• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כמו מים לשוקולדה

כמו מים לשוקולדה

מאת לאורה אסקואיבל

הביקורת של נדב

תמונה של נדב
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
כמו מים לשוקולדה

כמו מים לשוקולדה

מאת לאורה אסקואיבל

הביקורת של נדב

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של נדב
הוצאה לאור:אור-עם
0
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מיקימיקי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

כלל יסוד: לעולם אל תקרא רומן שעובד לסרט, ותמונה מן הסרט מתנוססת על הכריכה.

הספר מתיימר להיות מקורי (שיבוץ המתכונים) אבל משמים ולא מותיר דבר בסוף הקריאה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מלכת הספרים
מלכת הספרים
1קורא|גיל ממוצע29|100%נשים

על המבקר

תמונה של נדב

נדב

חבר מזה 18 שנים
18 ביקורות•2 נבחרות•37 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•שירה - מקור•ספרות מקורית
תמונה של נדב
נדב
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות18
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבל37
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת11שירה - מקור5ספרות מקורית2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של נדב

תהילים ליום רעש

תהילים ליום רעש

סיון הר-שפי

נוהג אני לעלעל בכל ספר שירת מקור שרואה אור במקומותינו. בספר הזה הצצתי בעת כמה ביקורים בחנות, ובכל פעם זהיתי פנינה לירית כזו או אחרת. אך לא רכשתי, כי מה לחילוני ושמאלן חברתי כמוני, עם זהותה החברתית של המשוררת ושער שיוחד לגוש קטיף, ולכאורה יהיה לא יותר מיומן שיכיל וייצג עמדה פוליטית וזעקה ציבורית. אבל יפי הפיגורטיביות שריצד בכל עלעול - הכריע. קניתי את הספר, והר-שפי ענתה ברגש ובדיוק לתהייתי דלעיל. אתחיל מהסוף, דווקא משער "עשר מסעות, גוש קטיף, קיץ תשס"ה".

שער זה לא נכתב במונחים של עם ואדמתו, אף לא במונחים מקומיים של יהודים בארץ ישראל, אלא מתוך הסתכלות אישית פרטית, במונחים של אשה וביתה. כבסיס הערכי לשער זה, הר-שפי מציגה ללא כחל וסרק את התחבטותה סביב דברי הרב שג"ר בימי ההתנתקות: האם הדפיקה האכזרית על הדלת תיצור מום ומוגלת שנאה לעתיד, או רוך וחסד? וכדברי המשוררת: 'האם אצעק תמות נפשי עם עמודיך /.../ או אצא לאטי מהורהרת,/ כמו להליכה סתמית.../' (שם, עמ' 93). כלומר, האפשרות השניה התקיימה בתודעתה גם בימים האיומים שחוותה. לא זעקה וקריעה חברתית בשם ציבור שלם, אלא '...לפחות ידובב המלח כל פצעיי / לומר שירה / עת מעשי ידיי טובעים' (שם, עמ' 91). ראוי לומר כאן, ומיד, שנטישת בית מתוך כפיה, הינה מקור לכאב אמיתי וטהור שאיננו תלוי במקום ובזמן, אלא הוא אוניברסלי, וכאב כזה - אסור שיעמוד למשפט הדעה הפוליטית וההשקפה החברתית. או, כפי שחותמת הר-שפי את שיר המסע מהמרפסת לגג: "וסלחת את אשר יחטא איש לרעהו" (עמ' 88, לפי מלכים א, פרק ח).

הכאב האישי הוא תמיד נקודת חיבור והזדהות. רק לב אבן יכול להתעלם מכאב של אבדן בית ולהימלט אל הסוגיה הגיאו-פוליטית ואל הויכוח בענייני טריטוריה. ומתוך ששיריה של הר-שפי בוחרים ברוך ובחסד, ולא בשנאה, נמצאנו, היא ואני, משלימים זא"ז. מתוך כך, אפשר לפנות ולדון בשירה עצמה.

על אף שרשיה הדתיים של הר-שפי, שירתה היא חילונית. חילונית במובן שאין איסורים וענייני טאבו הנקבעים על-ידי סמכות חיצונית, אלא גבולות המותר והאסור נקבעים על-ידי ערכיו של האדם, כלומר המשוררת, תוך שהיא שואבת נושאים ודימויים מעולמה ומחוויותיה. כך, אפשר לדמות את אלוהים ל"ילד-מפתח" הממתין על מפתן חשוך ('דרך חור המנעול', עמ' 41) ואת השבת לזאבה טורפת ומינקת ("ויכלו", שיר ב', עמ' 45-46). כך, מותר לכתוב על אהבה לגבר, לדמותו למלך, ולא להימנע מתיאורים שהקורא יכול לייחס להם משמעות של יחסי מין: 'להשתגע לפניך / לצאת מדעתי אל המקום / בו נוכל להתגלגל בעשב / שם תראה לי את כבודך / ואני אראה לך / את הכלום בתוך-תוכי' ("פורים שפיל", עמ' 36).

חילונית במובן שהאדם הוא אדם באשר הוא. וכך, בבואה לדבר על מהות ירושלים בעיניה, המשוררת 'מחפשת את ירושלים שבאדם' ("בשערייך", עמ' 60). לא "האדם היהודי", אלא אדם שיכול להיות אוניברסלי, רק נמצא בזמן מסויים במקום מסויים, ולכן שואף מרוחם של המקום והזמן.

שירתה היא מדוייקת. מדוייקת במובן שהדימויים והמטפורות של הר-שפי הם חד-פעמיים המתמצתים וממצים מציאות נתונה באופן המזוקק ביותר, כזה המעורר קינאה אצל משוררים, על שום הראשוניות שזכתה בה הכותבת, והשתאות אצל הקוראים, בבחינת "אי אפשר לתאר את זה טוב יותר". רק בדיוק מהסוג הזה, על מנת לתאר את מהות ירושלים, יכולה להיווצר פנינה כמו 'בירושלים מחוסרי הדיור / אינם חסרי בית'.

שירתה של סיון הר-שפי היא השירה הצרופה בהתגלמותה: שירה של אדם אל אדם, שירה קוסמית, שאיננה תלויה בדבר מלבד מקורות ההשראה. שירה שבה כל אחד יכול למצוא את נקודות החיבור והזוית האישית שלו, ולהקים בהן מקדשים.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נדב
אל ארץ הגומא

אל ארץ הגומא

אהרן אפלפלד

הספר החדש של אפלפלד מעיד על עצמו שהוא "הזמנה למסע לנבכי הזהות היהודית המודרנית" מעבר לסיפור הרומנטי שלעצמו. אולם לא מצאתי בספר זהות יהודית אחרת מלבד זו של היהודי הגלותי: נרדף, מגורש, מבוהל, ארור ומשלים עם גורלו באומות האנטישמיות, ואם לא - הרי הוא תמים עד כלות, עד כדי הליכה בכיוון הלא נכון (תרתי משמע) זה שמוביל אל האבדון הידוע מראש. אין בספר כל התפתחות בסוגיית הזהות היהודית, וגם הקונפליקט של הנער, בן לאם יהודיה ואב נוצרי (קלישאה ששרדה כנראה מתקופת ההשכלה) מוצג באופן פשטני, בין שהיא אוטוביוגרפית ובין שלא. וכך, אנו מקבלים עלילה רומנטית חסרת עומק, המתפתחת באופן ליניארי ודי צפוי, כולל הקטעים שאמורים להיות תפניות דרמתיות, כולל הנופים ודמויות המשנה המתחלפות. הספר אמנם נעים וקל לקריאה, אבל אולי דווקא משום כך הוא לא הותיר אותי נפעם ומהורהר.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•נדב
תנשום עמוק, אתה נרגש

תנשום עמוק, אתה נרגש

יקיר בן-משה

אני יכול לנחש שהסטודנטיות בקורסים של יקיר בן-משה מעפעפות בערגה למשמע כל מילה שיוצאת מפיו, ואם לקבל את הספר הזה כפשוטו, אזי נראה שמדי פעם עפעופים כאלה נגמרים בסקס, טוב יותר או פחות. אפשר לשער שהיותו של המשורר גם עורך ספרותי רב פעלים מעלה את קרנו (אופס...) בעיניהן.

מן המפגש הזה נולדה פרודיה עצמית נהדרת, שעניינה הפער הבלתי נסבל בין היות משורר להיות מאהב: אני יותר מדי כזה, ופחות מדי כזה, וגם הן אומרות לי את זה. וכך, מסתובב הספר השני של בן-משה במעגל קסמים: נפגש, מזדיין (או לא) נזרק (לרוב) מתגעגע, מטלפן, ורוב הזמן לבד. לכאורה, פשטני ואגוצנטרי, אבל בן-משה עושה את זה אחרת: בשנינות של ליצן עצוב הוא מעצב כל סיטואציה בדרך שונה, במילים אחרות, ונמנע מחזרה על קלישאות של בינו לבינה.

חובבי ז'אנר ה"שירה בפרוזה" לא יוכלו להתעלם מחלקו של בן-משה בז'אנר הזה. גם אלה שאינם חובבי שירה במיוחד יאהבו את השנינות הסרקסטית שמפנה המשורר כלפי עצמו, ואת העברית חסרת המעצורים. בין לבין, משבץ בן-משה שירים פשוטים ויפים, מעין אתנחתות בקצב המסחרר של הספר.

לא לעיתים קרובות קם לנו משורר שמשיב רוח רעננה בשירה העברית המודרנית, ללא פשרות. בעשור האחרון קמו לנו שניים כאלה: יקיר בן-משה ואורית גידלי.

כמו שאמרתי, גם מי שאינו חובב שירה מובהק יהנה מהסגנון הפרוזאי הישיר, שאינו מתחטא או מתחנחן.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•נדב
הקוסם מלובלין [מהדורת 2008]

הקוסם מלובלין [מהדורת 2008]

יצחק בשביס-זינגר

פעם נוספת, בשביס-זינגר עוסק בשאלות סביב קיומו ומקומו של הגבר היהודי בפולין במרחב שבין היהדות האדוקה לבין החברה הנוצרית-חילונית, במאות האחרונות של האלף הקודם.

שני מוטיבים שונים בהגדרתם, אך דומים במהותם, מלווים את הספר: האחד - המוטיב היהודי: חטא, עונש וחזרה בתשובה. השני - מוטיב ספרותי יווני: היבריס על פי הגדרתו המודרנית, כאשר החוט המקשר הוא "תפסת מרובה - לא תפסת", ותחושת הקתרסיס ההולכת ומתעצמת לקראת סוף הרומן.

אולם בניגוד לתפקידם של המוטיבים האלה כחותמים התפתחות, בוחר הסופר להשאיר את הסיפור פתוח, מעין מוטיב "כטוב בעיניכם" שייקספירי: האם מכתבה של אמיליה סוגר את המעגל, או מניע בו תנועה חדשה ?

כטוב בעיניכם.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•נדב
מנוף מצביע אל הים

מנוף מצביע אל הים

גלעד כהנא

גלעד כהנא מוכיח ששירת האימאז' חיה, בועטת ונכתבת בתלאביב. אסכולת האימאז' מייסודו של המשורר עזרא פאונד, נוסדה בארה"ב בסוף המאה ה-19 וראתה תחיה לקראת מחצית המאה ה-20. שירה זו מתאפיינת בהתמקדות המשורר בתיאור רשמיו ממראה או חוויה, תוך שימוש בשפה נקיה ומדוייקת, ללא ריבוי מטפורות, דימויים ואמצעים פואטיים קלאסיים.

כהנא משוטט בתלאביב, רואה דמויות, מקומות ומצבים, וכותב את רשמיו מהם באופן המעורר אצל הקורא חוויה רגשית, כאילו הוא עצמו היה שם וראה. בעיניי זוהי שירת אימאז' ישראלית ייחודית.

בעיצוב ראוותני משהו של חוברת או יומן ספיראלה עם דפים עבים, מדי כמה שירים מצורפות מפות קטנות של אזורים בתלאביב, להצביע על מקום ההשראה לשיר זה או אחר. מיותר או לא - עניין של טעם וריח.

כהנא, שהוא גם סולן להקת "ג'ירפות" מצטייר כיוצר ערני, חד חושים ואינטליגנטי.

לפני 17 שנים•נדב
יום הפטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים

יום הפטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים

אנטון צ'כוב

הסיפורים בקובץ זה הם בעיקרם סאטירה ביקורתית על רוסיה הצארית. מעין קובץ של בדיחות ארוכות. הבעיה היא שמי שלא מכיר את התקופה והחברה על קרביה, ספק רב אם יבין לאן מכוונים החיצים.

אותי זה לא הצחיק ולא העציב. או שלא הבנתי.

לפני 17 שנים•נדב
אף אחד עוד לא מת בהליכה

אף אחד עוד לא מת בהליכה

יצחק בן-נר

הסיפורים של בן-נר נעים בין מציאות אוטוביוגרפית לפנטזיה, עד שהקורא לא יודע להבחין במעבר בין שניהם. למשל: שני זוגות משתי נקודות זמן ומקום שונות בעברו של המספר, שני סיפורי אהבה לא אפשריים לכאורה. שני הזוגות נעלמים יום אחד ללא הסבר, ומותירים אחריהם חשד לרצח או התאבדות. ארבעים שנה אחרי, שני הזוגות נפגשים זה עם זה בכפר נופש באוסטרליה, לנגד עיניו של המספר. האם זה ייתכן?

בן-נר ספק נקלע, ספק משליך את עצמו להרפתקאות המסכנות אותו פיזית, תוך מפגש אקראי לכאורה עם דמויות מאיימות. בן-נר הינו הזר הנקלע ל"אזור המחיה" של דמויות אלה, כמעין מבחן למהותו וקיומו וצורך בהזדככות שאכן מתקיימת בסוף הספר.

היה לי קשה "להעביר הילוך" בקריאת הספר, אבל מנקודה מסויימת לא הינחתי אותו מידיי. בספר עצמו יש כמה נקודות שיא, עוד לפני הקתרזיס בסיום. שתיים מהן ריגשו אותי אישית במיוחד. האחת: ויכוח תיאולוגי עם ישועי צר אופקים וידע במלון על התפר בין ספרד לצרפת, תחת עיני דמותה הגרוטסקית של בעלת המלון. השניה: המפגש האירוטי של המחבר עם אישה חרדית בטיסה טרנס אטלנטית (אולי משום שחוויתי אירוע על רקע דומה בטיסה, של פגישה עם אישה חרדית צעירה, הכמהה למשהו שהוא מעבר לחייה עם בעלה הישן את שנתו הפטריאכלית במושב אחורי במטוס).

יתכן שהקושי שלי בתחילה נבע מכך שלא מצאתי בספר את בן-נר שהכרתי מ"עיר מקלט" ו"שקיעה כפרית". יתכן שפה ושם נלאיתי מההגיגים האקזיסטנציאליסטיים, אבל בסופו של דבר, אין אכזבה אישית זו מורידה מאיכות הספר ומיכולתו הגאונית של בן-נר לשלב מציאויות המוכרות לנו כל כך, ויכולות להיות חלק מחייו של כל אחד מאיתנו, בבסיסן של פנטזיות, כאילו היינו אנחנו נוכחים.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•נדב
שירה של לילה

שירה של לילה

גלנוויל לאוול

יומרני מדי. ספר טוב הוא זה שמשאיר בך סימנים וגורם לך להמשיך להרהר דקות ארוכות לאחר שהפכת את העמוד האחרון. הספר הזה לא מספק את הסחורה.

לפני 17 שנים•נדב
אהבות מוברחות

אהבות מוברחות

ברנהארד שלינק

לקח לי זמן להתרגל לשפה המינימליסטית-עובדתית של שלינק. גם אחרי שסיימתי לקרוא, נותרתי עם תחושה של "חסך" כלשהו. אולי זה חובב השירה שבי, או חיבתי לז'אנר ספרות המכתבים. אבל אחרי הכל, ספר יפהפה ואפוף רגשות.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•נדב

ביקורות נוספות על "כמו מים לשוקולדה"

כמו מים לשוקולדה

כמו מים לשוקולדה

לאורה אסקואיבל

כל פרק בספר סובב סביב מתכון הרלוונטי לפרק בחייה של טיטה, הבת הצעירה מבין שלוש, החיות יחד עם אמן, עם המשרתת ועם הטבחית, בחווה במקסיקו.

על פי חישובי מדובר בתקופה של בערך לפני 50 שנה ומסתבר שאז היה קיים באותו אזור (לא משנה מאיזו עדה...) מנהג שלפיו הבת הצעירה ביותר אינה נישאת ואינה מקימה משפחה משלה אלא נשארת לטפל באמה עד מותה.

מנהג אכזרי זה מוליד סיטואציות אבסורדיות (במובן השורף, לא המצחיק) שהן הבסיס לעלילת הספר,
 
המתכונים, למקרה שתהיתם, רובם  מגעילים (שלווים ברוטב עלי ורדים ? לא בדיוק כוס הטקילה שלי, בטח לא אחרי התאור המחריד של רצח חומרי הגלם למנה, ולא, אני לא מתכוונת לורדים).

דווקא המתכון היחיד שאינו לדבר מאכל אלא להכנת גפרורים, הוא המרגש והמיוחד מכולם, בפרק שבו אחת הדמויות בספר מסבירה לדמות אחרת, כי כמו גפרורים רטובים גם נשמה כבויה אפשר להצית מחדש, לאט לאט...

במהלך הספר מתברר כי טיטה ניחנה בתכונה מיוחדת: רגשותיה בעת הכנת המתכון משפיעים על טעמו, ואפילו על התנהגותו ומעשיו של מי שאוכל אותו. עד כדי כך שמה שמניע את הספר קדימה הוא מצד אחד המתכונים ומצד שני רגשותיה של טיטה בשעה שהיא מבשלת.

גיבורת הספר ניצבת בפני הדילמה האולטימטיבית של כל רווקה תל אביבית מצויה: האם לבחור בגבר שהתשוקה אליו בוערת ובדרך כלל גם שורפת ושורטת, או בגבר הנעים, הנאמן, המבין, שנותן לך ביטחון ? האם הראשון יכול להפוך לשני ? האם השני יכול להפוך לראשון ? האם אפשר בכלל למצוא מישהו שיהיה גם זה וגם זה ?

הדרך אל האושר (של טיטה, ובכלל) עוד ארוכה, אבל אם מבלים חלק ממנה בקריאת הספר הזה, אפשר להעביר אותה בסבבה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מיכל
כמו מים לשוקולדה

כמו מים לשוקולדה

לאורה אסקואיבל

"לארוחה ולמיטה תבואי רק בהזמנה" רק הציטוט עשה לי חשק לקרוא את הספר, וכמובן השם. שמות עושים לי את זה.
הספר הזה יצא די מזמן אבל רק עכשיו יצא לי לקרוא אותו. מכיוון שנהניתי ממנו, בעיני לפחות לא נס לחו.
את הסרט לא ראיתי ולכן, אולי, דווקא כן אהבתי את תמונת העטיפה, קצת מיושנת אבל מתאימה.
הספר מביא אותנו למקסיקו המסורתית של פעם בכל החושים: בריחות, בצבעים, במאכלים, בנוף. ממש אפשר לראות ולהריח דרך הכתיבה החושנית. וכמובן, לסיפור אהבה גדול ועל מסורת שיש לקיים, וממנה רק המוות משחרר.
את המתכונים כנראה שלא אכין, צריך לשם כך כישרון מולד, אבל דווקא הייתי שמחה לטעום, לפחות את חלקם (אבל לא את הגפרורים).
ויש גם תובנות, אם רוצים. תמיד בסיפורי אהבה לא שיגרתים יש סוג של תובנות. אפילו בשם הספר יש סוג של תובנה.
ובכתיבה יש את הקסם המובטח. ממליצה, בטח שממליצה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מיקימיקי
1.0
1.0
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“"לארוחה ולמיטה תבואי רק בהזמנה" רק הציטוט עשה לי חשק לקרוא את הספר, וכמובן השם. שמות עושים לי את זה.”

3/3
ביקורות על כמו מים לשוקולדה
הבאה
אין ביקורת הבאה