הספר הזה הוא כמו אדם שוכב על מזרן שכל מה שבפנים גופו אפשר לראות והוא פתוח לרווחה והוא רק ממתין לניתוח שלך. האדם הזה גם מדבר תוך כדי שתוכו פתוח ואפשר גם להתרשם ממנו על ידי מה שהוא אומר. הביקורת הזו יכולה להיות ניתוח, ויכולה להיות תהליך של התרשמות. בניגוד לדרכי בדרך כלל אני בוחר בהתרשמות.
אני אעמוד כסניגור לטובת הספר הזה כי הוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי. ההשפעה שלו ממש משפריצה מממטרה. קירקגור בספרו או-או טען שהוא ינסה להוכיח במאמץ אינטלקטואלי עצום שאין לו שום פשר, שהיצירה הגדולה של מוצרט דון ג'ובאני היא היצירה המוסיקלית הכי מושלמת שנכתבה אי פעם. למרות שהוא ידע שזה נידון מראש לכישלון הוא עדיין עשה זאת, הוא ניתח אותה והוציא לה את כל המיץ. אני לא אנתח כפי שאמרתי, אבל אהיה סניגור כמו קירקגור, רק לשם המשחק, לשם ציעצוע החיים. כל הביקורת הזו היא צעצוע, ואתה הקורא הוא הילד. אבל אין להכחיש כי בובות הן דבר יקר מכל לילדים.
המסגרת וסגנון הכתיבה הם הדבר הראשון שראוי להזכיר בנוגע לספר הזה. אני מימי לא קראתי ספר שהוא לא רק עלילה, אלא גם מחשבה מפורשת. ביצירות כמו 'הדבר' למשל לקאמי, 'החטא ועונשו' לדוסטוייבסקי, 'המשפט' לקפקא, או '1984' לארוול, שכולן הן בלי ספק יצירות גדולות שמעמדן הקלאסי כלל לא מוטל בספק, ישנה עלילה נטו, והן כולן יצירות פילוסופיות על חיינו שלובשות צורה אליגורית. אחרי שהוא מסיים את הספר הקורא צריך לחשוב ולנסות להעריך או שמא לנחש, את מה שהסופר ניסה להגיד, אף שלכל אחד מהסופרים היו נקודות מאוד ברורות שהם רצו להעביר.
במקרה של קוּנדֵרה, הוא לא רוצה להסתפק באליגוריה. הוא יוצא מהעלילה שהוא עצמו יצר ומתפלסף עליה באמרות גיבורים ששייכות לסופרים המושכים באמת, לעתים, כאילו בספק, שאולי היו הדמויות באמת קיימות, או שמא כאילו מישהו אחר כתב את הסיפור, והמישהו האחר הזה אינו אלא קונדרה עצמו. לדוגמא הוא מתמקד בטומאש, אך לפני (או אחרי) הוא מספר על שטומאש גרם לו לתהות על דבר או שניים. המחשבה "על", אינה מוסתרת בין השורות, היא מתגלמת בתוך הספר עצמו, במילים ובשורות עצמן, והיא נפרשת לעתים בצורה נרחבת והכי חשוב, מעניינת. מדובר בספר מאוד אישי, קונדרה חושף בפנינו את נבכי ליבו, את הרהוריו, את מסקנותיו, איננו יכולים לחמוק בספר זה מעיניו של קונדרה המביטות ישר נוכח אנו, הקוראים. סגנון כתיבתו קורא לקשר, לשיתוף.
כאשר אנחנו כבר בשיאו של המשפט (Trail) והיושב באולם שכבר קרא את הספר ולא מבין במה הספר הזה כל-כך משתף, אלא להיפך יגיד שקונדרה הוא רחוק מאיתנו לאין ספור כאשר הוא מנסה להשליט עלינו באופן מלאכותי את רעיונותיו ומחשבותיו, אגיד כסניגור בצורה חד משמעית: אתה אינך פילוסוף, אתה אינך אדם חושב, אתה רודף אחרי דיאלוג ללא ויכוח והתנגשות, פיקציה שלא קיימת. אתה מנומס מידי ולכן אתה קשה מידי. מרשי אינו מנומס, הוא כנה. וכנות היא מה שחשוב. רק עם כנות אמיתית אפשר לשוחח. שמא על האדם הלא חושב לצאת מן האולם? לא... בעצם שישמע עד הסוף.
כעת על המחנק שבהתייעלות. תארו לכם שני אנשים שמשחקים שח-מט (או שש-בש, מה שמסתדר לכם בראש) ובעוד האחד מתחיל לסדר את הלוח, השני מנצל את הזמן המועט שיש לו כדי לבצע משהו שהוא צריך לעשות, הוא מייעל את הזמן עד אשר הלוח יהיה מוכן. כמה לחץ בדם צריך בשביל שיגעון שכזה! (לא לוקח הרבה זמן לסדר לוח). קונדרה לאורך כל הספר לא מפסיק לסדר את הלוח מחדש, הזמן שלו מרחבי לאין קץ, הוא רחוק מאוד מהתייעלות יתר.
כבר אמרתי שהוא ממטרה, הגיע הזמן להמחיש זאת: כשחשבת שקראת והפנמת את העלילה שאת חלקה אתה קורא כעת, מאוחר יותר אתה פתאום נתקל בלבנה עלילתית נוספת שלא הוזכרה לפני. ישנן ארבע או בעצם חמש דמויות מרכזיות בסיפור שמעניקות מרחב. אפשר להמשיל זאת לחומה שהולכת ונבנית כל פעם באמה אחרת, אבל הממטרה יותר מוצאת חן בעיני, בין השאר כי היא יותר משעשעת וקופצנית. רק תארו לכם אדם שיושב בפארק ולידו ממטרה שמסתובבת. היא מתחילה ממנו ואז הולכת סביב סביב, הוא עוקב אחרי תנועותיה, והופס, היא שוב מגיעה אליו וחוזר חלילה. תמיד מגיעים מים חדשים אל אותו המקום, והיושב בפארק תמיד עוקב. כך קונדרה, ממטרה. וכבר וודאי שמת לב הקורא, שאני המטרתי עליך את הממטרה עצמה: הזכרתי אותה קמעה בהתחלה, וחשבת שהבנת אותי, אבל עכשיו אתה בעצם מבין יותר.
רק רגע כבוד השופט, הארוטיות. אני יודע שהיא כבדה במיוחד לאנשים מסויימים, אולי פוריטנים אולי דתיים, כאשר מדברים עליה בפרהסיה. כך שאם היינו מדינה פוריטנית או דתית, קונדרה היה נחשב לפושע, ממש כך. הספר מלא בארוטיות ולעתים בין כל המשמעויות העמוקות יש תחושה אסתטית טהורה (אגב קירקגור שהרחיב את האסתטיות לכדי תורה שלמה לשם סלידה ממנה, וכתב בזאת את 'יומנו של מפתה'). תיסלחו לי על הביטוי הגס שמן הסתם לא יאה לבתי משפט, אבל כאן קונדרה תופס את כולנו בביצים, תרתי משמע.
אולי לא כולנו נבין לעומק את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, לשן אחר הקלות מול הכובד, או את ממלכת הקיטש וממלכת החרא (כן, אתם תצטרכו לקרוא את הספר כדי להבין על מה אני מדבר, תהיה לכם הזדמנות מייד אחרי סיום המשפט), אבל את הארוטיות כולנו מבינים. כל הגברים עם אבריהם שלהם וכל הנשים עם איבריהן שלהן, כולנו, בתולים או חכמים בעלי ניסיון, מבינים את זה. וזה לא מלוכלך, אתם מבינים, זה חלק מכוּבד מהספר וחלק מכוּבד מהחיים של כולנו. זו לא סתם פורנוגרפיה, זה הקשר בין סקס לאהבה, זה המחויבות מול הבגידות, הקשר אל מול הנתק, ועם כל אלה כולנו יכולים להזדהות כי כל זה בא מאותו הבסיס הנקרא אנושות, או שמא התנהגות אנושית, לטוב ולרע.
אסיים בתחושת המסע שבסיפור, או יותר נכון משך חיים. גם אם יקרא הקורא 100 עמודים ביום אחד, מחשבתו תתעתע בו והוא יחשוב שמה שהתרחש 70 עמודים לפני, הוא קרא לפני עידן ועידנים. עומק המימדים שבספר הזה הוא גם עומק של זמן ומעביר את תחושת המסע בזמן. מנקודת ההתחלה עד לסוף עובר זמן כה רב שקשה להאמין ששתי הנקודות האלה הן במרחק 226 עמודים בלבד זו מזו. בכל פעם שמזדמנת מתחלף מה שנמצא במרכז, הדמות או הרקע- ממלחמה, לתחושה אסתטית, ארוטיות, ידידות אמת, קצוות הגלובוס (אירופה, ארה"ב, המזרח הרחוק), הפגנות, ועוד מרכזים שונים ורבים, ולבסוף אהבת אמת. למעשה סיום הספר הוא כל-כך פסטורלי בהשוואה לנתח העיקרי של הסיפור, שמצד אחד אתה מסרב לקבל את התחושה. אתה הוא החרא שמתגעגע לבגידות ולקשיים. אבל עם הזמן אתה מבין שהדמויות התבגרו, חוו את קשייהן והתגברו עליהם. אבל גם בתוך הפסטורליות הזו ישנו הקושי האחרון, שמכיוון שהוא הכי אמיתי איתו הכי קשה להתמודד.
אחרי מאמץ אינטלקטואלי זה לרשום התרשמויות מהספר מבלי לנתח ולחשוף את העלילה שלו או לדון במגמות הפילוסופיות שלו דומני שהרווחתי את הזכות לעזוב את בית המשפט. כבוד השופט, קהל נכבד.
היכן יש כאן ממחטה? כולי זיעה... קונדרה, קירקגור, בואו (אני אומר תוך כדי ניגוב מצחי) מחכה לנו בחוץ זונה אינטלקטואלית במכונת זמן שמחלקת גלידה. אחזיר אתכם למשכבכם כעת.
********************************************
(אגב, אני נשבע שאחרי שסיימתי לכתוב את הביקורת הזו הייתי באתר וואלה! וראיתי פרוסמת שבה היה כתוב 'שתף אותנו ברגע שהזעת ואולי נשים אותך בסרט', פרסומת לתכשיר קוסמטי כלשהו. יפה נכון?)
