ביקורת ספרותית על הלב הוא קטמנדו מאת יואל הופמן
ספר טוב

---

ספר לא קל לקריאה - למרות שכתוב בפסקאות קצרות.
דורש קריאה איטית ומרוכזת ללא הסחות דעת בשל הקפיצות הלוגיות הרבות והדימויים הלא שגרתיים, והאזכורים הרבים (והקצת איזוטריים: פורדפייסטה [דגם של אוטו], בוכבינדר [שם משפחה שפירושו כורך ספרים], וכו׳).
נהנים ממנו יותר עם מריחואנה, כשהאגו נשכח והזמן לא בורח, וניתן להתעמק ולקרוא כל פסקה כמה פעמים עד שמבינים אותה - ואז מרגישים שמחה, כאילו פתרת איזו חידה.
מרגיש לפעמים כמו שילוב בין שירה לבין קואן (הופמן מגיע מרקע של חקר תרבות המזרח והזן).
הסיפור די דל, למעשה אין ממש סיפור - אהבתם של יהואחים ובתיה על רקע נוף חיפאי. יהואחים בדיוק עבר דירה כנראה בגלל שאשתו עזבה אותו. לבתיה יש תינוק מונגולי (עם כתם?) ואקס בשם רוברט. הדמויות והעלילה לא ממש חשובות, כמו הרצף התודעתי והיופי של המחשבות שקופצות מהמוחלט ליחסי.
ועם זאת הספר מאד פואטי ויפה, מלא רגש ותשוקה.

הוא לא כתוב בצורה אקספרסיבית. הרבה דברים צריך להבין לבד, או לנסות לפרש. למשל, בפסקה הבאה בתחילת הספר, כשיהואחים פוגש בבתיה:

״למרבה הפליאה כלב מסטיף גדול חוצה את הרחוב וזה [יהואחים חושב] צד הימין ואלו לילית [שנתגלגלה בבתיה] היא השמאל ומדת הדין שריק מרחמים אף שאמרה ״טוב״ ואמרה ״תודה״.״ - אני מפרש את זה שיהואחים מאד כמה לבתיה אבל מרגיש ייסורים (״מדת הדין״) מפני שהשיחה איתה (עדיין) מאד קורקטית.

לא חייבים לנסות לפרש. אפשר לעבור על הספר וליהנות ממה שמבינים ולדלג על מה שלא. הנה כמה ציטוטים יפים:

״ומה [הוא חושב] אני רוצה? אשה. אשה גדולה. אשה גדולה מאד שתסתיר את כל האופקים עד שתהיה בעולם רק רגל אחת.״
״...אבל האהבה כבר אורבת כמו דב מעבר לפינה.״
״האהבה ברורה מאד בחלל המטבח והיא הולכת ונבנית כמו הקתדרלה של גאודי״.
״...כמו ששואלים לפעמים מה השעה והאיש ברחוב אומר אין לזה כל ערך. כל הזמנים הם שלך.״

פסקה אחת מתארת טוב את מה שהספר הזה מנסה לעשות:
״העולם [חציו הצפוני של מרכז הכרמל] ברוטו הוא הספר כמו שהוא. העולם נטו הוא שני השמות ואפילו פחות מזה.״
והסיפור אכן נע מן הברוטו של העולם (שמצטמצם בשביל הסופר לאנשים והמקומות במרכז הכרמל) אל הנטו של העולם (יהואחים ובתיה, האהבה שביניהם, ואפילו פחות מזה).

» ביקורות נוספות של DRefaeli1
» ביקורות נוספות על הלב הוא קטמנדו