• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

מאת ארנסט המינגוויי

הביקורת של ברווז

תמונה של ברווז
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

מאת ארנסט המינגוויי

הביקורת של ברווז

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של ברווז
הוצאה לאור:פן | ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2001
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
mody
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

ספר נפלא ומרגש, המציג את הזקנה בכלל, ואת מאבקו של אדם בודד והיכולת לגייס מאמצעים עילאיים בפרט- מומלץ!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקר

תמונה של ברווז

ברווז

חבר מזה 17 שנים
7 ביקורות•13 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של ברווז
ברווז
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות7
לייקים שקיבל13
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית3ספרות מתורגמת2מדע בדיוני ופנטזיה1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ברווז

אדם הראשון

אדם הראשון

אלבר קאמי

בספר נפלא זה מתאר קאמי את ילדותו באלג'יר על רקע העוני הרב השורר: הסבל שהוא גורם, אך גם רגעי האושר הנובעים ממנו. בנוסף, הוא לא הכיר את אביו, והוא יוצא למסע נפשי בחיפוש אחר דמות שכביכול לא חסרה לו, אך התשובות שהוא מוצא משנות את כל תפיסת חייו. זהו ספר התבגרות קסום ומופלא, שייחדותו גוברת על הסיפור שמאחוריו: זהו כתב עת שקאמי לא סיים מעולם לכתוב. קאמי נהרג בתאונת דרכים, וכתב היד של ספרו נמצא עמו. אומנם מבחינה עלילית ישנה תחושה של מסגרת לסיפור, קאמי כנראה היה בשלבי סיום הספר, אך ישנן הערות רבות ואותנטיות של קאמי שהמתרגמת בחרה להשאיר.
ממליץ בחום.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•ברווז
חבלים

חבלים

חיים באר

ב- "חבלים" מתאר באר את קורות משפחתו, על רקע ההוויה הירושלמית בשנות התבגרותה של מדינתנו. כל פרק מוקדש לנדבך אחר בהיסטוריית משפחתו, החל מסבתו וכלה באמו ואביו.
באר כותב על החיים, ולפיכך משלב מגוון מרתק של נושאים, כגון ארס פואטיקה, דת ועוד...אך בעיקר, באר מדבר על המשפחה: על החבלים הקושרים בין בני המשפחה, על החבלים שמתרופפים, ועל העובדה שכמה שלא תנסה לברוח, תמיד תהיה קשור למשפחה.
הספר עייף אותי ( בין השאר בשל תיאורי הדת הרבים), אך אולי זה קשור לשלבי התבגרות שאני עוד צריך לעבור, אך למרות הכל- הקריאה בו היא כמו ריצת חצי מרתון: מעייפת, אך בו בזמן מעוררת מחשבות, תובנות ובסיומה תחושת התרוממות רוח תוקפת.
מומלץ.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•ברווז
הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם

הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם

ג'יי. קיי. רולינג

ככל אחד מספרי הסדרה המופלאה, זהו ספר מעולה, הממשיך במומנטום ההצלחה של קודמיו, ואף- כפי שאנחנו הקוראים הולכים ומתבגרים עם הספרים, כך גם רולינג ממשיכה ומבגרת אותם, מאפילה אותם, תוך כדי שמירה על הקסם שבהם.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•ברווז
כמו גחליליות

כמו גחליליות

נורית מץ

ספר יוצא דופן בעוצמת הסיפור אותו הוא מגולל, ובעיקר: מציג את עולם הסמים והטראגיות הנוראית שבוודאי יש בו. ספר פשוט נהדר.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•ברווז
בגוף אני מבינה

בגוף אני מבינה

דויד גרוסמן

ספר מדהים ביופיו וברגישותו. גרוסמן כרגיל פשוט מופלא. קריאה לא פשוטה מבחינה נפשית, אך שווה כל רגע בשתי הנובלות הללו.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•ברווז
ארבעה בתים וגעגוע

ארבעה בתים וגעגוע

אשכול נבו

ספר נהדר, מרגש, רגיש, חכם ושלל מחמאות נוספות.
תוקף מגוון נושאים כמו הסכסכוך הישראלי-פלסטיני, זוגיות, הישראלי הנודד, יחסי אשכנזים-מרוקאים וכול' וכול' והעלאת כולם יוצרת הרמוניה עצובה ומרגשת ונפלאה של חיינו כישראלים בתקופה זו.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•ברווז

ביקורות נוספות על "הזקן והים [מהדורת 2001]"

הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

בשנים האחרונות אני חוזר מידי פעם לקרוא ספרים שכבר קראתי בצעירותי, בעקר ספרים הזכורים לי לטוב. אני בוחן האם הספרים האלו עומדים אצלי במבחן הזמן שזהו כידוע המבחן האמיתי של כל יצירה, לא רק ספרותית. הספר הזה ממש לא היה אצלי בתכניות והוא התגלה לי במקרה על מדף הספרים של הג'וניור כאשר נכנסתי לסדר קצת את חדרו אחרי שעזב לאחרונה את הבית לטובת לימודים במקום אחר.

גילוי נאות: מכיוון שגדלתי ממש על יד חוף הים של תל אביב, יש לי חיבה עמוקה לסיפורי ים (גם למאכלי ים, אבל זה כנראה לא לכאן) ואולי בגלל זה כל כך נהניתי מהספר כשקראתי אותו לראשונה בגיל צבא. אין ספק שהספר עומד במבחן הזמן והמינגוויי לבטח יודע לספר סיפור ולבנות עלילה ודמויות, אך משהו מהקסם שהספר הזה הילך עלי פעם, בכל זאת קצת התפוגג.

זהו סיפורו של סנטיאגו, דייג קובני זקן, שזה 84 ימים לא הצליח להעלות שלל בחכתו. בספר יוצא סנטיאגו בפעם האחרונה אל הים, כדי לנסות ולשבור את מזלו הרע. המונולוגים אותם מנהל סנטיאגו עם עצמו במהלך ההרפתקה אליה יצא או יותר נכון מחשבותיו, בהחלט נוגעים והם לא רק כתובים נפלא אלא גם מתורגמים כך.

עלילת המשנה גם היא מרתקת: היא עוסקת ביחסיו של סנטיאגו הזקן עם מנולין הבחור הצעיר. הזקן מלמד את מנולין את רזי המקצוע, חולק עמו את נסיונו ומשתף אותו בסיפורי גבורתו מימים עברו. מנולין מצידו דואג לציוד הדיג של סנטיאגו, מביא לו אוכל ושתיה ובכלל מראה לו יחס של כבוד. בהמשך הוא תומך בו פיסית ונפשית, דואג לו למזון וסוחב עבורו את הציוד.

אך מעבר לסיפורם של סנטיאגו, מנולין והים, זהו בעקר סיפור על נפש האדם ואין בספר משפט המבטא את הרעיון הזה טוב יותר מהציטוט הבא:
"יש והשעה משחקת לך ואז טוב ונעים לנחול כבוד ויקר, אך יש והשעה בוגדת בך, ואתה מובס ומושלך אל צד… אך לעולם, לעולם לא יוכלו לשבור את רוחך, וזהו שכרך האמיתי, שכר אחר אין."

מילים כדרבנות ששווה לגזור ולשמור.

4 כוכבים ולא חמישה רק בגלל שפעם הספר הזה השפיע עלי הרבה יותר מאשר עתה. כנראה שגם אני מזדקן ולא רק סנטיאגו הקובני.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

התרגום הקודם היה נוראי. הוא עוד מהעידן שבו חשבו כאן שספרות צריכה להישאר כלואה במחוזות השפה האולטרא גבוהה, כזאת שמצריכה שימוש תכוף באבן שושן, מה גם שיש בספר לא מעט מושגים מעולם הימאות, כך שאפילו לא ידעת מראש אם זה שאת לא מכירה את המילה זה מפני שאת לא חובבת דיג או סירות, או מפני שאת סתם בורה. לחשוב שכשהייתי בת עשרה שלחו את כולנו לקרוא את זה וקיוו שזה יגרום לנו לחבב ספרים.

המינגווי כותב בשפה פשוטה והתרגום החדש הולם אותו. את הספר הצלחתי לאהוב עוד קודם, אבל ההנגשה עזרה ועכשיו אני אוהבת יותר.

את הזקן הזה מכירים גם מי שלא קוראים ספרים, כמו את רסקולניקוב או את אחאב או כמה אחרים. אחד על אחד בים הפתוח, דייג זקן, קצת ראומטי אבל מנוסה מאד, ודג גדול. אין פה רוע, כל אחד עושה את מה שהוא צריך לעשות, הטבע הוא לא רק הים והדג, הוא גם הדייג.

אין סוף אפשרויות לכוונות שאפשר לייחס להמינגווי ביחס לספר הזה, אבל בכולן הגבר גבר הזה יוצא כל כך רומנטיקן ככה שלא עוזרים לו הסיגר והשרירים, רואים לו את כל הרכרוכי.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

80 עמודים באמא והאבא של כל הקלאסקיות המודרניות נפרסים לפנינו בחסות משרד החינוך. את הספר קראתי לראשונה בנערותי. עתה שבתי אליו על-מנת לסקר אותו וחיש קל הוא התיישב על משבצת הקטילה.
80 עמודים של שומכלום נפרסים לפנינו בשפה יומיומית סבירה. שום דבר לכתוב עליו הביתה, קטילה כן. ובמה דברים אמורים, למי שטרם נפגש עם המינגוויי? באחד סנטיאגו הזקן, איש חזק נפשית וגופנית, דייג ותיק וזקן מהוואנה, קובה. הנער, שעד לאחרונה סייע לו בדיג, עבר לסירה אחרת וכך יצא לו הדייג הזקן לדוג לבד, עוד יציאה מיני רבות. ואכן, דג חרב ענקי נתפס, גרר את הסירה לים, הוכה למוות, נקשר, לסירה והזקן עשה דרכו חזרה.
על הספר זכה המינגוויי בפוליצר. מה עבר לשופטים בראש, לא ברור, אלא אם נקראו לארוחה על טהרת הדגים והשמפניה לשימון העניינים. גם קאוויאר בטח היה שם.
שממה, פשוט שממה, הספר הזה. נטול כל חוש דרמה, כל כתיבה עילית. הזקן הוא הרי רק חובב בייסבול בכלל ודימאג'יו בפרט, למי שזה אומר משהו. אז יצא לו דג חרב ארוך מהסירה שלו, שאורכה קצר ממכונית מיני של היום.
היתרון היחיד לתלמיד זה האורך הקצר, מיניות נעדרת כדי להסיר מוקשים מדרכם של מורים נבערים ונער נוגע ללב, הדואג לדייג הזקן ומביא לו את ארוחותיו ואת עיתוניו.
אפשר לדלג.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מורי
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

״הזקן והים״ נובלה מפורסמת מאוד של המינגווי. די מהר מובן שהדיג שולי בספר משום שזה ספר על אדם הנאבק מול עצם קיומו. לכן אולי השם האמיתי של הספר עבורי הוא דווקא ״הזקן והדג״. הים אמנם נוכח בכל עמוד, אך הוא איננו המרכז. גם הדג איננו באמת דג. והזקן איננו רק זקן, הוא אדם שנאבק בקיום. שלושתם הופכים בהדרגה לסמלים של מערכת יחסים עתיקה מאוד בין האדם לבין מה שגדול ממנו לאין שיעור.

נדמה לי שאנשים רבים טועים לחשוב שזהו ספר פשוט. המשפטים קצרים, העלילה כמעט מינימלית, והסיפור כולו נשמע כמו אגדה ישירה על דייג זקן שיוצא לים. אבל דווקא הפשטות הזאת נשמעת לי לפחות כמו תחבולה גדולה של המינגוויי. ככל שהספר מתקדם הוא מתחיל להרגיש פחות כמו רומן ויותר כמו משל פילוסופי קדום, כמעט טקסט מיתי שנכתב מחוץ לזמן.

הזקן איננו רק אדם עני ועייף. הוא אדם שהעולם חדל להאמין בו. הכפר כבר רואה בו כישלון וחסר מזל. הים חדל להעניק לו דגים וימים ארוכים הוא חוזר ללא דג אחד בידיו. אפילו גופו מתחיל לבגוד בו ובמהלך הנובלה זה מודגש יותר ויותר. התשישות. ובכל זאת, דווקא מתוך הריקנות הזאת נולדת ההתעקשות הגדולה שלו לצאת שוב אל הים. בשלב מסוים נשמע שהוא כלל לא נאבק על פרנסתו, הוא נאבק על עצם האפשרות להמשיך לראות את עצמך כאדם בעל משמעות בעולם שכבר החל למחוק אותך. אולי בעידן של היום עם ה-AI שמאיים על מי שאנחנו במקומות העבודה מדגיש את הרלוונטיות של הנובלה יותר מתמיד.

הדג העצום הוא אלגוריה יפה שדיברה אלי מאוד היום. הדג הופך בהדרגה לדבר שאיננו ניתן להגדרה אחת ומה מטרתו בחיי הדייג? הגבולות דוהים והוא בסופו של דבר סמל ריק למשהו שהיה יכול להיות. לפעמים הדג נראה כמו אלוהים, לפעמים כמו הייעוד, לפעמים כמו היצירה עצמה, ולפעמים כמו האידיאל הבלתי מושג שהאדם רודף אחריו כל חייו. הזקן אוהב את הדג, מעריץ אותו, מדבר אליו, ובו בזמן יודע שעליו להרוג אותו. יש כאן סתירה עמוקה מאוד: האדם מוכרח להשמיד את הדבר שהוא הכי מוקסם ממנו כדי להוכיח את קיומו שלו.

במובן הזה, הספר כולו מרגיש כמו אלגוריה על האמן ויותר בכלליות על האדם. הזקן דג לא רק מתוך הישרדות אלא מתוך צורך פנימי כמעט מטאפיזי. כמו סופר, מלחין או פילוסוף, הוא יוצא לבדו מול מרחב אינסופי בידיעה שרוב הסיכויים הם כישלון. וגם כאשר הוא מצליח סוף סוף ללכוד את “הדבר הגדול”, העולם מתחיל מיד לאכול אותו. הכרישים בספר אינם סתם טורפים, הם החברה, הזמן, הביקורת, הריקבון הבלתי נמנע של כל הישג אנושי כמעט.

זה אולי הרגע הכואב ביותר ביצירה: הזקן מנצח ומפסיד בו־זמנית. הוא מוכיח לעצמו את כוחו, אך חוזר עם שלד באורך חמישה מטרים. העולם איננו מאפשר לאדם להחזיק בשלמות את הניצחון שלו. כל הישג אנושי מתחיל להתפורר כבר ברגע שבו השגנו אותו.

כאן הספר נוגע במשהו כמעט קיומי בנוסח אלבר קאמי. כמו סיזיפוס, גם הזקן נאבק בידיעה שהעולם איננו מעניק משמעות קבועה למאבק עצמו. ובכל זאת הוא יוצא אל הים. הוא יוצא כשהוא לא בטוח בניצחון, אך האדם, כמו אדם מוגדר דווקא דרך ההתעקשות להמשיך למרות הידיעה על ההפסד העתידי. המינגווי כתב בשלב מסויים שאי אפשר להביס את האדם ולאחר מספר עמודים הדייג מודה בתבוסתו. הוא עייף.

בניגוד לקיום הקר והאבסורדי של קאמי, אצל המינגוויי נשארת תמיד מידה של חסד. הזקן חי בעולם אכזרי, אך הוא עדיין מסוגל לאהוב אותו, לאהוב את העיר ממנה בא, את בני האדם שם. כמובן שמעבר לאהבותיו הללו הוא אוהב את הים, את הדג, את הציפורים, אפילו את הסבל עצמו. יש בספר תפיסה כמעט דתית של כבוד: האדם איננו נמדד לפי הצלחתו אלא לפי האופן שבו הוא נושא את תבוסתו.

אולי לכן הספר נשאר איתי כטרגדיה שקטה מאוד. לא טרגדיה של מוות דרמטי אלא של התשה איטית. המינגוויי מבין שהמאבק הגדול של האדם איננו מול מפלצות, אלא מול השחיקה. מול הזמן. מול העולם שמתחיל לראות בך זקן, עייף, מיותר. והתגובה היחידה של הזקן היא להמשיך לצאת לים.

עבורי ״הזקן והדג״ הוא לא ספר פשטני או ספר ילדים משעמם וחסר ערך, זהו ספר על האדם הממשיך לחפש משמעות גם כאשר העולם כבר חדל להבטיח לו שיש כזו.

הציון שלי 7/10
מדוע רק 7? פשוט משום שהיה מקום דווקא להאריך את נקודות ההארה והתחושות של האדם אל מול הטבע, מול יצרו, מול געגועיו וכולי ולהפוך את הספר לרומן לכל דבר ועניין. זהו לא ספר חובה בעיני אבל בהחלט מובן לי מדוע הוא נלמד עד היום ואיזה ערך יש לו לתת לקורא הצעיר שישתעמם למוות אם לא ישכיל לראות מעבר למסע דיג. לרגעים נזכרתי במובי דיק, האובססיה לדג הופכת גם לתבוסה וגם לנצחון רוח האדם על..... דג סך הכל?!

לפני 6 ימים•
★★★★★
•פאוסט
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

סנטייגו, איש זקן, רזה וחרוש קמטים עמוקים, דייג קובני,
שלא הצליח להעלות בחכתו ולו דג אחד במשך שמונים וארבעה ימים.
בימים הראשונים היה עמו נער ולאחר מיכן הוא יצא אל הים בגפו.
הנער אהב את הזקן ואהב לדוג איתו, אך אביו של הנער אילץ אותו
לעזוב את הזקן שלא מצליח להעלות דגים בחכתו.
ביום השמונים וחמש, הזקן החליט לחתור לעומק הים,
בתקווה שיצליח לדוג דג גדול ומרשים.
הזקן חתר וחתר תוך שהוא נלחם בעייפות, בצמא, ברעב, בים ובכאבים בכפות ידיו
ואז אירע הנס הגדול והוא אכן הצליח לדוג דג חרב ענק.
אך האם הסתיימו דאגותיו וסבלותיו של הדייג הזקן ?
מומלץ בחום.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•תמי
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

****




כל אימת שנחו עיניי על שדרתו התכולה של הספר העתיק הזה, שמונח כאבן שאין לה הופכין על איצטבת העץ הלבוד בחדרי, חשתי כי אני נעצב אל לבי קמעא, כי תחת לשקוד עליו ולהבין הימנו את תורתו שבא ללמדני, היינו מאבק האדם בערוב ימיו, אל מול תוש כוחותיו נוכח איתני הטבע ועוד רעיונות עמוקים מני-ים, הייתי שב וסובב אל הקומפיוטר שעל המכתבה על מנת להעמיד בו עוד סטאטוס נידח במכמורת הסוציאלית.

אך בהנץ הבוקר כנראה שנתבלעה עליי דעתי שכן הבטתי כהנה וכהנה, ושוב אותה שדירת ספר שעינה כעין הנייבי מנקרת את עיניי כזועקת, הנח את אשר אתה עושה וטול אותי כי שכרך וחלקך בעולם הזה ירבו עד מאוד. ואכן חלשה עליי דעתי כי הותרתי את ספל הקאפה בסמוך לפצירת הציפרניים, בלעתי עוד חתיכה כדבעי מן הבאנאנה הלפותה בידי השמאלית, ניגשתי אל האיצטבא ומשכתי באצבע צרדה את הספר אל ידי האחרת ופתחתיו ועיינתי בו, ורחב לבבי כי התחוור לי שנשכח היה ועשיתי עמדו חסד.

אכן, לשונו ותרגומו בידי אותו אהוד רבין לעילא הם. ועוד תוספת רבת רושם ישנה כאן בדמות איורי הקאו של מיודעינו אביגדור אריכא, שהעמיד כמדומה את מרכולתו לרשות ההוצאה לאור בעבור אי אילו מעות.

אם כן לא עשיתי לעצמי קפנדריא, אלא ישבתי לפי תומי על מושב האוטובוס וקראתי בספר כה וכה. מעניין הוא, וראוי הרבה יותר מפרוגרמה בטילה בטלביזיה, אולם עלה בדעתי כי אותו סנטיאגו הדייג הזקן המסיח עם עצמו לרוב כשהוא על ארבתו במימי הבאנה, במאבקו אל מול הדג האימתני, ששיעורו י"ח רגליים מחוטם עד זנב, אינו עומד בראש מעייני, וכי דווקא לשון העברית שבו עולה ונוטלת לה את הבכורה על מוחי ועושה בו כבשלה. נכלמתי כי חשתי בקרבי את לבי עולץ על כך שאורכו עולה אך במקצת על קו"ף עמודים. אמנם נגרמה לי קורת רוח הימנו, אולם לא, כפי שמסיחים הבריות, נפלתי ממרום מושבי.

****

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

הספר מתאר דייג בשם סנטיאגו, המפליג באוקיינוס במטרה לדוג דגים. לאחר ניסיונות רבים ומאמץ רב, הוא מצליח ללכוד דג עצום ממדים.
בדרכו חזרה לביתו, תוקפים אותו כרישים ואוכלים את הדג, כך שלבסוף נותר בידיו שלד הדג.
הספר מבטא את הקונפליקט בין האדם לטבע, ובפרט את מאבקו של סנטיאגו בדג הענק ובכרישים. העלילה מתמקדת במסעו המפרך באוקיינוס, שבו הוא נאלץ להיאבק כדי לשרוד ולהוכיח את כוח רצונו.

לפני חודש•
★★★★★
•Slam(وخير جليس في الزمان كتاب)
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

לעולם לא אשכח את הערב ההוא. הוא היה אמור להיות חווייתי. הוא גם היה כזה. רק אני לא. "זה בסך הכול ערב טעימות של יין לארבע כוסות", הסביר לי המפיק ששלח אותי לסקר. "זה אינטרס של העיתון. ישלמו לך. אתה לא צריך לעשות כלום. רק לשתות קצת יין. תאמין לי, הרבה היו מתים להתחלף איתך". האמנתי לו.
בשעה היעודה נכנסנו אני והדפדפת לאולם מרשים וחמים אי-שם בדרום הגולן. התיישבתי, פתחתי דפדפת והמתנתי לסיום האיחור האופייני. הוא הסתיים באיחור אופייני. החדר מלא בחנוטי חליפות ומוגבהות עקבים, מגוהצי צווארונים לצד מקומיים בסנדלי שורש שמתעקשים להתקשר עם התנ"ך.
מאחוריהם תלה שלט מודרניסיטי 'ברוכים הבאים' של הגוף המארגן שדאג לתרגם גם לאנגלית. לפניהם הציב דייל כוסות זכוכית בשלל גדלים, וביניהם נעמד מישהו לשאת דברי פתיחה שקישרו את היין הנכנס, הסוד היוצא, חג הפסח הבא ויציאת מצרים המתרחקת. הדפדפת ואני לא ממש הבנו, אבל מאוד התרשמנו. רשמנו.
ואז הגיע החלק שלשמו התכנסנו. במאצ'ויות שיש רק לאלו עם הסנדלים, חולצו פקקי השהם וכוסות החלו להימזג. הכול היה עשוי בקלאסה שממש לא הכרתי. אפילו הכוסות. כל אחד מהגברים ואחת מהגברות מגלגל באצבעות פסנתר את רגל הכוס, בוחן בעין קפדנית את הקוטר ויכולת הקיבול, ורק אז המלצר עם המחוטב מוזג לתוכה מהאדום הבורדו הזה.
אחרי שגמעתי רוב רביעית, אני שם לב שאף אחד עוד לא שותה.
הדרך עוד ארוכה, רשמתי לעצמי בדפדפת ששתי טיפות יין הכתימו אותה.
דבר ראשון בוחנים את הצבע. אחרי זה, בחיי שאני לא משקר, תוחבים את האף אל הכוס ומרחרחים. כן, פשוט מרחרחים. אחרי זה, כמו בשולחן סדר של גרים רפורמים, כולם מגביהים את הכוסות בתנועה סיבובית שמערבבת את היין. ("תכתוב 'מערסלים'", מסביר היחצ"ן שלצדי, "ככה קוראים לזה במקצועית". כתבתי).
ורק אז אחרי "שאנחנו פותחים את היין", כל החברים מעזים לשפוך ממנו מעט על הלשון.
כאן מתחיל הקטע האמתי.
פרצופים, הבעות, מצמוצים וקולות גרגור. ואחריהם קולות של הנאה עם קורטוב של אי נחת.
ואז שפע של מילים 'עפיצות', 'מלאות', 'עפרוריות' וכמובן 'נגיעות פלפל'.
ולחשוב שכל זה היה בתוך מיץ הארגמן שמקושקש לי על הדפדפת. ושבקבוק אחד מהדבר הזה עולה יותר מהתגמול שלי על הכתבה.
להתפלץ.

*
למה אני מספר לכם את זה? דבר ראשון, כי זה נוגה. וחוצמיזה כי השבוע קראתי את 'הזקן והים' של המינגוויי ומצאתי את עצמי חוזר שוב לאותו חדר גולני בשעת הדמדומים.
לומר שלא נהניתי, יהיה שקר. בסך הכול האיש כתב טוב, המתרגם גם הוא ניסה, והנושא לא ממש רע.
אלא שהרגשתי בדיוק כמו באותו יום. הבנתי שיש עומק מסוים, שאני עדיין לא זוכה לטעום. לא בפעם הראשונה, שאלתי את עצמי, איזה בלוטות טעם יש לחברי האקדמיה של הנובל? או איך לעזאזל, מצליחים לכתוב משהו שברגעים מסוימים מאבד אותך, אבל מצליח לטעת בך את התחושה שאתה בעצם זה שנאבד.

אז אמשיך לשבת לי בצד ולשתות לי פפסי-מקס דיאטטי, ולתת לרחרחנים לשלם כליה בעד בקבוק אחד שדעת זקנים וימאים נוחה הימנו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מתלמד
הזקן והים [מהדורת 2001]

הזקן והים [מהדורת 2001]

ארנסט המינגוויי

הסיפור הקצר והפשוט הזה מדבר על דייג קובני זקן בשם סנטיאגו שיוצא לדיג של חייו, זאת אחרי שהוא לא הצליח לדוג חודשים ועובדה שלא מפריעה לדייגים הצעירים יותר לצחוק על חשבונו ולמבוגרים פשוט לרחם עליו בשתיקה או לנענע בראשיהם בתסכול.
הוא מכיר את העוני וחי בו, מחבב בייסבול ומסרב לנער שבו הוא רואה בתור בן ועמית מקצועי להצטרף אליו לדיג, שהופך למסע גדול בים ולשיחה של הנפש עם עצמה שמא עם הים עצמו.

סנטיאגו נגד הדג והאדם כנגד הטבע במחול הנצחי של התגוששות והשתקפות החיים, יש בו מין כוח שכזה שמדרבן אותו להמשיך הלאה והכוח הפנימי הזה מתאים כמו כפפה בעבור התפאורה והסביבה שהוא שרוי בה: הים מעבר כל צדדיו, פראי אציל ודומם. המים יכולים לשחוק אפילו את הסלע הנוקשה ביותר וזה השיעור שקיבלתי מהספר הזה. היה מעניין לחזות באודיסאה של האחד היחיד כנגד נחשוליו של הטבע.

ספר קצר וספונטני, היו כמה רגעים משעממים חייב להודות אבל הם לא היו רבים, כדאי לקרוא ולקבל כמה תובנות על החיים או סתם להתנתק קצת מהשגרה.
תמים וקצר מידי מכדי להיות מאכזב והמינגווי הראשון שלי שקראתי בפעם השנייה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אָמוֹן
דירוג
5.0
לפני 16 שנים

“הימנגווי מגלגל בפני הקורא סיפור טוב שהוא לרוב שיח עצמי של דיג.אהבתי בסיפור התוארים שלו במיוחד התיאו”

69/75
ביקורות על הזקן והים [מהדורת 2001]
הבאה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 17 שנים

“הגידו כן לזקן !!!”