ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 29 במרץ, 2012
ע"י בלו-בלו
ע"י בלו-בלו
לראשונה נתקלתי במופאסן בבית הספר, בסיפור "המחרוזת" (או "העדי" – תלוי בתרגום). קראתי והתאהבתי. התיאורים החיים של פאריס במאה ה-19, ההתיחסות המרובה לאוכל וליין האופיינית לצרפתים ("משהביאו את הגלידה, היתה זו שואה: רוטב, מרק, נוזל בהיר, צף בפינכא..."), אך בעיקר תאורי האנשים וחולשותיהם הקטנות, קטנוניותם, רדיפתם אחרי כבוד וממון ושררה. (מה, זה עדיין רלוונטי גם במאה ה-21?!)
אבל גדולתו האמיתית של מופאסן אינה בכל אלה. כשרונו המובהק הוא בפואנטה. משפט אחד קטנטן בסוף הסיפור, שהופך את משמעותם של כל האירועים שקרו עד עתה ונותן פרספקטיבה חדשה על העולם והחיים. אסתכן ואצטט את סופו של הסיפור "המחרוזת" – זהירות! ספויילר גדול! – "אוי! מתילדה מסכנה שלי! אך שלי היה חיקוי. בקושי שווה חמש מאות פרנק!" זהו. קראתי ונשארתי חסרת נשימה. באבחת סכין חדה של משפט מבריק אחד הפך מופאסן את כל מה שחשבנו עד אותו הרגע. בראשי חלפו חייה של מתילדה, על כל הרע שנפל בחלקה, על כל מה שיכול היה להיות אילו.
ולא יכולתי שלא לתהות אם גם בחיי אין רגע מכונן שכזה, שאילו הייתי בוחרת במסלול אחר היו חיי משתנים לחלוטין.
הסיפור הזה השתמר בזכרוני שנים, לא מעט בזכות אותה פואנטה מבריקה. והנה, נתקלתי לא מזמן בקובץ סיפורים של מופאסן ומהרתי לסיים את כולו בבת אחת. מסתבר שזכרוני לא הכזיב, והתאהבתי מחדש.
בקובץ הסיפורים "הירושה" ישנם סיפורים קצרים שלא נופלים במאום מהסיפור "המחרוזת". הם שנונים ומלאי ביקורת על החברה, והעיקר – פואנטה נפלאה שלא ארחיב עליה כדי לא לספיילר את הסיפורים הפחות מוכרים. דווקא הסיפור "הירושה" הפותח את הקובץ, שהוא נובלה יותר מאשר סיפור קצר, הוא כמעט נטול פואנטה, לא במשפט האחרון לפחות. ועדיין הוא נהדר, בשל כל הסיבות האחרות שמניתי קודם לכן.
הדבר היחיד שהפריע לי בכתיבתו של מופאסן הוא שלא ניכרת בה אהבת אדם. הביקורת נכתבת בעט מושחזת, אך היא נטולת חיוך וחמלה. מופאסן מיטיב להבין את לב האדם, אך לא סולח לחולשותיו. אבל זה כבר עניין של אופי, לא של כשרון כתיבה.
בכל מקרה זהו קובץ סיפורים מומלץ ביותר, גם למי שאינם חובבי הסיפור הקצר.
14 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
תודה טופי!
שמחה שיכולתי לעזור :-)
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
צודקת, נראה שהוא שונא גם את עצמו...
|
|
|
טופי
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
ביקורת מצוינת ובדיוק בזמן..
שעורי בית בכיתתה של קטנתי: רישמו את תקציר הסיפור "המחרוזת"....
|
|
|
אנקה
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
בלו בלו, יש בזה משהו אם חושבים על זה לעומק.
מצד שני הוא שונא גם את עצמו:) לפחות יש כאן סוג שיוויון.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
תודה עולם!
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
יעל, את צודקת. דייקנית כרגיל.
אין לי מושג אם מופאסאן היה אוהב חיים.
האהבה ליין ואוכל טוב מובנה מדי אצל צרפתים... |
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
תודה אנקה!
פרפקציוניסט שלא סולח לחולשות אנוש זה לא קצת מיזנטרופ?
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
תודה עדי!
|
|
|
עולם
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
ביקורת יפה שעושה חשק לשוב ולקרוא את מופסן
|
|
|
yaelhar
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
עד כמה שאני יודעת אובדנות אינה בהכרח סותרת אהבת חיים..
כלומר - מי שבסופו של דבר התאבד לא בהכרח בילה את חייו מלנכולי ומתבודד.
|
|
|
אנקה
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
בלו בלו מי יכול כל כך טוב כמוך לתאר את אשר את קוראת?
מעטים מאוד. הסיפור עם המחרוזת היא משהו שקראתי לפני רבה שנים ונראה לי שברומנית דווקא. הסוף הרס אותי:)
בכל אופן לי נראה שגי דה מופאסן היה פרפקציונסט ולא סלח לחולשות אנוש. לא בהכרח מיזנטרופ. |
|
|
עדי
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
עשית לי חשק לקרוא את המחרוזת שוב
הכתיבה שלו מזכירה לי שירה,
יופי של ביקורת. |
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
יעל, אני לא חושבת שמופאסאן אהב את החיים.
העיסוק באוכל טוב ויין טוב פשוט צרוב בהארד דיסק של הצרפתים...
למיטב ידיעתי מופאסאן אפילו ניסה להתאבד. |
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
תודה רבה קיסרית!
|
|
|
yaelhar
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
אוי, הזכרת לי נשכחות!
תמיד אני זוכרת את מתילדה המסכנה. ואני מסכימה גם להערכתך את מופסאן. מעניין איך מישהו שאוהב כל כך את החיים (לפי סיפוריו) כל כך לא אוהב ולא חומל על האנשים...
|
|
|
הקיסרית הילדותית
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
|
14 הקוראים שאהבו את הביקורת
