותה להיות הסקירה ה-400 שלי באתר.

כפי שהמחבר קובע בעצמו, מחקר המוח והקשר שבין האונה השמאלית שלו לתפקוד הנורמלי - אסוציאטיבי של האדם כפי שהוא נלמד ונחקר על ידי
נירולוגים ונירו- פסיכולוגיים הוא צעיר מאוד בימים וראשיתו בסוף המאה ה-19.
ראוי להדגיש שיוזמי המחקר הזה היו חוקרים סובייטים שהניחו את הבסיס לרפואה הפסיכו- נירולוגית.
המחבר מזכיר בסיפרו מספר חוקרים מרכזיים מהאסכולה הסובייטית: פרופ׳ לוריא , האב ובנו, לאונטב, אנוכין, ברנשטיין ועוד, מדע שניקרא בפיהם נאורופסיכולוגיה.
( שמתי לב לעובדה שאיננה מפתיעה שרוב החוקרים הן במערב והן במזרח הם ממוצא יהודי וגם מקומו של פרויד לא ניפקד בהם).
רוב השנים, החוקרים הזניחו את האונה הימנית , אשר החוקרים התייחסו אליה ״ כאל פרימיטיבית יותר מה שמאלית, שנחשבה לפסגת האבולוציה האנושית״( עמ׳16) .
המחבר טוען שיש בטענה הזאת אמת מכוון שהאונה השמאלית היא תולדה מיוחדת של היונקים הגבוהים ובמיוחד המוח ההומינידי ( האנושי), לעומת זאת,
חשיבותה של האונה הימנית במקומו מונח היות והיא אחראית ליכולות חיוניות של זיהוי המציאות שהן תנאי בל יעבור לשרידותו של האדם.
בספר זה עוסק סאקס
בעיקר בתיסמונות של הקורטקס הימיני ול״תקלות״ שיכולות לקרות לו ולהפריע לתפקודו התקין.
סאקס מספר את סיפורם האישי של 24 חולים שטופלו על ידו.
הספורים מחולקים לארבעה תחומים: אובדנים, עודפים , הקסמות, ורפי השכל.
יש בחלק מהסיפורים אספקטים מחויכים , עד מצחיקים, הרבה מאוד רגישות ואנושיות בדרך הטיפול שלו וגם כאשר הסיפור טרגי , מטפל בו סאקס בדרך מחויכת , שהרי החיים יכולים להיות
מאוד מצחיקים ויש לקחת אותם בקלות ובמידה מסויימת של הומור.
קראתי באחת הביקורות פה באתר שהקורא דוחה את דרך הכתיבה הזאת מכיוון שהיא מצביעה על נטייה חזקה למציצנות.
אני בתור קורא לא הרגשתי כלל את התחושה הזאת, ואפילו להיפך הגמור! זאת איננה כתיבה מדעית, שהרי רוב הקוראים אינם מומחים לחקר המוח ולמחלות שיכולות לנבוע כתוצאה מאי תפקוד
שלו. לעומת זאת מצאתי שהסיפורים מעניינים מאוד, יוצאים מגדר הרגיל שהרי אנו כקוראים , לא ניתקלנו בתופעות כאלה, והסיכוי שניתקל בהן קטן ביותר.
הספר מומלץ לקוראים שתחום הפסיכו- נירולוגי מעניין אותם, כמו גם אנשים סקרניים שתחום הרפואה בכללותו מעסיק את דעתם מידי פעם.
טוביה

ספר חובה למדף הספרים של המתעניין/ת בפסיכולוגיה, נוירולוגיה והשילוב ביניהם.
סאקס כהרגלו, בוחן ומספר בעדינות ובחמלה רבה על מטופלים בעלי מאפייני התנהגות לא שגרתיים, ומקשר את רגשותיהם והתנהגותם אל אנטומיית המוח.

אותי תמיד מעניין מחדש לקרוא ספרים שכאלה.
אי אפשר להישאר אדיש נוכח העובדה שכל אדם יכול להיות טוב-לב ונעים, ומאידך רע, אכזר ותוקפני עד מאוד, כשהאמצעי השולט באופיו הוא חלקיק בריא או ניזוק של כמה ס''מ (או מ''מ) באיבר המסתורי הזה שנקרא מוח.
זה תמיד מעלה בי מחדש את השאלה מה משפיע יותר על עיצוב אישיותנו - הגנטיקה או הסביבה.

ספרים נוספים למתעניינים בסגנון זה:
לתוך ארץ הדממה של ברוקס
מדריך למשתמש במוח של רייטי
תעתועי המוח של רמאצ'נדרן
המוח המתבהר של רמאצ'נדרן.

הספר הזה הפך להיות האורים והתומים של הפקולטות השונות למדעי המוח, אבל מי שאינו בוגר הפקולטות האלה או מגיע מרקע של נוירולוגיה כנראה שיתקשה להבין הרבה מהמונחים הטכניים שנמצאים בו.

בכל זאת, הספר תופס את מחשבותיי לאחרונה.
על פניו, הספר לא כל כך שונה מפרק ממוצע של "תאמינו או לא" שעוסק בכל מיני מקרים מוזרים של תפיסת המציאות, כפי שכתבתי, הוא מכיל הרבה פרטים טכניים שישעממו את מי שלא בקיא במדעי המוח שאלה הרוב.
השוני הוא הדרך בה ד"ר אוליבר סאקס המנוח מתייחס לכל מקרה.
בניגוד ל-"תאמינו או לא" של ריפלי המציג מקרים משונים כחריגות מהסטטיסטיקה, מחבר הספר מציג אותם באור אנושי מאוד.
בין אם המקרים שתוארו בספר היו נדירים מאוד או יותר שכיחים משנדמה, לא יכולתי שלא לחוש אמפתיה כלפי אותם מטופלים וסבלם, מזכיר לי שכל אותם חריגות, קטנות ככל שיהיו, הן לא סתם מספרים אלא אנשים.

בעת כתיבת הביקורת, מגיפת הקורונה משתוללת ברחבי העולם עם יותר מ-500000 מתים, 300 רק בישראל. לעיתים אנו נשארים אדישים לנוכח העלייה במספרים, אך כל אחד מהמספרים האלה, כפי שתיאר ד"ר סאקס, היה בן-אדם בדיוק כמוני.

ספר עיוני העוסק במדעי המוח ובהפרעות מוחיות שתוצאותיהן מרתקות במיוחד. הספר מחולק לעשרים תאורי מקרה, כולם פציינטים של הנאורולוג ד"ר אוליבר סאקס. מטופלת אחת שומעת ניגון בלתי פוסק של שירים איריים בראשה. אחר סובל מנקיפות מצפון כבדות, לאחר שזעזוע מוח השיב לו את זכרונותיו מערב בו רצח את ידידתו תחת השפעת סמים, מבלי שהיה מודע למעשיו. מטופל אחר איבד את יכולת הזכרון בחייו הבוגרים ומשוכנע שהוא חי תמידית בשנת 1945.

אווירת הפריק-שואו בספר מעוררת אי-נוחות לפרקים. לא תמיד ברור אם השימוש במקרים אנושיים אמיתיים נועד להדגים את פעולת המוח גרידא, או בכדי להשביע את יצר המציצנות של הקוראים. הרי אנחנו קהל שבעבר הלא רחוק הריע למראה אנשים מעוותים בקרקס, וכיום אנחנו עושים זאת באלגנטיות אנונימית על-ידי צפיה בתוכניות ריאליטי.

על כל פנים, המקרים שבספר אכן ממחישים את מורכבותו המופלאה של המוח. מבין הספרים הרבים שמנסים להביא את המדע אל העם, רבים חוטאים במניירות של פופולריות-יתר. "האיש שחשב שאשתו היא כובע", על אף השם הגימיקי, מצליח לקלוע לרמת מקצועיות בגבול שבין מביני-דבר ומסוקרנים חסרי רקע קודם.