ביקורת ספרותית על ימיו ולילותיו של הדודה אווה מאת אמנון דנקנר
ספר מעולה

---

אם חייבים, אבל ממש חייבים, לצאת עם מסר "פסיכואנליטי" מהספר, הייתי מגדיר זאת כך:
"הפה שנושך את היד שמאכילה אותו."
אבל, ישנו גם סיפור מעניין, ומעט שונה, שהרקע שבו הוא מתרחש היא ירושלים בשנות ה-50 וה-60.
כאחד שנולד וגדל בירושלים, והטיב להכיר את אורחותיה, רוקם הסופר ביד אומן סיפור, הזוי מעט, על יחסים שבין ילד יתום מאם לבין "הדודה אווה" - גבר המחופש לאשה, המגיע לדירתו ומשתקע בה.
בדירה, שלל דמויות, שהמחבר נעזר בהן, כדי להביא אלינו מניחוחות הימים ההם: בתי קולנוע - עם הסרטים שהוצגו בהם, ספרי קריאה, בתי הקפה, יחסי העבודה וה"מעמדות" שלעיתים הגיעו לידי גיחוך, וגם, כיצד נראתה העיר בימים ההם (אמנון גר ברחוב קינג ג'ורג', מול הכנסת הישנה, והוריו היו בעלי בית-הקפה "אלנבי" באותו הרחוב, בקרבת רחוב יפו).
קטע קטן שלדעתי מטיב לתאר את כושר סיפורו של דנקנר הוא הקטע הבא (עמ' 177) שבו מסביר הילד כיצד מצליח "הדודה אווה" לכתוב כה יפה:
"אה, ילד, היה אומר לי כשהייתי מביע בפניו את התפעלותי מכך, זאת בדיוק האמנות. אתה באמת חושב שסופרים גדולים עברו בחיים שלהם, ראו בעיניהם וחשו על בשרם את כל הדברים שעליהם כתבו? לא. זאת אומרת, חלק - כן, אבל בדרך כלל לא. אז תשאל מאיפה? הם שמעו מאנשים אחרים, ובכתיבה הצליחו לתאר יותר ממה שהצליחו האנשים לספר להם. וזה עוד שום דבר. הקונץ הגדול באמת היה אצלם לברוא את הדברים מכלום. אתה מבין, ילד? מכלום! תתאר לעצמך."
זו דרכו של אמנון - לשלב סיפורים יפים ומעניינים ולעיתים לחצות גבולות לעבר הדמיון - דמיון שמשתלב במארג הסיפור הבסיסי. זו, נדמה לי "כל התורה על רגל אחת" שבעלילת הספר הזה, ובכלל, לגבי כל הספרים!
נראה לי שמטבע הדברים, ייהנו יותר קוראים שהיו חשופים לאותם הימים ושגדלו על המאורעות שהיו "On line" אבל לא רק. סיפורי המערבונים, רבים משמות הספרים שקראנו ונעלמו, גנים שבהם שוטטנו ואינם, תנורי נפט מעשנים שנצרכנו להם ועוד.
דבר נוסף, לא כל כך חשוב לעצם הסיפור, אולם הוא מראה על נטייתו של דנקנר להביא גם פרטים קטנים לידיעת הקורא, ומעשה שקרה לי בימים רחוקים: באותם הימים אסורה הייתה פרסומת עצמית של עורכי דין...ואכן, זוכר אני שפעם, כשנזקקתי לעזרתו של חבר בצבא - עורך דין במקצועו, פניתי אליו בבקשה לקבל את כרטיס הביקור שלו. הוא הכניס לכיס מעילו את כרטיס הביקור שלו וביקש ממני להוציאו - כך שהוא לא יהיה זה שיפעל כנגד החוק ויעשה פרסומת לעצמו. ואכן, הוצאתי וגם קפצתי למשרדו...נו, היו ימים.
ולסיום, סיפור יפה, כתוב בשפה קולחת ומעט שונה, אם כי לא הייתי מצר על צמצום במספר העמודים...
נהניתי מאוד .

» ביקורות נוספות של י. קליש
» ביקורות נוספות על ימיו ולילותיו של הדודה אווה