• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קפקא על החוף

קפקא על החוף

מאת הרוקי מורקמי

הביקורת של RedFox

תמונה של RedFox
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
קפקא על החוף

קפקא על החוף

מאת הרוקי מורקמי

הביקורת של RedFox

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של RedFox
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2007
סדרה:כתר - סדרה לספרות יפה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מרינה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 16 שנים

“האם רק אני הבנתי את הספר או שטעיתי ורק חשבתי שהבנתי? זהו הספר השני שלו שאני קוראת שלו ונהניתי מכל ר”

52/103
ביקורות על קפקא על החוף
הבאה
Aviti
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

"מעכשיו עליך להיות בן החמש-עשרה החזק ביותר בעולם...". קפקא טמורה, במשך זמן לא מבוטל, עובר מסע נפשי/פיזי שבהחלט מכתיר אותו כ- "בן החמש-עשרה החזק ביותר בעולם". בגיל 15 מחליט קפקא לברוח מביתו, מעברו , מקללתו של אביו ומחליט לצאת לחיפוש אחר אפלה שנמצאת בחייו- הנוצרה ע"י עזיבתם של אמו ואחותו. במקביל יוצא גם נאקאטה למסע המתחיל ממקרה רצח שהוא עצמו ביצע בעל כורחו...

מורוקמי (כמו שמורוקמי יודע לעשות) מצליח לשלב בין שתי דרכים שנראות לנו בהתחלה לא קשורות בעליל, וליצור בינהן נקודות מפגש עדינות ספק מיסטיות ספק ריאליסטיות.
למרות שהספר לא מספק תשובות לכל השאלות שעולות במהלך הסיפור, ובמקומות מסויימים מרגישים ש"יוצאים ביידים ריקות", אני נהניתי כל כך ממהלך הקריאה, מדרך הכתיבה המדהימה של מורקמי, ומן היכולת שלו לתאר את הפרטים הקטנים ביותר בצורה מושלמת שכל כך נושקת למציאות והופכת אותם לכל כך משמעותיים, כך שאני מוכן "לסלוח" לו על חוסר ההתמקדות בפיתרון החידות. חוץ מזה, לדעתי יש משהו נורא יפה בהשארת חידה תלוייה באוויר, ככה סתם ללא פיתרון.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נקוצ'אן
נקוצ'אן
תמונה של עינתי
עינתי
מ
מרינה
תמונה של מיכל
מיכל
תמונה של שיבולת בשדה
שיבולת בשדה
5קוראים|גיל ממוצע48|100%נשים

על המבקר

תמונה של RedFox

RedFox

חבר מזה 17 שנים
41 ביקורות•199 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מקורית
תמונה של RedFox
RedFox
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות41
לייקים שקיבל199
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת25מדע בדיוני ופנטזיה10ספרות מקורית3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של RedFox

ביטרבלו - שבע הממלכות

ביטרבלו - שבע הממלכות

קריסטין קאשור

אחד הדברים, שמתסכלים אותי מאוד בתקופה האחרונה, הוא שאין לי זמן לקרוא ספרים. אבל מעבר למחסור הכמותי הזה בשעות פנויות להיכנס לעולם חדש, מדובר גם במחסור רגשי. אני לא מצליח למצוא את הכוחות הנפשיים האלה ולהיכנס למערכת יחסית מחייבת כזו, מערכת יחסית שדורשת ממך השקעה. וכמו הרבה אנשים שנמצאים בסיטואציות האלה , מצאתי את עצמי נופל לריבאונדים, אותם סטוצים קצרים שברובן, בסופן, עולה השאלה "למה עשיתי את זה לעצמי".

בתור מישהו, שמאוד אוהב ספרים רחבי יריעה - יותר מספר אחד, טרילוגיות, קוודרילוגיות (וכל המוסיף הרי הוא משובח), מצאתי את עצמי קורא ספרים קצרים, עם מעט מאוד תוכן. באחד מאותם "קוויקי׳ז" יצא לי להיתקל ב "מחוננת". שמעתי עליו דברים (איני זוכר אם טובים או רעים), אבל החלטתי לתת לו צ׳אנס, מבלי להתחייב. מקסימום אחרי כמה פרקים נוכל לקיים את שיחת "יחסינו לאן", "זה לא אתה, זה אני" (די ברור שזה לא אני). ואז, באופן לא צפוי, כמו שזה בדר"כ קורה - התאהבתי!

אני אוהב להתייחס לסדרת ספרים כמכלול, למרות שפה זה קצת יותר קשה, כי מדובר בסיפורים שונים (אומנם קשורים אחד בשני). מדובר באחת מסדרות הפנטזיה המקסימות ביותר שיצא לי לקרוא בתקופה האחרונה. אומנם מדובר בסדרה שמיודעת לנוער, אבל עדיין, לראות סדרה שלמה, שכולה נוטפת קסם פמיניסטי, פשוט נגעה בי.

שלושה ספרים על שלוש נשים חזקות, עצמאיות וכן, עדיין ״נשיות״. כי אם קטסה לא מעוניינת להביא ילדים או לא אוהבת את השיער הארוך שלה כי הוא מפריע לה, זה לא אומר שהיא אישה פחות טובה. אם אש נהנית מיחסים גם ללא התחייבות, לא גורמת לה להיראות אישה פחות מוסרית (כי אם זה גבר, אז זה בסדר). ביטרבלו, מוקפת גברים שמנסים להגיד לה מה לעשות, אבל אז היא מוצאת את הקול שלה, וזה בדיוק מה שהממלכה צריכה. מעבר לזה, גם הגברים בספר מפתיעים - אין פה את האגו הסטריאוטיפי שבד״כ מגיע ביחד עם דמויות גבריות.
-״אני חושש שאם תלכי את כבר לא תחזרי...מעולם לא הייתי מצפה ממך להשתנות, לו היית אשתי״.
״אם אהיה אשתך, זה ישנה אותי״.
״אני מוכן לתת לך את עצמי בכל דרך שתרצי״.

ההתמסרות הזו של פו לקטסה פשוט מקסימה בעיניי. לא עוד נסיכת דיסני שמחכה לנסיך על הסוס הלבן, קטסה ממש לא מחפשת גבר שיציל אותה. אבל אז מגיע הגבר, המציע שהיא תציל אותו.

גם הנגיעות הלהט״ביות היו נכונות. בהתחלה חשבתי לעצמי, איזה אומץ להשתמש בזה בספרות נוער. אבל לא מדובר באומץ, מדובר בשליחות. אני חושב שב-2016, הגיע הזמן שזה כבר יהיה מיינסטרים.
בין שלושת הספרים אין רציפות ישירה, אבל עדיין יש בהן את אותו הקסם של שבע הממלכות.

אנצל את הביקורת הזו לקבלת המלצות על ספרים חדשים לקריאה, נראה לי שאני מוכן לקשר רציני.

לפני 9 שנים•RedFox
הספרייה המוזרה

הספרייה המוזרה

הרוקי מורקמי

"קח אותי מורקמי, בין ספרים עתיקים.

קח אותי, באזיקים, כסופים.
כלא אותי, במרתף של ספרייה.
מורקמי, תעשה לי איש-כבשה.

"

לא, זו אינה ביקורת ל-50 גוונים של אפור, אבל הייתי חייב להוציא את אהבתי לפלא הזה שקוראים לו הרוקי מורקמי. האמת, אני מרגיש שחפרתי מספיק ודי על מורקמי - כל מי שמחפש למצוא תשבחות ודברי הערצה על הסופר, יותר ממוזמן לקרוא כל ביקורת קודמת שלי על אחד הספרים שלו. כן, אני מודה, אני גרופּי.

את "הספרייה המוזרה", הוצאת זמורה-ביתן הוציאה אחרי "שינה" ו"המתקפה על המאפייה". כמישהו שמתעסק בעיצוב, אני חייב להודות שהספרים האלה, כאלו מושקעים שגם אם לא הייתי קורא אותם, הייתי רוצה להציג אותם לראווה במדף הספרים שלי, הם כל כך יפים! כמובן, אין מצב שנכנס לביתי ספר של מורקמי, לפני שהספקתי לקרוא כבר כמה דפים בדרך הבייתה. 
מורקמי הוא מלך הסיפורים הקצרים, ולא בכדי. אני בהחלט חושב, שצריך כשרון מיוחד להכניס מילים במספר דפים מצומצם, ואפשר לקרוא להם סיפור. כן, הספר הזה מוזר. מה מורקמי כותב שהוא לא מוזר? זה מה שאנחנו אוהבים בו, לא? מי שמכיר את התרבות היפנית, בין אם בסרטים יפנים או במשחקי המחשב, יודע שמה שמורקמי בסה"כ עושה, זה להביא את התחושה של התרבות היפנית המודרנית על דף.

האמת שהפעם דווקא מתחשק לי להתייחס לקאת מנשיק, המאיירת (האמת, היא הסיבה שבגללה הספר יצא במהדורה חדשה, אז מגיעה לה לפחות התייחסות קצרה). היא עשתה עבודה מעולה, והציורים נותנים בדיוק את האווירה שהספר מנסה לצייר. פעמים רבות, כאשר אני קורא את מורקמי, יש לי תחושה שאני בתוך חלום - כזה שאתה מודע לעצמך בכל רגע ממנו, יודע שאתה בתוך חלום ולא רוצה שזה ייגמר. קאת מנשיק לקחה שורות מהספר, והפיחה בהן חיים, בצורה נפלאה. אולי דווקא בגלל זה, זה גרם לי טיפה (באמת שממש טיפה!) לתחושת פספוס. הסיפורים של מורקמי, במיוחד הקצרים שבהם, מתבלטים במיוחד ברצון העז והכמעט אינטואיטיבי לקרוא בין השורות. השורה הזו, שנראית בדף הכי זניחה וחסרת משמעות, היא זו שמצליחה להעביר את התחושה החזקה ביותר.

דוגמא מהירה מרפרוף בספר: באחד הדפים, המאיירת בחרה לאייר את המשפט "היא רק באה לצידי ונשקה נשיקה קטנה לחיי", בעוד את המשפט "זה באשמת הירח החדש, היא אמרה. הירח החדש גוזל כל מיני דברים מסביבנו" (אותו אני כבר קראתי אולי ארבע פעמים, ובכל פעם הרגשתי משהו אחר), הייתי רוצה לראות מאוייר.

מדובר בספר קצר מאוד, אפשר לסיים אותו באולי שעה, והוא שווה כל שניה כמובן . אני בדרך-כלל כותב ביקורות, בהן אני ממליץ לקוראים יותר/פחות על ספרים. את הביקורות על הספרים של מורקמי, אני כותב בעיקר לעצמי, ופשוט מחליט לשתף :).

לפני 11 שנים•RedFox
על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה

הרוקי מורקמי

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה?
אני בדר״כ לא מדבר בכלל כי אני עסוק בלזכור איך לנשום. מורקאמי, בניגוד אליי, בכושר מעולה. הוא רץ כבר שנים טובות, כל יום, וגם כשהוא מפספס יום אחד - זה קורה, רק אם הוא ממש חולה
אני תמיד מקנא באנשים האלה, ״שנדבקו בחיידק הריצה/ שחיה/ שקר כלשהו ״, שבאמת נהנים לעשות ספורט. יש מקום מיוחד בחיים שלהם לפעילות גופנית שעושה רק טוב לגוף ולמצב הרוח. אני עדיין לא מצאתי את שלי, והאמת, אני בספק אם קיימת כזו.
אני לא יודע אם הייתי משקיע זמן קריאה על ספר שעוסק בריצה אם זה לא היה מורקאמי. הייתה לי תחושה שגם אם מדובר בפעולה שגורמת לי קוצר נשימה רק מלחשוב עליה - מורקאמי, כרגיל, יידע לספק את הסחורה. כמובן, לא התאכזבתי .

קראתי לא מעט רומנים של מורקאמי, והרבה פעמים, הכתיבה שלו מביאה הרבה מעצמו. תמיד הדמויות מרגישות חלק מהחיים האמיתיים של הסופר. אם זו האהבה למוסיקה, החשיבות של פעילות גופנית וכו׳. אבל זו הפעם הראשונה, (למיטב הבנתי, לפחות) בה מורקאמי פותח דלת לחיים האישיים שלו ולאחת האהבות הכי גדולות בחייו, והיא הריצה (הצחיק אותי מאוד, שאישתו מוזכרת בשורה אחת בלבד בספר). הרבה אנשים רצים, אבל לא הרבה רצים מרתון שלם - 42.195 קילומטר ( רק מלשמוע את המספר הזה מגרד לי כל בגוף - וזה מבלי שאני אזכיר את האולטרה מרתון שהוא השתתף בו - אורכו 100 קילומטר, כי אז באמת תתחיל לי פריחה).
מעבר לכרטיס הכניסה לעולם הריצה של מורקאמי, הספר מלמד אותו את דרכי החשיבה של מורקאמי על החיים. לי זו היתה חווייה קסומה. כמעריץ מושבע של הסופר, מדהים אותי לקרוא איך הסופר כותב, איך הוא חושב - כל כך מדהים בעיניי כמה דמיון יש בין ספר על חייו האישיים, לבין כל אחד מהספרים הבדיוניים שהוא כתב. אולי דווקא אירועים נונשלנטים מהחיים המשעממים שלנו, הם חומרי הגלם הטובים ביותר.

״ יעמוד אדם עירום מול המראה ככל שיעמוד, פנים גופו לא ישתקף בה. ״

אולי אתחיל לרוץ בכל זאת?
לאאאא :)

לפני 12 שנים•RedFox
עורבני חקיין

עורבני חקיין

סוזן קולינס

בדיוק סיימתי את משחקי הכס, וחיפשתי משהו "קליל" כדי לנקות את הראש אחרי רצח העם, שהתאים האפורים שלי עברו. אני לא יודע אם המעבר מווסטרוז לפנאם (בהתחלה חשבתי שמדובר בPan Am - Pan America , במיוחד כשהאירועים מתרחשים ביבשת אמריקה הצפונית, או לפחות מה שנשאר ממנה. אבל אחרי שבדקתי את הנושא, מדובר בשם שהגיע מביטוי לטיני, panem et circenses, שמשמעו לחם ושעשועים (קרקסים) תקראו על זה בויקיפדיה, דווקא מעניין) היה כזה נכון. ולא, לא בגלל שאני חושב שמשחקי הרעב לא מספק, או לא משתווה ברמתו למלחמת הבתים בשיר של אש ושל קרח, אלא כמו שאמרתי בהתחלה - חיפשתי משהו "קליל". אפשר להגיד הרבה דברים על משחקי הרעב, אבל "קליל" - הוא לא אחד מהם. במשך שבועיים עבר עליי צונאמי של רגשי אהדה, הזדהות ותסכול - וזה פשוט היה מרענן.

נכון, בניגוד לשיר של אש וקרח, מדובר בקו עלילה אחיד שרץ כל הזמן באותו הכיוון, אבל כבר אחרי הפרק השני יש תחושה של מחוייבות כלפי הספר, אתה לא יכול לעזוב אותו, אתה פשוט חייב להמשיך לקרוא אותו, כאילו החיים של כל 12 המושבות (אני מנסה לא לספיילר) על הכתפיים שלך. ומהר מאוד אתה מוצא את עצמך במרתון עם הספר, כל הדרך עד שסוזן קולינס תגיד לך די.

בעקבות ה"ימים החשוכים" וניצחון הקפיטול, וכעונש על התמרדות המושבות כנגד הקפיטול, נקבע כי בכל שנה יתקיים אסיף שנתי, ובו אוספים את כל ילדי המושבות ומתוכם בוחרים שני מיועדים מכל מושבה (בן ובת), שילחמו בזירה להנאת תושבי הקפיטול, בקרב עקוב מדם, מתוכם ישרוד רק מיועד אחד. איך משכנעים 12 מושבות להתרגל למצב קיים בו בכל שנה מקריבים ילדים, אחים, אחיות, חברים, חברות ? משתמשים באחד הנשקים הנפוצים בעולם לשליטה ודיכוי המונים - פחד, ויש הרבה מזה. כל מושבה מתמודדת עם קשיים משלה, אבל באופן כללי, כל 12 המושבות נמצאות בדיכוי ממשלתי מתמיד. אנשים מתים מרעב, מקור, הם משועבדים לקפיטול ותקווה לא נראת באופק. תחושה מורבידית אופפת את העלילה ורק מחזקת את הרצון שלך לשינוי, אם אתה היית חלק מזה מה אתה היית עושה? ולא רק חלק מהמושבות, אם היית היית תושב הקפיטול שמודע ליחס שמקבלות מושבות, האם היית מנסה להביע דעתך נגד השלטון שלך או גרוע מזה, לצאת נגד השלטון?

קטניס אוורדין, או "העורבני החקיין " (Mockingjay, באנגלית זה נשמע טיפה יותר טוב, אני מודה) שכמו קטניס, הקפיטול ממש לא התכוון ליצור), האלטר אגו שלה, מצליחה לגרום לך להתאהב בה כבר ממבט ראשון, וזה בעיקר בגלל שהיא פשוט לא מנסה יותר מדיי. סדרת הספרים מקוטלגת כ"ספרות נוער" אבל אחד הדברים שאהבתי בספר הוא ה"כנות" של הסופרת. אחרי הכל, מדובר במלחמה ובמלחמה - אנשים מתים. אין פה ניסיון ליפות את העלילה בכדי שתתאים לנפשם העדינה של הנערים (כן, בטח!) העלילה מוגשת לך כמו שהיא, בלי קישוטים - זה המצב, עכשיו תתמודדו. אחרי כל פעם שקראתי עוד קצת מהספר מצאתי את עצמי שקוע במחשבות, אפילו מחשבות מוסריות, וזה ממש לא משהו שהייתי מצפה לו מ "ספרות נוער".

לא פעם ציינתי שאני אוהב ספרות על נשים חזקות, וזו בהחלט אחת מהם: קטניס לא צריכה גבר כדי להיות חזקה (אם כבר - גברים מחפשים את הקרבה שלה, את כושר המנהיגות הטמון בה) אנחנו צריכים עוד נשים כאלו בעולם! היא מחושבת, לפעמים היא אפילו קרה, בעוד פיטה מלארק (בן זוגה למשחקים) הוא הדמות האמוציונלית - הוא טוב עם קהל, הוא מתחבב בקלות, הוא יודע לצייר וכו.

לא קראתם עדיין? תקראו!
נ.ב: גם הסרט לא רע בכלל

לפני 12 שנים•RedFox
האורות בבתים של אחרים

האורות בבתים של אחרים

קיארה גמברלה

האורות בבתים של אחרים - תמיד... זוהרים יותר?
ככה לפחות טוענת קיארה גמברלה (לפחות בהתחלה). כמו המקביל המפורסם שלה – שבמקום מאור עיניים משתמש ב "דשא" כהשוואה, גם פה האור, הוא לאו דווקא תוצר השריפה המוכרת של חוט להט, כי אם האור המוקרן ע"י אנשי הבית, האנשים שבעצם הופכים את הקופסא הזו למקום שאפשר לקרוא לו "בית".

מנדורלה, גיבורת הספר, מבינה איך מתנהלים העניינים בבניין, הנמצא ברח' גרוטה פרפטה 315, דיי מהר, יחסית לילדה בגילה. אולי משום שלא ממש הייתה לה ברירה. בגיל שש, מנדורלה מאבדת את אימה, שכמעט לא משאירה אחריה דבר מלבד זכרונות מטושטשים של אימא, וכמובן, מכתב. מכתב שלמעשה, כמו רוב המאורעות בחייה של מנדורלה, היא הייתה האחרונה לדעת עליו.

כל דיירי הבניין אהבו את אימה של מנדורלה, מריה. בחורה כזו, היא הייתה נוגעת בכל אחד בצורה שונה – וכך גם בכל אחד מדיירי הבניין. דבר שגורם לכולם פה אחד, בהחלטה משותפת באחת מישיבות עליית הגג, להגיע לכדי שתי החלטות: ראשית, לקחת אחריות על הדבר החשוב ביותר שמריה השאירה אחריה, מנדורלה. אם לפני זמן קצר מנדורלה איבדה אימא, מייד לאחר מכן, זכתה בעוד חמש משפחות שלמות. שנית, לא לדבר על מה שקרה יותר לעולם (במיוחד לא על המשפט במכתב שיכול בשנייה להרוס הכל: "הייתי רוצה שאבא שלך יהיה אסטרונאוט שהולך על הירח, אבל תמיד חושב עלינו, ולא איש כמו רבים אחרים, שגר ברחוב גרוטה פרפטה 315 וערב אחד במרס, אולי משעמום ואולי מסקרנות, בחדר הכביסה לשעבר בקומה השישית עשה איתי אהבה".

מנדורלה עוברת הרבה שלבים בחייה, ובעוד שהרבה בני נוער אחרים צריכים להתמודד עם ההורים שלהם, כי זה מה שיש, למנדורלה הייתה את הפריווילגיה לבחור עם מי להתמודד באיזה שלב שבחרה. כל דיירי הבית אוהבים מאוד את מנדורלה, דבר שלעיתים מרגיש קצת מזויף ותלוש מהמציאות, אך עדיין מצליח ללחוץ על הנקודות הנכונות. מנדורלה עוברת מקומה לקומה, וככל שהיא עולה קומה, כך היא מתבגרת. כל קומה טומנת בחובה התמודדות חדשה.

הדמויות בבניין מרגישות לפעמיים "מקוטלגות" מדיי. כל אחד ממלא משבצת, כמו הכניסה לבית האחד הגדול (גמברלה בוחרת לתאר כ"תא משפחתי" זוג הומוסקסואלי – דבר יפה בפני עצמו).

מנדורלה אומנם מוקפת אהבה מכל עבר, אבל מה שקרה לא עוזב אותה, והמכתב הולך איתה לכל מקום. אותו מכתב בו אימה "השביעה" אותה, כי "ברגעי ייאוש לא תתחילי לקנא באושרם של אחרים.... באורות בבתים של אחרים". מנדורלה כותבת בכדי להתגבר על מכשולים, היא קוראת לשירים שלה "תפילות" - בקשות שהיא מבקשות מכל הסובב אותה. "הו כרזה, בואי נתחלף: תני לי את הידיעה שאת צודקת, ואני אתן לך את הידיעה שאת טועה".

לעבור תקופה כזו קריטית בחייה של מנדורלה יחד איתה, מרגיש לפעמים מעייף, ובמיוחד בהתחלה, כאשר מעט קשה להיכנס לחיים שנראים בהתחלה קצת מאולצים. אולם, כאשר ממשיכים, ניתן למצוא את עצמך הופך להיות חלק מדיירי הבית, כאילו הקומה הבאה שאליה מנדורלה עוברת להתגורר היא הקומה שלך. למרות שחשים שהכתיבה אינה מאומצת, היא נונשלנטית במקצת והופכת את הרגעים האלה לאמיתיים. אני לא חושב שאני יכול להגיד האם זה אחד הספרים הכי טובים שקראתי, אבל זו בהחלט תחנה בדרך לאחד כזה.

שלא תדעו לעולם פורקומונדו, כי "יש אורות שמפחידים יותר כשהם דולקים מאשר כשהם כבויים".

RedFox

לפני 13 שנים•
★★★★★
•RedFox
1Q84

1Q84

הרוקי מורקמי

"מה שבועט בגבולותיה הרחוקים של ההכרה"

1Q84 - מורקאמי בחר באות ״קיו״ לציין את הספרה 9, כי ביפנית הספרה נהגית ״קיו״. לפני שקראתי את ההסבר המקסים הזה, לי בהחלט הספיקה העובדה שהאות q מזכירה את הספרה 9 בכדי לתפוס לי את העין ולמשוך אותי לקרוא את הספר (אהה, וכמובן, העובדה, שאת הספר כתב הסופר הכי מדהים בעולם, הארוקי מורקאמי... אבל, זה בסוגריים, כי זה לא יהיה אובייקטיבי לצורך הביקורת)

כאשר קראתי, כי הספר הוא הראשון מתוך טרילוגיה של מורקאמי, שיצא לאור ביפן - היסטריה! זו פעם ראשונה, שמורקאמי מוציא טרילוגיה. נכון, היו כמה ספרים, שהוא כתב "בהמשכים" – כמו "לרקוד, לרקוד, לרקוד", שהוא מעין המשך מעומעם ל"מרדף הכבשה". אבל, זו פעם ראשונה שמורקאמי מכוון לטרילוגיה ״אמיתית״. קו ישיר המחבר בין הדף הראשון בספר הראשון עד לדף האחרון בטרילוגיה.

לקח לא מעט זמן עד שהספרים תורגמו לעברית. אני זוכר כיצד, לאחר כמה חודשים, הספר יצא לאור בבריטניה ואני לא אחת שקלתי פשוט להזמין את הספר באנגלית, כי לא יכולתי להתאפק יותר. אולם, אני מעדיף לקרוא ספרות מקור באנגלית - אני לא רואה סיבה לקרוא ספר באנגלית שתורגם משפה אחרת. אחת לכמה שבועות, בדקתי לראות האם יש חדש, ואז זה הגיע! לצערי, הבנתי כי שוב הוצאה ישראלית החליטה לא לכבד את החלטת היוצר, ולאחד את שני הספרים הראשונים לאחד. נכון, זה עניין שולי, אך עדיין מעצבן (במשחקי הכס החליטו לפצל כל ספר, למעט הראשון - מרגיז!!! (

לפני שאני נכנס לקרביים של הספר, אני רוצה דווקא להתחיל עם משהו שלא קשור באופן ישיר לתוכן הספר (ובמקרה הזה במיוחד) – הכריכה! אין לי דבר אישי נגד טליה בר, אבל זו אחת הכריכות הכי מכוערות שראיתי מימיי, וכל כך מאכזב לראות כריכה כזו על ספר כל כך מדושן דמיון. אם ההוצאה לא מספיק יצירתית בכדי לחשוב על כריכה חדשה שתייצג את הספר, אז לא צריך – תשתמשו במשהו קיים. אני אכבד את זה הרבה יותר מהניסיון העלוב הזה לנסות וליצור... מה זה, פקעת של אוויר? שיצביע מישהו אחד שקרא את הספר, וציור המוח המנותח בחזית הספר מזכיר לו "פקעת של אוויר". זה לא באמת השפיע על החווית הקריאה שלי, אבל הייתי חייב להוציא את זה החוצה! (אולי מישהו שם למעלה יקשיב)

לאחר שעוברים את טראומת הכריכה, מגיעים לחלק העיקרי בספר - זה שלא ניתן לשנות גם אם באמת ממש מנסים להרוס (בניגוד לתלונות שלי לגבי ההחלטה עיצובית לספר, המתרגמת עשתה לא עבודה רעה בכלל). אחד הדברים שאני הכי אוהב בכתיבתו של מורקאמי: הוא יכול במשך פרק שלם לתאר אורך חיים שיגרתי לחלוטין, אפילו "משעמם", אבל עדיין מושך אותך לקרוא את המילה האחרונה בפרק, ואז מגיעה המשפט האחרון שמסובב לגיבור הרומן את הראש - המשפט שגורם לך להבין, שכל מה שקרה עכשיו ממש לא נורמלי, ואתה צריך להכין את עצמך להיכנס לעולם שונה לחלוטין ממה שאתה מכיר. רגעים כאלה יש הרבה במהלך כל הספר. הרבה פעמים מצאתי את עצמי ממשיך לקרוא, בציפייה ל"רגעי השיא" האלו, ולא התאכזבתי. מורקאמי אוהב לגרום לך לחשוב על כל פרט ופרט מסביבך, כל מה שנורמלי בעיניך, מתברר כלא כזה. יש דברים שרק למורקאמי מותר לעשות כמו למשל: "אם היו ממשילים את הזקפה שלו לסרט קולנוע, היה זה סרט דל תקציב שמופץ היישר לחנויות הווידאו". (אני מוכן להתערב שלשלו הוא נתן שם )

זו אינה הפעם הראשונה, בה שמתי לב כי מורקאמי אוהב להשחיל עובדות (לפעמים, הן לא באמת עובדות, אבל ככה הוא בוחר להתייחס אליהן), שגורמות לי לקרוא את השורה כמה וכמה פעמים, ואז אחרי כמה דקות, אני מוצא את עצמי מחפש בגוגל/ויקיפדיה כדי לראות, האם זה נכון, ולחפש על זה עוד מידע. אני לא זוכר באיזה ספר ,אבל היה לו איזה אזכור כי סוסים לא אוהבים לילות ירח מלא, ואחוז הסוסים המתים בירח מלא הוא גבוה, כי מתברר שהם מתאבדים. נכון, לאחר חיפוש קצר ברשת מדובר בנונסנס מוחלט, אבל עצם העובדה, שהוא גרם לי ללכת לבדוק את זה – שאפו. בספר הזה הוא מזכיר את קרל גוסטב יונג, פסיכואנליסט בן-טיפוחיו של זיגמונד פרויד. לא "אספיילר" (אגרום לספויילר) יותר מדיי, אבל בעזרת בניית בית חלומותיו של יונג, הוא הגה את "הפסיכולוגיה של הלא מודע". אחד המשפטים, שתפס אותי, הוא "בין שנקרא, ובין שלא נקרא – אלוהים נוכח". זה אומנם לא משפט שמורקאמי המציא. אבל לדעת להשתמש בדברים הנכונים בזמן הנכון, היא גאונות בפני עצמה.

אני לא אוהב להעלות הרבה אזכורים מעלילת הספר, כי אני מאמין שמי שקורא את הספר צריך להיהנות ממנו באופן מלא, ולחוות אותו בדרכו שלו, וביקורת צריכה להיות כללית ולתת רושם כללי בלבד.

1Q84 הוא (למרות הרבה מסכות ורבדים שיש בו) סיפור אהבה, ואפילו מרגש, בגלל הייחודיות שבסיפור האהבה הזה. אאוממה וטנגו מחפשים, כל אחד, את עצמו שלו. הם עוברים לעולם מקביל, וכת דתית קיצונית רודפת אותם, עוקבים אחרי כל פרט, אפילו השולי ביותר בחייהם. ואת כל זה הם עוברים בכדי להבין שמה שבאמת הם מחפשים, זה האחד את השנייה. מצאתי את עצמי לא פעם מתחבר ברמה כזו לדמויות באופן כזה, בו אני מתרגש בתקווה לסוף הטוב המיוחל. אם אכן אותו סוף מגיע, זה כבר משהו אחר – אבל בהחלט התרגשתי לקראתו. (אגב, מי שיצא לו לקרוא ספרים אחרים של מורקאמי – יש כמה דמויות שנלקחו מספרים אחרים שבאים לבקר - לי זה היה בהחלט מרענן)

דפוס הכתיבה של מורקאמי לא אוהב להכיל הרבה דמויות: מחד, ישנן הדמויות הראשיות, אותן מורקאמי דואג שנכיר לעומק, בדקויות. מהר מאוד מרגישים, כי מכירים את הדמויות כל כך טוב, עד כי מצליחים לצפות איך תתנהגנה במצבים מסויימים. מאידך, ישנן הדמויות שמטופטפות, אפילו אם מדובר בביקור של פרק אחד. אפילו אם הן לא מוזכרות יותר בהמשך הספר, אתה יודע שכל אחד ואחת מהם הוא עולם ומלואו - פשוט מורקאמי, מטעמיו שלו, החליט לקפוץ לביקור קצר בלבד.

איני יודע אם הייתי ממליץ את הספר הזה לכל אחד. כבר מזמן הבנתי, שמעריציו של מורקאמי מתחלקים לכאלה, שקראו כל סיפור קצר שהוא הוציא, לבין כאלה, שלא משנה כמה ספרים שלו הם יקראו, פשוט לא יצליחו להבין מה הוא רוצה. אז אם יש לך ניסיון עם ספר קודם של מורקאמי, ואהבת – אז בלי לחשוב פעמיים, אני באמת חושב שזו אחת היצירות הכי טובות שלו עד עכשיו.

היום עוד הספקתי לשמוע כי שוב יצא ספר חדש. הבנתי שהוא יצא ממש לפני כמה ימים. כולי תקווה שיתורגם בהקדם האפשרי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•RedFox
על העיוורון

על העיוורון

ז'וזה סאראמאגו

"בארץ העיוורים אדם עם עין אחת הוא מלך."

האמת, לא שמעתי על הספר הזה לפני. נתקלתי בו לראשונה בשבוע הספר האחרון. בעודי סוקר את דפיו הראשונים, צצה לי לתוך שדה הראיה אישה מבוגרת, מבטה עובר מהספר אליי, ואז בחזרה כמה פעמים, והיא אומרת לי: " זה ספר חובה, אבל הוא מאוד (שתי שניות של "מאודדד") קשה". בשפה פשוטה, לי זה נשמע כמו: -זה אחלה ספר, אבל לא נראה לי ש--אתה-- תבין"- השימוש באימרה מתנשאת, ואפילו קצת פוגעת זו זיכתה אישה זאת במבט "TO the left, to the left" ישיר ומנוכר שהוציא אותה דיי מהר משדה הראיה.

במהלך כל הספר חיפשתי את הקטעים הקשים בו, הפלא ופלא, לא מצאתי. אני חייב להגיד להגנתה (לא שאני כזה שש להגנתה) ששמעתי מעוד מקורות שהספר הנ"ל לא פשוט, ושלא תבינו אותי לא נכון, יכול להיות שלאנשים מסויימים הוא יהיה טיפה מורכב, אולי מהיר מדי. אבל בהחלט לא הייתי שם אותו בקטגוריית "קסוטו/אבן שושן, צמוד". אפילו להפך, הכתיבה (או שאולי זה פשוט התרגום המוצלח) נתנה תחושה שמישהו מדבר אליך בגובה העיניים, ולא מישהו שסתם משוויץ כמה יפה הוא יודע להשתמש בשפה גבוהה - כשבעצם שום מסר לא עובר (גורם חוזר שמרתיע אותי מהרבה סופרים ישראלים).
-בהזדמנות זאת אני רוצה לצאת בקריאה לכל האנשים שמפחידים אנשים אחרים באמרות כמו "זה ספר מאוד קשה, השפה מאוד קשה" -אתם לא מעניינים!

הכתיבה זורמת ומכניסה את הקורא אל תוך העולם ה פוסט-אפוקליפטי, הנואש הזה, שה"מגפה הלבנה" נפלה עליו ללא שום התראה מוקדמת. הדמויות שסאראמאגו משתמש בהן, כל כך מציאותיות, ממש כאילו תלש אנשים מהעולם האמיתי ושם אותם בתוך העולם המתואר בספר.
במהלך כל הספר, אין שימוש בשמות - את הדמויות ניתן לזהות רק לפי "קווי מתאר" כאלה ואחרים משהו שתורם לאווירת חוסר הוודאות, האובדן והעיוורון.
"בכל אחד מאיתנו יש משהו שאין לו שם, והוא אנו עצמנו."

סראמאגו בחר באישה בתפקיד הדמות היחידה שלא התעוורה. מעניין אותי מה היה קורה אילו היה זה גבר - סתם נקודה למחשבה :)
בסופו של דבר, הספר מלא עניין וזורם בצורה חלקה לאורך כל העלילה - בהחלט שווה!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•RedFox
שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג'ודי פיקו

זה לא הספר הראשון שאני קורא מאת ג'ודי פיקו.
אני חייב להגיד, שפיקו התברכה בכישרון לדעת ללחוץ על הכפתורים הנכונים, וזה באמת מה שהיא עשתה לאורך כל הספר - היא מציבה בפני הקוראים דילמה מחיים אחרים, כל קורא מתמודד עם בחירה שאף אחד לא רוצה לעשות, אבל יודע שהוא צריך.

בשלבי הקריאה הראשונים, האווירה הייתה כבדה, אולי אפילו יותר מדיי. אני לא יודע לומר האם זה בגלל הסיטואציה הכמעט בלתי אפשרית או שמא פיקו חנקה לנו, הקוראים, את צינורות הרגש.
הספר "זז" לי לאט בהתחלה, והרגשתי ממש כאילו אני לא מתכוון לסיים את הספר (היו לי כמה רגעי שבירה מסויימים).
אולם, אחרי כמה פרקים כשהמשפחה התעוררה לחיים, וכאשר הבנתי, שבעצם מדובר במשפחה, כאשר כל מה שהיא רוצה זה להיות משפחה נורמלית, והנסיונות הנואשים האלה בתוך מצב נוראי ובלתי אפשרי - נגעו לי ללב.

אני לא אפרט על הדילמה עצמה ועל תפקידו של כל אחד מבני המשפחה בעולם הפנימי הזה ש"בנתה" לעצמה. אני חושב שחלק מההנאה בקריאת הספר היא החשיפה האיטית (ואולי אפילו כואבת) לדרך בה נסיבות החיים מכתיבות לנו איך לחיות.

לגבי הסרט - אחרי שתקראו את הספר, אולי שווה להציץ.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•RedFox
הארי פוטר ואוצרות המוות

הארי פוטר ואוצרות המוות

ג'יי. קיי. רולינג

לקח לי די הרבה זמן (13 שנים בעצם, מאז יציאת הספר הראשון) עד שהחלטתי שאני רוצה לבדוק בעצמי - על מה כל הרעש... אז ככה:(אני אנסה להתמקד בספר האחרון)

אני ממש מצטער שלא קראתי את הסדרה הרבה לפני - באמת שלא האמנתי שאני אהנה עד כדי כך משבעת הספרים המופלאים האלו שפשוט היו רקומים אחד בשני בצורה כל כך קסומה, תרתי-משמע!
היו ספרים טובים וכאלה פחות (לדעתי, הרביעי והשישי הם ה-כותרים של הסידרה כולה).

ג'יי.קיי.רולינג אמרה, שכשהיא כתבה את הספר הראשון, בראשה כבר היו מוכנים כל הספרים אחריו,ובמהלך כל הסידרה היא לא מפסיקה לספק הוכחות לכך - כל הפיתרונות לחידות מהספר הראשון נפרסו אחד אחרי השני בהמלך כל הסידרה בצורה גאונית ובונת מתח שפשוט השאירה אותי לפעמים עד השעות המאוחרות של הלילה- עד ה- Grand Finale.

בקשר ללסוף המיוחל - קשה לי לציין נקודה "רעה" (והיו לא מעט במהלך הסידרה) במיוחד שכשמתייחסים לסידרה כמכלול אני חייב להגיד שרולינג, בהחלט סיפקה את הסחורה! בכל מקרה אתייחס לנקודה ספציפית דווקא בנקודה הכי קריטית בסידרה - הסוף.
רולינג בנתה במשך שבעה ספרים מתח שהיה אפשר לחתוך בשרביט (כן, הייתי חייב:) ) ופיתחה בי ציפיות לאיזשהו סוף מפוצץ, משהו מעבר לכל דמיון/גדול מהחיים - הסוף הזה לא הגיע. שוב, אני חושב שהסידרה, כסידרה הייתה נהדרת אבל דווקא בסוף הייתה איזושהי אכזבה קטנה. כמובן שפיספוס קטן זה נסלח ונשכח אחרי כמה חודשים של הנאה צרופה (כן, עשיתי הפסקה בין הספרים - מודה באשמה)
בסופו של דבר הארי פוטר ישאר איתנו עוד הרבה דורות ורצוי שכך.

מי שעדיין לא קרא - עדיף מאוחר מלעולם לא (אני יודע:))

לפני 15 שנים•
★★★★★
•RedFox

ביקורות נוספות על "קפקא על החוף"

קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

על עורבים, חלומות, חתולים מדברים, יפן, התבגרות וקוסם אחד בשם הרוקי מורקמי:

אתחיל בתחושה שמלווה אותי ברגעים האלה, הרגעים שאחרי קריאת העמוד האחרון בספר זה, והיא עצב. לא עצב בעקבות סופו של הספר שאינו בדיוק "סוף שמח" אלא מעצם העובדה שזה היה הדף האחרון וזהו סופו של הספר המופלא הזה. אם הייתה לי האפשרות לכך הייתי גורמת לכך שלספר זה היו לפחות עוד אלף עמודים נוספים, אם לא הרבה יותר. נכון, מורקמי הוא סופר פורה מאוד וישנם ספרים רבים פרי עטו שעוד לא יצא לי לקרוא אך סיפורם של קפקא טאמורה (הגיבור של עלילה אחת מתוך שתי עלילות הספר) ונאקאטה סאן (גיבורה של העלילה השנייה) נגמר. כבר עכשיו אני יודעת שאתגעגע אליהם.

"קפקא על החוף" כבש אותי כבר מן העמוד הראשון. הוא מיוחד, הוא לא דומה לשום ספר אחר שקראתי עד כה. כתיבתו של מורקמי זורמת וסוחפת ככה שעמודי הספר נקראים כמו מתוך סערה אחד אחרי השני. לא סתם הולך שמו של מורקמי לפניו, הוא סופר יוצא מן הכלל!

הדבר הראשון שכבש אותי בספר היה הנער העורב. הנער העורב הוא מעיין דמות בדיונית הנמצאת בתוך ראשו של קפקא טאמורה (גיבור אחת מן עלילות הספר) ומלווה אותו לאורך כל הרומן, או שמא הנער העורב אינו נמצא רק בראשו של קפקא? דבר זה אינו ברור לחלוטין גם לא אחרי סיום הספר. הנער העורב מייעץ לקפקא טאמורה לאורך מסעו בספר – מסע שמתחיל בבריחתו של קפקא מביתו בו הוא חי (או שיותר נכון לומר "מת" מפני שאין ולו דבר אחד שמרגיש כחי בבית הזה) והופך למסע התבגרות. הרעיון של דמות בדיונית המלווה את הגיבור במסעו קסם לי מאוד. נוסף לכך, היה משהו בישירות של הנער העורב כלפי הגיבור (הנער העורב לא חוסך ביקורת מקפקא) שמשך אותי מאוד, אולי מפני שזה איך שכול אדם חושב ומתייחס אל עצמו לעיתים קרובות.

הרומן כולו מתרחש ביפן. אולי בזה נמצא דבר נוסף שמשך אותי לקרוא את הספר הזה. מאז היותי פעוטה יפן היא ארץ שמסקרנת אותי מאוד – מהתרבות היפנית, המיתולוגיה היפנית, האוכל היפני, אנימה, מנגה, השפה היפנית והכתב היפני (או שיש לומר הכתבים היפנים הרי ליפנים יש שני כתבים: האחד "יומיומי" יותר והשני "רשמי" ). אחד החלומות הכי גדולים שלי היה ונשאר לטוס ביום מן הימים ליפן. אומנם הספר לא מתמקד ביפן עצמה אך מפעם לפעם מורקמי מכניס פרטים מן התרבות היפנית, המיתולוגיה היפנית ונופה של יפן אל הספר.

כפי שכבר ציינתי הספר מתמקד בשתי עלילות במקביל: עלילה אחת המתמקדת בקפקא טאמורה – נער בן 15 הבורח מן הבית ומחפש אחרי אחותו ואימו שעזבו אותו ואת אביו כשהיה בן 4. רודפת אותו קללה שאביו סיפר לו ושהוא מאמין כי היא חלק מגורלו. העלילה השנייה מתמקדת בנאקאטה סאן – אדם זקן הנפגע במוחו כשהיה ילד ומאז אינו יכול לקרוא אך משום מה הוא מצליח לדבר עם חתולים. נאקאטה יוצא למסע חיפוש אחרי גומה שהיא חתולה בת שנה אשר נאקאטה הבטיח לבעליה שיחפש אחריה. מעצם אהבתי הענקית לחתולים מאוד אהבתי את רעיון החתולים המדברים. מסעם של הגיבורים בספר הוא גם מסע פנימי בתוך מחשבותיהם ודמיונם וגם מסע בו הם עוברים ממקום למקום. השילוב של שניהם יוצר ספר יוצא דופן העוסק במקביל גם בפנים וגם בחוץ. ניתן לראות את ההתפתחות של הדמויות והשתנותן לאורך העלילה.

הספר כולו נקרא כאילו היה חלום. מעורבבים בו בצורה נפלאה ראליזם וסוראליזם. מורקמי מפליא לחבר בין השניים בצורה שלא מרגישה מאולצת. זוהי אחת הסיבות שבעיני מורקמי הוא קוסם של מילים. יצא לי לקרוא לא מעט ספרים שבהם היה חיבור של ראליזם וסוראליזם אך רק במעטים מהם הרגישה כי הקשר בין השניים אינו מאולץ.

אסיים את הביקורת בציטוט מתוך הספר (אזהרת ספוילר קל):
"מדי פעם, מעל ראשי, מתחת לרגלי, היער מנסה לאיים עלי. הוא נושב אוויר קריר על עורפי. דוקר את עורי במחטים בעלות אלפי עיניים. מנסה להיפטר מהפולש בדרכים מדרכים שונות. אבל אט-אט אני לומד להתעלם מהאיומים האלה. הרי היער הזה הוא בסופו של דבר חלק ממני – זאת דעתי בשלב מסוים. אני עורך מסע בפנימיותי. ממש כמו שהדם עורך מסע במעלה הוורידים. מה שאני רואה עתה לנגד עיני הוא מה שנמצא בתוכי, ומה שנראה לי מציק ומאיים הוא גרעין הפחד שנמצא בלבי. קורי העכביש המתוחים שאני רואה הם קורי העכביש שבתוך לבי. הציפורים שקוראות מעל לראשי הן ציפורים שגידלתי בעצמי. הדימוי הזה נולד בי ומכה בי שורש".

לפני 4 שנים•נונו
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

הבעיה שהייתה לי עם כמה מהספרים של סטיבן קינג, (במחילה מכבוד המעריצים) היא חוסר המתח, הפחד והדאגה, שלכאורה היו אמורים להיות רגשות מפתח בספרים כמו שלו.
לאורך כל הספר של מורקמי, היו כמה וכמה פעמים שחשבתי לי מחשבה כמין ''הו! תלמד סטיבן!"
איך כתוב בגב הספר? ''כל אחד יכול לכתוב סיפור שדומה לחלום, אבל רק יוצר נדיר כמורקמי גורם לנו להרגיש שאנחנו עצמנו חולמים אותו''
הספר 'קפקא על החוף' הוא לא דובדבן שבקצפת, הוא עוגה שכולה דובדבן. זאת לא נגיעה ''על טבעית'' של סיפורים קצרים, אלא סיפור אחד ארוך, עמוק, נוגה ומרגש, שהמנוע שלו הוא העל טבעי הזה.
מה שיפה, זה שזה באמת מרגיש כמו חלום מבחינת המסתורין, אבל מסתורין שהקצוות שלו נפתרים, ומשאירים לב שלם לא פתור. קצת קשה לי לבטא באמת מה הרגשתי מהספר אבל היי, ממש הופתעתי, במיוחד אחרי שקראתי את ''קורות הציפור המכנית'' שלדעתי נם ספרים שונים מאוד.
אז התרשמתי מאוד מהכיוון הנוכחי של הספר הזה, ובל אשכח גם את הבשר שלו עם התיבול המיוחד של מורמקי.
הייתי ''ממליץ'', אבל אני זה שקרא אותו באיחור :)
אז 5 כוכבים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•oziko
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

"כשאני אומרת לך "יפני" מה בדיוק עובר לך בראש ?", שאלתי את בעלי רגע לפני שעצמנו את העיניים. זה היה באחד מלילות השבוע שעבר, קצת לפני שהתחלתי לקרוא את מורקמי.
אני חושב על מתאבקי הסומו הוא אמר ופיהק, על לקסוס של טויוטה, על סושי וחרקירי, על פרל-הארבור, ועל הקמיקזה. זה מה שעובר לי בראש ברמה האסוציאטיבית, הוא בקושי סיים את המשפט, התהפך על הצד ונרדם, ואני המשכתי אחריו בשקט כנראה כבר לעצמי: גיישות, מניפות תחרה, איקבנה, ואיך לא - פריחת הדובדבן.
קיצורו של דבר, אף לא אחד מרשימת ההקשרים שחוללו במוחנו הקודח נמצא בספר הזה של מורקמי.

כמתרגם וחובב את תרבות המערב, שהעדיף את הכותבים האמריקאים וגם הושפע מהם, מורקמי לא בדיוק הטייפקאסט -הסופר המייצג ב"ה" הידיעה של הסיפורת היפנית הקלאסית, בטח לא בסגנון הראליסטי שלו המשלב פנטזיה/בדיון/וסיפורי בלשים. הוא לגמרי אחר, ונטיית הלב שלי לקרוא אותו הייתה אך ורק מהטעם שג'ון אפדייק (ההוא מהסקירה הקודמת שלי –"הנשאי לי" ), תיאר את הספר ככזה שקשה להרפות ממנו ....

אז מי אתה בדיוק הרוקי מורקמי, שאלתי את עצמי עוד לפני שקראתי אותו, ואיך אתה מצליח לקמט את חוקי הכתיבה לכדי יצירות מופת כיאה לאומנות האוריגמי, שמבדילות ומאפיינות אותך משאר הכותבים בני תרבותך.
חלקים מהתשובה על כך אני דולה מהציטוט הבא ששופך אור ולו במעט על רחשי הלב של הסופר –
( לקוח מהראיון אתו של סאם אנדרסון מהניו יורק טיימס משנת 2011 ) :

כאשר הורקמי היה בן 3, כך הוא סיפר לי, הצליח איכשהו לצאת את דלת ביתו בכוחות עצמו. דידה לצדו השני של הכביש, ואז נפל לערוץ נחל. המים סחפו אותו במורד הזרם, לעבר מנהרה אפלה ונוראה. אבל בדיוק כשעמד להיכנס לתוכה, הושיטה אמו את ידיה והצילה אותו. "אני זוכר זאת בבירור", הוא אמר. "את קור המים ואת אפלת המנהרה - את צורתה של האפלה ההיא. זה מפחיד. אני חושב שלכן אני נמשך לאפלה".

מבחינה מסוימת, הדמויות של מורקמי תמיד מתרגמות בין שני עולמות שונים ביותר: היומיומי והביזארי, הטבעי והעל-טבעי, הכפר והעיר, הזכר והנקבה, העל-קרקעי והתת-קרקעי. דהיינו, היצירה שלו כולה היא המחזה של פעולת התרגום.

"אני חי בטוקיו, בעולם מתורבת - כמו ניו יורק, לוס אנג'לס, לונדון או פאריס", אמר. "אם אתה רוצה למצוא סיטואציה קסומה, דברים קסומים, אתה חייב להגיע עמוק לתוך עצמך. אז זה מה שאני עושה. אנשים אומרים שזה ריאליזם מאגי, אבל במעמקי הנפש שלי, זה פשוט ריאליזם. לא מאגי. כשאני כותב, זה מאוד טבעי, מאוד לוגי, מאוד ריאליסטי והגיוני".

אז זהו , אין מה לעשות, בקריאה כמו בתחומים נוספים אני אוהבת להאיר ולהעלות על הבמה דווקא את הסיפורים שמאחורי הקלעים. כי לטעמי שם לפעמים רוקחים החיים האמתיים.

הזוי, מפתיע ומהפנט. הייתי בטוחה שלא אצלח אותו ובכל זאת...

לפני 9 שנים•אירית פריד
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

"כל אחד יכול לכתוב סיפור שדומה לחלום, אבל רק יוצר נדיר כמורקמי גורם לנו להרגיש שאנו עצמנו חולמים אותו". זה ציטוט של לורה מילר מהניו יורק טיימס. לא הכרתי את הציטוט הזה, הוא מאוד קולע לתחושה בקריאת ספריו של מורקמי, והוא התחבא לי כל הזמן הזה ב"מאחורה" של קפקפא על החוף.
קראתי מזמן, אבל יש לי חבר שרק עכשיו מגלה את מורקמי (בהמלצתי), והוא כל הזמן חופר לי, אז החלטתי לחזור ולקרוא שוב ספר של מורקמי. התלבטתי איזה ספר לקרוא שוב, ובסוף בחרתי ב"קפקא על החוף". את האמת מורקמי כמו חלום, וחלומות לא תמיד זוכרים בצורה מדויקת. לא ממש זכרתי את העלילה, זכרתי קטעים קצרים הבזקים של סצנות. ביקתה ביער, דמות שמדברת עם חתולים, נער בן חמש עשרה שבורח מהבית, חלום מציאות בערבוביה. ככה זה בחלום, לא זוכרים הכל כמו שצריך. תכלס זה יתרון, כי בזמן שאני מחכה למורקמי חדש, אני יכול לקרוא שוב ספר שלו שקראתי מזמן.
משהו כיפי שקרה לי בקריאה השניה היה הסבלנות, לא אצה לי הדרך, לא מיהרתי לגלות איך יפתרו ויקשרו הקצוות, מה גם שזכרתי שלא הכול נסגר. למה הדבר דומה... מפגש אהבים ראשון, מול מפגש מאוחר יותר, בו יש קצת יותר סבלנות, לא ממהרים, לא מסתבכים מתפתלים נשנקים. מודה שיש ריגוש ועוצמה במפגש הראשון, אבל אני זוכר שתמיד המפגש השני, היה טוב יותר.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

רוצה ספר שינתק אותך מהמציאות? תמיד חיפשת נבואה אדיפילית וחתול מדבר?

קפקא על החוף – הרוקי מורקמי

אחריות מתחילה בדימיון

עלילה:
ביפן העכשווית, נער בורח מביתו בטוקיו לחפש את משפחתו, וקשיש נודד למצוא חתול.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות ורקע, בקושי עלילה

דמויות מעוררות: התפעמות-שקטה, דריכות-עמומה, עידוד-פעיל

וייב: מערער, רודף, מטריד

טון: רהוט, מהרהר, לא אמין

רומן עשיר, רב שכבתי, שמשלב סוריאליזם ונראטיבים כפולים ומקביליים. דמויות מורכבות שמתקדמות לאט, בקצב מדוד ושקול, בסיפור שכתוב בצורה פואטית, חלומית כמעט.

אהבתי מאוד

את האופן שבו מורקמי מערב מטפיזיקה עם יומיומיות. ריאליזם מאגי יפני במיטבו. הסיפור איטי ופתלתל, ונותן הרבה הזדמנויות לעצור, לחלום בהקיץ, להרהר על גורל, וזיכרון.

אבל

האם יש לך סבלנות לספר אטום ומיסתורי בכוונה? הספר מעודד התבוננות ומרגיש כמו חלום: הכל מעורפל, ואת המשמעות את מבינה רק אחרי שאת מדברת עם המטפל שלך.

בקיצור:

חווית קריאה חלומית, נדירה ויפה.

עוד על הספר: אנטומיה של סיפור - קפקא על החוף https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%a7%d7%a4%d7%a7%d7%90-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a3/

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•ephemeral
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

קפקא על החוף/ הרוקי מורקמי


יותר מיום עבר מאז סיימתי את הספר הזה. ביום הזה חשבתי עליו הרבה מאוד, ואני עדיין לא מצליח להשתחרר מהתחושה שמה שקראתי עכשיו הוא חד פעמי, מין קסם שלעולם לא ישוב. זה לא הספר האהוב עליי, לדעתי אני לא אכניס אותו לטופ 10 שאי פעם קראתי, ועדיין יש בו משהו אחר.

יש לי מין תחושה כזאת המון פעמים, שהעולם הגיע לסוג של מיצוי בשנים האחרונות. למשל בתחום הטלפונים הניידים. מאז שפרץ הסמארטפון לחיינו, הוא מתקדם מאוד כל הזמן, ונוספות לו תכונות מתכונות שונות, אבל בתור חובב גדול של התחום אני יכול להגיד שכבר אין באמת חידושים. אותו דבר בספרים או סרטים, קשה ליצור משהו באמת חדשני שלא הולך לפי הכללים שקבעו מי שלפנינו ופרצו את הדרך.

הרוקי, לשמחתי, נתן לי משהו אחר. ספר שלא מציית לכלום מלבד לעצמו, ספר שבונה והורס ומפליג למקומות זרים ובעיקר, לא חש צורך להסביר את עצמו. הוא בונה אנלוגיות ודימויים אבל לא מעניק לנו את המילון הדרוש כדי לפצח אותם. זה מין כתב סתרים שמתכתב עם העלילה. בדיוק כמו הדמות הראשית, קפקא, אנחנו נדרשים ללמוד על עולם זר ומוזר שלא מוכן באמת להיפתח אלינו.
ברמת השטח, הספר מספר לנו על קפקא, נער צעיר שנמלט מביתו בחיפושים אחר משהו לא ידוע. בצירוף מקרים, זקן בשם נאקאטה יוצא אף הוא למסע שאין לו סוף אמיתי או יעד ממשי. אבל הסיפור הזה הוא רק פני השטח, כי כל הספר נותן תחושה שמשהו גדול, משהו קדמוני מאוד זוחל מתחת לפני השטח ומנסה לספר לנו על עצמו מבלי להיראות.
הספר הזה הוא חוויה חד פעמית, כי כמו שאמרתי כבר הוא לא מובן. בהתחלה אמרתי לעצמי היי, אני כבר בעמוד 100 ואני לא מבין. ואז בעמוד 200, אותה מחשבה חזרה ונשנתה בעמודים 300 ו 400 וגם בסוף הספר. הוא חוויה משונה, של חוסר וודאות וידע. במהלך הספר אנחנו ניתקל לא מעט פעמים בדמויות שופעות דברי חוכמה, באירועים משונים וחסרי הסבר שאין להם שום פתרון כלל וכלל, גם בסוף הספר.
יכול להיות שאני קצת חוזר על עצמי, אבל החוויה שהקריאה בספר הזה העניקה לי היא באמת משהו מיוחד.

הכתיבה של הספר מהטובות והמיוחדות שקראתי, וללא ספק פשוט נשאבתי אל תוך הדפים, ופשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא את הספר, וכשהייתי חייב להפסיק, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו.

הדמויות בספר מורכבות בדיוק כמו כל הספר. אין הרבה דמויות, ולכן גם אין עומס וככה מתאפשר לנו להציץ אל כל דמות עמוק פנימה, אל מה שמניע אותה באמת וגורם לה לנוע. אלו לא תשובות קלות, פשוטות או מובנות, אבל המסע עצמו הוא מה שמשנה, ולא היעד.

אז לסיכום.
אם אתם בעניין של משהו שונה. של משהו אחר, של משהו שלא ייתן לכם תשובות או הנחות והקלות, מוזמנים להרים את הספר ולהתחיל לשקוע.


טריגרים מאוד נדרשים -
מין. בציר עלילה אחד כמויות גדולות, בציד אחר אין כלום.
אלימות. לא באמת הרבה, אבל יש סצינה אחת מזעזעת שלא הייתי באמת מוכן אליה נפשית. יש מעט אלימות במשפחה, לא תמיד פיזית.
פילוסופיה. הרבה חפירות פילוסופיות.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יהונה
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

"למסע דרוש רע, לחיים - חסד" מתוך הספר ..
מי שלא חווה מרד נעורים כזה או אחר בילדותו פיספס משהו..
החופש כשאתה ילד לומר לעצמך:אני כועס,אני הולך,..
לוקח תרמיל מתכנן נגד כל העולם תכנוני על ומרגיש שאתה יכול לעוף,
החופש להרגיש כך בגיל טיפש עשרה
לגיטימי !בדיעבד מרד כשלב בעצמאות שלנו.
כי סך הכל ילד זה רצה לומר שהוא כועס ושיתיחסו אליו ברצינות..
אני תמיד מרדתי והגעתי עד הספסל מטר מהבית כדי לומר שאני כועסת!
העלילה בספר מתרחשת בשני קווים מקבילים שסבוכים זה בזה ומצטלבים בעיקר
לקראת סוף הספר.
סיפור על ילד בן 15 שתכנן בקפידה איך הוא עוזב את הבית לעולמים,המסע שעבר
הוא מסע/הרפתקאה ברחבי יפן אך גם בתוך הנפש שלו כשהמטרה בסופו של דבר
להיות שלם עם מכלול חייו.
הסיפור השני במקביל הוא על ילד שיצא עם כיתתו לטיול ביער ומשהו לגמרי מטאפיזי קרה שם.
משהו ששינה והפך את חייו כמבוגר "שמרחרח" את החיים והולך "אחרי אפו, כדי למצוא דרכו.
אמנם המוני דפים קרוב ל 600 אך הם חולפים בהנאה צרופה.
מורקמי מבקש מהקורא להתבונן פנימה אל הנפש גם שלנו וגם של גיבורי העלילה
ולחוות איתם רצח,מין,אהבה,חברות,הגינות..
יש הרבה דמיון בספר, הרבה מטאפיזיקה שזורה במציאות והופכת הכל לכל כך
אמיתי,בהחלט חוויה לקורא..ממליצה בחום.
(תודה ליעל שהמליצה להתחיל את מורקמי
"מקפקא על החוף")

לפני 13 שנים•
★★★★★
•חני
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

מוראקאמי הוא סופר טוב אבל אני לא נותן לספר 5 כוכבים בגלל הכתיבה שלו אלא בגלל שמוראקאמי בעיני יותר משהוא סופר הוא מורה רוחני.
הוא מצליח להביא אותך דרך מילים עטופות בכריכה פשוטה עם תקציר שנראה דיי תמים לסיפור נפלא ומלא שאלות שמתעצם עם הזמן ובסוף מביא אותך למצב
מדיטטיבי טרנסצנדאלי והייתי אומר שאפילו להארה קטנה אבל לא הארה כמו שאתה מבין פתאום משהו או שעולה לך איזה רעיון חדש אלא הארה רגשית ונפשית יותר.
אבל לנסות לתאר את זה זה כמו לתאר איך מרגישה מדיטציה אז אם אתם לא ממש מצליחים להבין בבקשה תקנו את הספר תנו לו קצת זמן ותצללו אליו באמת. זה כבר יעשה את שלו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•קבוק
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

מאות עמודים שנקראים כמו עשרות. זאת הגדולה של מורקמי

לפני שנה•
★★★★★
•שנירשאמי
דירוג
5.0
לפני 9 שנים

“מוזר ומדהים. הסופר לוקח אותך למסע קסום והזוי עם הדמות הראשית. אי אפשר שלא לחוש אמפתיה ולחבב את האיש”