לראשונה נתקלתי במופאסן בבית הספר, בסיפור "המחרוזת" (או "העדי" – תלוי בתרגום). קראתי והתאהבתי. התיאורים החיים של פאריס במאה ה-19, ההתיחסות המרובה לאוכל וליין האופיינית לצרפתים ("משהביאו את הגלידה, היתה זו שואה: רוטב, מרק, נוזל בהיר, צף בפינכא..."), אך בעיקר תאורי האנשים וחולשותיהם הקטנות, קטנוניותם, רדיפתם אחרי כבוד וממון ושררה. (מה, זה עדיין רלוונטי גם במאה ה-21?!)

אבל גדולתו האמיתית של מופאסן אינה בכל אלה. כשרונו המובהק הוא בפואנטה. משפט אחד קטנטן בסוף הסיפור, שהופך את משמעותם של כל האירועים שקרו עד עתה ונותן פרספקטיבה חדשה על העולם והחיים. אסתכן ואצטט את סופו של הסיפור "המחרוזת" – זהירות! ספויילר גדול! – "אוי! מתילדה מסכנה שלי! אך שלי היה חיקוי. בקושי שווה חמש מאות פרנק!" זהו. קראתי ונשארתי חסרת נשימה. באבחת סכין חדה של משפט מבריק אחד הפך מופאסן את כל מה שחשבנו עד אותו הרגע. בראשי חלפו חייה של מתילדה, על כל הרע שנפל בחלקה, על כל מה שיכול היה להיות אילו.
ולא יכולתי שלא לתהות אם גם בחיי אין רגע מכונן שכזה, שאילו הייתי בוחרת במסלול אחר היו חיי משתנים לחלוטין.

הסיפור הזה השתמר בזכרוני שנים, לא מעט בזכות אותה פואנטה מבריקה. והנה, נתקלתי לא מזמן בקובץ סיפורים של מופאסן ומהרתי לסיים את כולו בבת אחת. מסתבר שזכרוני לא הכזיב, והתאהבתי מחדש.
בקובץ הסיפורים "הירושה" ישנם סיפורים קצרים שלא נופלים במאום מהסיפור "המחרוזת". הם שנונים ומלאי ביקורת על החברה, והעיקר – פואנטה נפלאה שלא ארחיב עליה כדי לא לספיילר את הסיפורים הפחות מוכרים. דווקא הסיפור "הירושה" הפותח את הקובץ, שהוא נובלה יותר מאשר סיפור קצר, הוא כמעט נטול פואנטה, לא במשפט האחרון לפחות. ועדיין הוא נהדר, בשל כל הסיבות האחרות שמניתי קודם לכן.

הדבר היחיד שהפריע לי בכתיבתו של מופאסן הוא שלא ניכרת בה אהבת אדם. הביקורת נכתבת בעט מושחזת, אך היא נטולת חיוך וחמלה. מופאסן מיטיב להבין את לב האדם, אך לא סולח לחולשותיו. אבל זה כבר עניין של אופי, לא של כשרון כתיבה.

בכל מקרה זהו קובץ סיפורים מומלץ ביותר, גם למי שאינם חובבי הסיפור הקצר.

לראשונה נתקלתי במופאסן בבית הספר, בסיפור "המחרוזת" (או "העדי" – תלוי בתרגום). קראתי והתאהבתי. התיאורים החיים של פאריס במאה ה-19, ההתיחסות המרובה לאוכל וליין האופיינית לצרפתים ("משהביאו את הגלידה, היתה זו שואה: רוטב, מרק, נוזל בהיר, צף בפינכא..."), אך בעיקר תאורי האנשים וחולשותיהם הקטנות, קטנוניותם, רדיפתם אחרי כבוד וממון ושררה. (מה, זה עדיין רלוונטי גם במאה ה-21?!)

אבל גדולתו האמיתית של מופאסן אינה בכל אלה. כשרונו המובהק הוא בפואנטה. משפט אחד קטנטן בסוף הסיפור, שהופך את משמעותם של כל האירועים שקרו עד עתה ונותן פרספקטיבה חדשה על העולם והחיים. אסתכן ואצטט את סופו של הסיפור "המחרוזת" – זהירות! ספויילר גדול! – "אוי! מתילדה מסכנה שלי! אך שלי היה חיקוי. בקושי שווה חמש מאות פרנק!" זהו. קראתי ונשארתי חסרת נשימה. באבחת סכין חדה של משפט מבריק אחד הפך מופאסן את כל מה שחשבנו עד אותו הרגע. בראשי חלפו חייה של מתילדה, על כל הרע שנפל בחלקה, על כל מה שיכול היה להיות אילו.
ולא יכולתי שלא לתהות אם גם בחיי אין רגע מכונן שכזה, שאילו הייתי בוחרת במסלול אחר היו חיי משתנים לחלוטין.

הסיפור הזה השתמר בזכרוני שנים, לא מעט בזכות אותה פואנטה מבריקה. והנה, נתקלתי לא מזמן בקובץ סיפורים של מופאסן ומהרתי לסיים את כולו בבת אחת. מסתבר שזכרוני לא הכזיב, והתאהבתי מחדש.
בקובץ הסיפורים "הירושה" ישנם סיפורים קצרים שלא נופלים במאום מהסיפור "המחרוזת". הם שנונים ומלאי ביקורת על החברה, והעיקר – פואנטה נפלאה שלא ארחיב עליה כדי לא לספיילר את הסיפורים הפחות מוכרים. דווקא הסיפור "הירושה" הפותח את הקובץ, שהוא נובלה יותר מאשר סיפור קצר, הוא כמעט נטול פואנטה, לא במשפט האחרון לפחות. ועדיין הוא נהדר, בשל כל הסיבות האחרות שמניתי קודם לכן.

הדבר היחיד שהפריע לי בכתיבתו של מופאסן הוא שלא ניכרת בה אהבת אדם. הביקורת נכתבת בעט מושחזת, אך היא נטולת חיוך וחמלה. מופאסן מיטיב להבין את לב האדם, אך לא סולח לחולשותיו. אבל זה כבר עניין של אופי, לא של כשרון כתיבה.

בכל מקרה זהו קובץ סיפורים מומלץ ביותר, גם למי שאינם חובבי הסיפור הקצר.