ביקורת ספרותית על האיש שחשב שאשתו היא כובע מאת אוליבר סאקס
ספר מעולה

---

אני חושבת שכבר ברור שאם אני שולפת ספר מאוד ישן מהבוידעם המטפורי בו שוכנים לבטח הספרים שכבר קראתי מזמן, אז זה מתוך אירוע מצער. ואכן. היום פייסבוק, ובעקבותיו גם ויקפדיה ו- ווינט סיפרו לי שמת האיש שכתב על האיש שחשב שאשתו היא כובע. אוליבר סאקס עסק בנוירולוגיה כעיסוק עיקרי, וכתב ספרים על זה כעיסוק צדדי. בעולם הוא נודע בסדר הפוך - קודם כל בשל ספריו, ורק אחר כך בשל היותו נוירולוג.

אז מה יש לנו כאן? בראש ובראשונה חייבים להודות שהשם של הספר גאוני. מעורר, מדגדג, מפתה לקריאה. בחירה שיווקית יוצאת מן הכלל. שם שלא שוכחים, וגם אם זוכרים רק חלק ממנו, המוכרים בחנות הספרים יודעים בדיוק למה הכוונה. ומעבר לשם, ישנו גם התוכן. נישה ייחודית ומעניינת. בין השאר כי רופאים לא כותבים בדרך כלל. הם עסוקים מדי, והכתב שלהם חרטומי מדי. טוב, הכתב זו בדיחה. אבל הם עסוקים מדי בפרקטיקה הרפואית ובפרסומים מדעיים כבדי ראש ורציניים. אין להם זמן להנגיש את הפרקטיקה הזאת לטובת הציבור. וגם אם יש זמן, כנראה שאין יכולת, כי מיומנויות אחרות זכו לתרגול נמרץ, ולאו דווקא מיומנות הכתיבה. אני לא יודעת אם סאקס קיבל את השעה העשרים וחמש ביממה במתנה, או שהוא מצא איזה סוד אחר, אבל הוא כתב, ובכישרון.

בנוסף לפתיחת צוהר אל תופעות מעניינות ומוזרות בחקר המוח ובתופעות נוירולוגיות שהוא היה עד להן אצל מטופליו, פותח סאקס צוהר להוויה הנפשית של אנשים הסובלים מהתופעות. גם בכך הוא ייחודי על פני רופאים מקצועיים רבים, שכם הוא מעוניין באדם, ולא רק ב"תופעה". כך אנחנו לומדים להכיר את המנתח שלוקה בתסמונת טורט, ובכל זאת מצליח בעבודת הניתוח העדינה שלו. וכן להבין איך מרגיש אדם שהתחיל לראות פתאום את העולם בשחור לבן, ועל כן כל מאכל שאינו שחור או לבן במקורו מגעיל אותו. ולומדים להכיר את ד"ר טמפל גרנדין שהיא אוטיסטית בתפקוד גבוה, ומרגישה קצת כמו "אנתרופולוג על המאדים" שמנסה להבין שפה הנסתרת מעיניו.

הספר יצא ב-1985. במונחי חקר המוח שלושים השנה שחלפו מאז הפכו את הספר להיות קצת כמו היסטוריה עתיקה. ובכל זאת בעיני הוא מעניין ורלוונטי גם היום. זה היתרון הגדול של כתיבה על אנשים. אנשים לא משתנים כל כך מהר, גם אם המחקר המתמקד בלקויות שמהן הם סובלים מתקדם במהירות האור. זו היתה סקירה לזכרו של אוליבר סאקס, איש דגול שהנגיש את הנוירולוגיה לבני תמותה, היא ראויה מאין כמותה להיות הסקירה ה-400 שלי באתר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על האיש שחשב שאשתו היא כובע