“פעם, באולם תיאטרון באחת מהצגות הערב, מאחורי הקלעים בחדר ההלבשה של השחקנים, מצאתי כמה ספרים נטושים. אז גנבתי לי אחד אבל אל תגלו לאף אחד. מעניין שיותר מעלילתו של הספר, מצאתי עניין כיצד אותם הספרים הגיעו אל אותה "ספריה" נטושה ונסתרת אי שם בהיכל תרבות במרכז הארץ. האמת, שזו הייתה יכולה להיות התחלה נפלאה לאחד מהסיפורים הקצרים בספר הזה.

אהבות מוברחות זהו ספר שתוכנו הוא מקבץ סיפורים על אהבות אסורות ונסתרות שלרוב מתגלות לאחר זמן שעבר, מנקודת מבט מרוחקת יותר. אהבה שבזמן ההווה לא יכלה להתממש, או שסיכוייה היו קלושים. אהבה כזו שאולי הייתה יכולה להתקיים ביקום מקביל, בזמן אחר.

הכתיבה נגישה מאוד ואת הספר אופפת תחושת החמצה על מה שהיה יכול להיות אבל לא קרה. על מה שרצינו וקיווינו אך לא התממש. יש בספר גילויים רבים. דמויות מגלות משהו שלא ידעו על אנשים שהיו קרובים אליהם. למשל, איש מבוגר מגלה בעקבות מכתב שנשלח אל אשתו המנוחה על רומן שהיה לה. נער צעיר מגלה תמונה שמורה שעברה במשפחה, תמונה שהוא מצליח לגלות את הערך שלה רק כשכבר מאוחר מידי, או גבר המגלה לאחר שנים רבות של נישואים שהפסיד את כל חייו הלא ממומשים. ובכלל, כל הסיפורים מרגישים שעבור הדמויות זה קצת מאוחר מידי. הגילוי המאוחר לוקח אותם למסע אל מה שפספסו אך בעצם כל הזמן היה מתחת לאף שלהם.

אני פחות מחבבת ספרים שהם סיפורים קצרים, כי אני מרגישה שבספר עם עלילה אחת יש מהלך שלם, יש דרך שאנחנו הולכים עם הדמויות ואני יכולה להיקשר ולאהוב אותן. בסיפור קצר הכל חולף מהר מידי וצריך מיומנות גבוהה ביותר כדי להשאיר אצל הקורא שובל של רגש. בחלק מהסיפורים פה זה עבד, בחלקם לא. אבל מה שעבד, עבד נהדר.

"הוא המשיך לבכות. הוא בכה על חלומו, על הסיכוי שהחיים הציעו לו והוא סירב והתחמק, על מה שחלף ועל מה שאבד ללא שוב. דבר אינו חוזר, דבר לא ניתן להשלמה. הוא בכה על כך שכשרצה דבר מה, לא רצה אותו יותר בעוז, ושלעיתים קרובות לא ידע בעצם מה הוא רוצה".”

“אני אוהבת סיפורים קצרים. אני מעריצה סופרים היודעים לתמצת רעיונות וסיפור במעט מלים. ומעריצה את הסופרים שזה הז'אנר אותו בחרו – לא לכתוב סיפורים "בדרך לרומן", לכתוב אותם בלי להתנצל, כמו או. הנרי וקלי לינק. אלה סופרים שבסיפוריהם אין מילה מיותרת, והם יהיו מושלמים יהיה אורכם אשר יהיה - עמוד או 50 עמודים. הספר הזה הוא אוסף סיפורים קצרים (שלינק כתב גם רומנים) אבל לא נראה לי שהוא מצליח למצוא את החידוד הנכון לסיפור קצר. אם הסיפור בסדר הרעיונות בנליים, אם הרעיונות טובים הסיפור לוקה.

7 סיפורים קצרים מקובצים בספר הזה. לא מצאתי חוט מקשר בין הסיפורים השונים. לפעמים הם נראו לי ארוכים מדי למתכונת הסיפור. שלינק מתחיל בשיא המהירות ומגלה, באמצע הסיפור, שהוא סיפר כבר את כולו. בנוסף יש בסיפוריו ריבוי נושאים עיקריים – כאילו הוא התקשה לבחור בין הנושאים עליהם הוא רוצה לכתוב, לכן כל סיפור מוליך שניים ולעתים יותר נושאים מרכזיים. אלה סימנים עבורי לסופר שהסיפור הקצר אינו טבעי לו, והוא אינו מוצא את הקצב הנכון וצריך יריעה רחבה יותר בשביל להתבטא.
מבין הסיפורים עניין אות "האחר" – הוא עוסק בין השאר בקנאה בדיעבד – קנאה ללא מוצא כאשר הארוע בגללו התחילה הקנאה חלף מזמן מהעולם, כמו גם חלק מהמשתתפים.

שלינק כותב על נושאים המעניינים את הגרמנים ועל ההיסטוריה שלהם. כתיבתו אינה ממש אוניברסלית, ולמרות ההכרות היחסית והעניין היחסי שלנו את ההסטוריה עליה מבוססים הסיפורים, הזרות והניכור בכתיבה, איפשרה לי להשאר בחוץ באדישות ובלי להתחבר לדמויות – גם אלה שיכולות היו להיות נוגעות ביותר ללב – בידיו של סופר אחר.”

“לקח לי זמן להתרגל לשפה המינימליסטית-עובדתית של שלינק. גם אחרי שסיימתי לקרוא, נותרתי עם תחושה של "חסך" כלשהו. אולי זה חובב השירה שבי, או חיבתי לז'אנר ספרות המכתבים. אבל אחרי הכל, ספר יפהפה ואפוף רגשות.”