לקראת העליה לכיתה א' לקחה אותי אמי בפעם הראשונה לקולנוע. אני זוכרת היטב את החושך הפתאומי, הכסאות המרופדים ובעיקר את "ספר הג'ונגל" ואת הפחד משירחאן. כשיצאנו מסונוורים לאור השמש אמא אמרה שזה היה סרט נהדר ואני בתמימות שאלתי איך נהנתה מסרט ילדים, אז ענתה לי אמא שלי ש"יצירה טובה - טובה בכל גיל". במשקל המשפט הזה קבעתי לעצמי בהמשך את סטנדט הקלאסיקה ככזה שיטלטל, יערער, יצמית או יגמיע בכל תקופה, ולא רק לשעתו. 
במובן הזה ספרו של גי דה מופסן לצערי אינו קלאסיקה. 
מופסאן מניח סיפורים קצרים בזה אחר זה, אשר בשלב מסוים בקריאה החלו להרגיש לי כסדרת הטפות שהיתה רלוונטית לזמנו: האיוולת שבפסילת נישואים על רקע גזע, הריקבון שבחיי חברה המושתתים בחזקה על מעמד, יחוס וממון, האכזריות שבמסעות ציד והניגוד שבינם לבין המעמד הגבוה האנין, כביכול ועוד. אני משערת שלו היתי צריכה למלא שאלות עמדות בנושאים הנ"ל ובדומיהם, אני ומופסאן היינו מסכימים כמעט על כל הנושאים הנידונים. עם זאת, בשלב בו צפיתי בסיפור "הענק" שהמחרוזת האבודה שבעליה שיעבדו את עצמם בלי הרף כדי להחזיר את חובה היתה בסופו של דבר מזויפת, זה היה הרגע בו סגרתי את הספר וחשתי שכבר קראתי את זה איפשהו אצל או הנרי. שיעור אנגלית כיתה ו', ככל הנראה. 
אחזיר היום בתחושת החמצה את מופסאן לספריה. אני סבורה שיכולתי להינות מכתיבתו אלמלא היה בוחר לכתוב באופן צדקני ויותר נותן לעצמו ביטוי חופשי.
עד אז - אמשיך לצפות בספר הג'ונגל...
