ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שישי, 8 בספטמבר, 2023
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
קבלו את זה: שרון ביטון, אם לשלושה ובעלת קייטרינג מתוקים ממודיעין נכנסת לכלא לאחר שירתה למוות בנער שרצח את בנה האוטיסט. מאחור, בדירה במודיעין המנומנמת, נשאר בעלה של שירה, אייל, שמנסה לשווא להתגבר על "החיים עצמם" - הרבדים המורכבים של הטרגדיה המשפחתית, בד בבד עם מאבק על פרנסה וגידול שתי הבנות הנותרות ללא אשתו התקתקנית.
זו נקודת הפתיחה המבטיחה של הספר הזה, שזכה עד כה לסופרלטיבים כמעט מקיר לקיר מרוב קוראיו ב"סימניה" וב"עברית". אם תרצו, "כתום זה השחור החדש" באדפטציה ישראלית על סטרואידים. העלילה נפרשת בפני הקורא לסירוגין דרך עיניהם של שני בני הזוג, פרק "נשי" על החיים מאחורי הסורגים, ופרק "גברי" מחוצה להם.
מה אני אגיד לכם, זה היה יכול לעבוד. סיפור המסגרת אכן חזק ויעיל, והעלילה מתגלגלת (והרבה יותר מדי וללא צורך אמיתי חוץ מעריכה רשלנית - למעלה מחמש מאות עמודים) למחוזות שונים ומשונים, דרך מרבית דייריה של החצר האחורית של החברה הישראלית - אסירות נרקומניות וצ'אחלות בטריינינג, ביריוני מאפייה קווקזית (גם בטריינינג), אנשים מסורתיים ועממיים להפליא מקריית שמונה, חברים מאצ'ואיסטים מהצבא, שכנה שמזדהה כרוסייה למרות שנולדה וגדלה בקייב, משתתפות פורומי נשים וירטואליים וכן הלאה וכן הלאה, ובכל זאת, בניגוד למתבקש מחוקי הז'אנר, כמעט אין כאן הפתעות או תפניות דרמטיות בעלילה. לכל אורך הקריאה לא מתגלה ממש שום דבר חדש, פרט לנקודות טריוויאליות או זכרונות בנאליים על הרקע העגול ממילא של שתי הדמויות הראשיות, כך שמה שנותר לקורא לעשות זה להישאר כאן בציפייה הפשוטה לדעת איך זה נגמר (ספויילר: כמו שחשבת). ניכר שהכותבת ערכה תחקיר מקיף על כל חלקיו של הספר - איך מדברות אסירות, איך זה לחיות במודיעין, איך זה לגדול במשפחה מרוקאית... אבל ככה זה בדיוק מרגיש. כמו תחקיר. זה כמו לספר על חוויית האכילה של ארוחה שראית רק בתמונות, או לתאר את יופייה של ארץ שמעולם לא ביקרת בה. זה תמיד "ליד". רופף. סינתטי. התחקיר דולף מכל נקב, ואלוהים, כמה נקבים יש. חלולים חלולים.
כמעט נהניתי, כמעט, אבל כבר בהתחלה, אחרי פחות ממאה עמודים, הבנתי שאני מתעצבן על הספר. על הספר ובעיקר על הדמויות, על איך שהן מתבטאות גם במחשבותיהן (כי זה מה שאנחנו קוראים, תכל'ס - את המחשבות). וכש*במחשבות* הן עילגות, מדוברות מדי, משתמשות בביטויים כמו "מה שנקרא" או "כמו שאומרים", מכנות את אזור התעשייה של מודיעין "האזור תעשייה של מודיעין" ובמקביל מתנסחות ברהיטות זרה במקומות שבהן הכותבת מרגישה כנראה יותר "בבית", גורם לי להרגיש שמישהו עושה עליי סיבוב. שזה לא אמיתי. וזה פאקינג מעצבן.
****
having said that
משהו ברעיון הבסיסי של הספר הזה בכל זאת העיר אצלי לא מעט מחשבות על החיים שלי. יש כאן אישה "נורמטיבית" ממודיעין (...) שלוקחת את החוק לידיים ומוציאה להורג את הנער שרצח את בנה ועומד להשתחרר מטעמים של אי כשירות. היא משלמת על כך מחיר יקר מנשוא - היא מוקאת מהחברה ונכנסת לכלא. ובכל זאת התחושה היא שהיא "עשתה את הדבר הנכון", זה שהיה ראוי לעשותו. היא חיסלה רוצח מועד (הערת אגב - ומי לא עשה את מה שהיה צריך לעשות? מי קיבל עליו את הדין, את חוסר הצדק, את העוול, והשלים עם הכול? בעלה). בכל שדה, מלבד זה המשפטי - היא גיבורה. אין אף אחד מאיתנו שרואה מישהו בסרט שהורג מישהו ש"מגיע לו" וחש התקוממות. ההיפך הוא הנכון.
וזה תופס אותי במקום מאוד טעון אצלי באופן אישי, במיוחד בימים האלה, כשאני יודע ששניים מילדיי סובלים מבריונות (מילולית אמנם, אבל אכזרית) בבית הספר, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לקחת את האוטו ולתפוס את הנערים הצעירים האלה ולהוריד לכל אחד מהם סטירה במלוא הכוח, כזו שכל אחד מאיתנו יודע שמגיעה להם. אני יודע שמגיעה להם, ובכל זאת לא נוסע אליהם, לא עוקב אחריהם, אפילו לא יוצר קשר עם ההורים שלהם (מה שעלול להביא לתוצאות הפוכות מהרצוי, כך שמעתי). רק שוכב בלילה במיטה שלי (במודיעין) וקומץ אגרופים תחת השמיכה, כי המקסימום שאעשה, כפי הנראה, זה כמו איזה חתיכת אפס לדווח לבית הספר ולקוות לטוב. אף אחד, אף גורם חינוכי, אף פורום באינטרנט, אף סמכות חברתית, לא יגיד לך שמה שצריך לעשות זה לתפוס את החתיכת חרא הזה ולהוריד לו סטירה. יגידו לך שהילד ההוא פועל מתוך מצוקה בעצמו, ושצריך לעשות לו נו נו נו, ולחזק את הילד שלך, ולהשיא משואה. אבל לעשות את מה שכולנו, או לפחות רובנו הגדול יודע שצריך להיעשות, זה לא.
****
36 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
נכון. כפי שכתבתי, *כמעט* נהניתי, ולפרקים, כשזה לא היה מרגיז, גם חיבבתי, וגם נשארתי עד הסוף.
|
|
|
אוהבת לקרוא
(לפני שנה ו-11 חודשים)
הסכמתי עם רוב ההערות שלך על הספר ויחד עם זאת אהבתי אותו. קטע. הוא ארוך מידי וזה מציף את החסרונות שבו. מאחלת שנה טובה ורגועה
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
תודה, דן.
|
|
|
דן סתיו
(לפני שנה ו-11 חודשים)
אלון
סקירה משובחת. צר לי על תחושת חוסר האונים שלך באשר להתעללות המילולית בילדיך. אני "מכיר" אותך רק מהסקירות, אבל ראשית, אני מתרשם שתמצא את שביל הזהב לטפל בעניין, גם אם לא טיפול שורש. שנית, אתה לפחות מודע למה שילדיך עוברים וזה לא דבר של מה בכך.
|
|
|
ג'וני
(לפני שנה ו-11 חודשים)
עיין ערך המקרה שקרה עכשיו בפתח תקווה
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
מה גם שבני האדם הזעירים האלה תמיד מצליחים להגיע איכשהו עם משהו שנמצא הרחק מחוץ למניואל
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
את לגמרי צודקת. אבל זה קשה, וכאמור, לא יודעים בדרך כלל אם הגישה שבחרנו תביא לתוצאות מיטביות, בטח לא בלונג ראן
|
|
|
סייג'
(לפני שנה ו-11 חודשים)
הממ.
אני חושבת ששתי הדרכים יכולות להיות נכונות, ושזה תלוי באיך שההורה בוחר לבצע את הבחירה הזאת. שזה לא שחור או לבן, שיש אפשרות להכיל בצורה שמאפשרת לילד לצאת מהאזור נוחות שלו, אבל הדגש הוא על להכיל, וההפך. ואולי האתגר הוא למצוא את הצבע הנכון, למצוא איזון בין הקשיחות לרכות ולשלב, ולא ללכת יותר מדי קיצוני עם ה-"או או", כל עוד זה ברור שאין צורך. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
כן, וזאת בדיוק הצרה, שלא יודעים. האם מרחיבים את היריעה כי הילד תלותי ומנסים להכיל אותו עוד יותר, או שמקצרים אותה כי רוצים שהוא לא יהיה כה תלותי...
|
|
|
סייג'
(לפני שנה ו-11 חודשים)
בגלל זה אומרים שהורים מכירים את הילדים שלהם הכי טוב.
לכן אני מסכימה איתך מאוד שדרושה גמישות, כי למשל כשזה נוגע לילד שהוא קצת תלותי ורוצה יותר תשומת לב, לפעמים זה נובע מצורך רגשי, ולפעמים זה כמו טולי שהוא לוקח איתו לכל מקום. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
במהלך השנים שאני אבא לילדים למדתי בין השאר שאין תיאוריה אחת, מתכון אחד, גישה אחת שהם נכונים לכולם, ואין "תמיד".
את יכולה להחליט שהכי נכון זה *תמיד* להרים את התינוק, ושזה ייתן לו את הביטחון והאמון בעולם (זו תפיסה אחת). השאלה מה קורה למשל כשבגיל שנתיים ושלוש הילד מלא האמון והביטחון ממשיך 24/7 לרצות "על הידיים" בזמן כשילדים אחרים שלא זכו ל"תמיד" הזה יכולים להעביר את כל היום במשחק עם עצמם...
לא רק זה - כל ילד במשפחה גדל למשפחה אחרת, ודורש גישה אחרת. למשל, בעוד שלילד אחד תתאים מדיניות הורית מכילה ומעודדת, אחיו יגיב טוב יותר לגישה קפדנית יותר שתאפשר לו להתפתח יותר בכוחות עצמו, וכל הנסיונות לתמוך ולעזור רק יעצבנו אותו. זה דורש גמישות כמעט אקרובטית מההורים (שגם ביניהם עצמם לרוב לא קיימת תמימות דעים בגישות הבסיסיות לחינוך), ולצערי גם אם ממש רוצים, לא תמיד אפשר להתאים לכל ילד ולכל הורה בדיוק את ההורות קאסטם מייד הנכונה ביותר. לא רק זה - כל בחירה חינוכית למעשה מאיינת את הבחירות האחרות. אי אפשר גם וגם, ולרוב נשאר רק לקוות שעשינו את הכי טוב שיכולנו, ושהילדים יגדלו להיות מבוגרים בריאים ומתפקדים, וגם זה, כמובן, לא בינארי. |
|
|
סייג'
(לפני שנה ו-11 חודשים)
אלון -
זה מזכיר לי את מה שאומרים על תינוקות, שאם אתה תרים תינוק כשהוא בוכה, ותמיד תחבק אותו, זה יצור תחושת אמון וביטחון בינך לבינו, וזה יוביל לילד שיכול לבוא להורים שלו עם הבעיות שלו.
אז כל עוד אתה יודע שהילדים שלך מרגישים שהם יכולים לבוא אליך עם הבעיות שלהם, ושאתה תעשה מה שאפשר כדי לעזור להם... נראה לי שאתה עושה עבודה טובה. כי כן, הם זקוקים לעזרה, אבל השאלה היא: "איזה סוג של עזרה?" יש הבדל בין להשאיר מישהו לבד עם הקושי שלו, לבין להיות שם עבורו בזמן שהוא מתמודד עם משהו שאתה לא יכול להתערב בו. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
מעניין. שוער הלילה: לפעמים יש לי מחשבות על דברים כאלה, אבל כפי שכתבה כבר פואנטה, באקלים הנוכחי, לפעול ככה זה באמת כמעט בלתי אפשרי, מהעולם שאנשים היו שוכרים זונה לילד שתוציא אותו כבר מהבתולים האומללים שלו...
עם זאת, ברמה העקרונית, הרעיונית, אני מאוד מסכים עם האפשרות לעשות לילד שלך "אמבוש חינוכי". מקום שבו הוא ייווכח שאתה הורה שרואה אותו ועומד לצדו. אחד הדברים הכי משמעותיים ש"יצאו לי" לחיוב מהמחלה של הבן שלי היא עצם העובדה שהוא ראה בעיניים שההורים שלו יעשו עבורו כל דבר. חמש שנים אחר כך (של גיל התבגרות), המטבע הזה כבר מתחיל להישחק, אבל בבסיס, מדובר בתובנה חזקה שמהדהדת בחיים לאורך זמן, ושכמעט אין אפשרות להשיג בחיי שיגרה פשוטים. מעבר לכך, אני ממש לא מקנא בהורים שהילד שלהם הוא הבריון עצמו. זה גם בכלל לא פשוט, שהילד שלך הוא זה שדורש, ואפילו צריך את הסטירה שאתה לא מוכן לתת לו. פואנטה, רעיון מעניין, שלא ברור אם הוא עצמו ישים מעבר לפנטזיה שלנו נוסח סרטים אמריקאיים שבהם הילד הבריון הזה ילמד משעות הציבור שלו חמלה מהי. בחיים האמיתיים, זה לא תמיד עובד - ראיתי את זה בעיניים. הילדים האלה דורשים עבודה מאומצת של אנשים אחראיים, וההורים - ברוב המקרים כשמדובר בבריונים - לא ממש כאלה. סאנשיין - אני מסכים איתך במאה אחוז. אלא שאנחנו אף פעם לא יודעים מה ההשלכות האמיתיות של המעשים שלנו כהורים. מצד אחד, לתת לילד להתמודד בעצמו נשמע כמו משהו שאידיאלית אמור לעבוד, רק עלול, למשל, לחרוץ בילד שריטה עמוקה שבה ההורה לא יצא לעזרתו כשהכי נזקק לה (ואני מדבר מניסיון אישי לגמרי), וכך אולי הוא מפתח תחושת מסוגלות אישית (שזה מעולה) אבל במקביל מפסיק לבטוח בעזרה מבחוץ וממעט לפתח ציפיות/רגשות כדי לא להתאכזב שוב באופן הרסני. מאידך, גם מקרה הפוך לגמרי יכול להתקיים. |
|
|
סייג'
(לפני שנה ו-11 חודשים)
אלון -
הנושא של הספר נשמע מעניין, אבל אם הכתיבה והעריכה לא קולעות, זה פספוס רציני.
בעיקר אם הוא ממוקד בדמויות ופחות בעלילה כלשהי, כי הנאה מספר כזה תלויה בכמה הקורא מסוגל להתחבר ולחבב את דמויות. תודה על הסקירה. - הבריונות של היום הרבה יותר מורכבת משל פעם, ולכן לדעתי צריך גם לקחת אותה הרבה יותר ברצינות. אלימות מילולית לא פחות כואבת מפיזית, וזה תמיד אתגר לתת תמיכה אמיתית לילדים כאלה, ולטווח להם את ה-"למה" ואיך להתמודד עם זה רגשית. אבל כן, לרצות להחטיף לבריונים זה טבעי, אבל בעיקר כשזה נוגע לאלימות מילולית, אין בזה הרבה היגיון. כי מה נעשה? נחטיף למישהו בכל פעם שהוא מקלל אותנו או משהו? החיים לא עובדים ככה. זה מזכיר לי את המשפט: "סבל נגרם לנו כשאנחנו מתווכחים עם המציאות." הורה צריך להיות חזק מספיק כדי להתמודד עם הכאב של הילד שלו, להיות שם בשבילו, במקום לריב עם הבריון שלו במקומו. כי המסר שזה יכול לשלוח זה: "אני צריך שאבא שלי ילחם את המלחמות שלי." ולדעתי עדיף להיות שם עבור הילד בצורה כזאת ששולחת את המסר: "מה שקורה לי לא מגיע לי, אבל אני יכול להתמודד עם זה, כי ההורים שלי שם בשבילי." זה מאוד חשוב לילד לראות איך ההורים שלו מתמודדים עם מצב כזה, יש הורים שיגידו לילדים כאלה שם צריכים "להתחשל", יש הורים שיגידו להם שהם צריכים להבין את הצד השני ושבטח ממש רע לו בחיים, ויש משהו בשתי השיטות האלה שבהחלט יכול להועיל, אבל הן לא משאירות מקום למה שהילד באמת עובר ומרגיש, לכן בעיניי הן מזיקות. בעיניי הילדים שמתבריינים אליהם צריכים להחליט בעצם מה הם מרגישים וחושבים על זה, ואיך להתמודד עם זה. וההורים רק צריכים להזכיר להם מי הם, ולגרום להם להבין שמה אחרים עושים או אומרים להם לא צריך לשנות אותם. שזה לא הצד של "הקורבן" שצריך לעשות שינוי ולנסות לפתור את הבעיה, כי הם לא הבעיה. |
|
|
פואנטה℗
(לפני שנה ו-11 חודשים)
אלה שיטות מיושנות של מאפיה סיציליאנית.
אנחנו בעד הפתרון החינוכי השוודי (שם קוד 'נילס הולגרסון'): לוקחים בריון מצוי בגיל ההתבגרות והופכים אותו לננס. כדי לבטל את הגזרה עליו לצבור 150 שעות התנדבות בגני טרום חובה-חובה ו- 200 שעות איסוף אשפה בכביש 70 ליד שפרעם. רק ככה נקבל חזרה ילד טאטאלע וגם תרומה לקהילה. |
|
|
שוער הלילה
(לפני שנה ו-11 חודשים)
יפה מאד, אלון.
כאבתי את כאבך. נזכרתי בדון חואן. הוא מספר לקרלוס על אבא אחד שיש לו ילד בעייתי, לכיוון עברייני. דון חואן אומר לו כך: אתה צריך לשכור מישהו שיכה את הילד שלך מכות רצח. בשיא הכאב וההשפלה, עליך, האבא, לבוא ולהתערב, ולהכריע את המכה ששכרת (שהילד יראה ויבין שאבא חזק, גדול, גיבור, והוא ומגן על בנו). כעת עליך לקחת את הילד לחדר מתים, ולתת לו, לילד, לגעת בגופה כלשהי עם ידו השמאלית. גם אם הוא לא רוצה (הוא מוכה ומושפל, והצלת אותו הרגע. הוא יעשה הכל). או אז, אומר דון חואן, יתחולל בילד שינוי מוחלט, והוא יחזור אל התלם, יפסיק להתנהג ככלב מלחית. (גורמי תפוצה: משרד החינוך, הורים חדשים, הורים ישנים) שנה טובה לך, לשירך, לילדים. |
|
|
עמיחי
(לפני שנה ו-11 חודשים)
מעולה.
ומזדהה. |
|
|
נצחיה
(לפני שנה ו-11 חודשים)
באמת הכל טוב, וזה לגמרי עניין של טעם
אבל מכיר את זה שיש לך שני חברים מהקשרים שונים ואתה בטוח שהם ייפגשו ותהיה סחבקייה גדולה וזה לא קורה? אז זה סבבה לגמרי, רק מבאס קצת את מי שבאמצע (וגם אני כתבתי ביקורות גרועות ופושרות על סופרים ישראלים שחלקם חברים של חברים. בסדר, זה הסיפור כאן בשלולית הקטנטונת שלנו) |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
פואנטה יש שיקראו לזה "פדוקרטיה", אני לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך, גם אם יש אנשים שלוקחים את העניין הזה אידיאולוגית למקום יותר קיצוני
וסקאוט - גם בית הספר לא יודע בדיוק מה לעשות חוץ מטיפולים קוסמטיים, במקרה שלא מדובר באלימות פיזית של ממש. גזלייטינג לצורותיו מתחיל לדעתי כבר בגילאי 8-9, וזה יכול להיות מפחיד ובלתי נראה בדיוק (ואולי יותר) מאשר אצל מבוגרים |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
נצחיה, צ'מעי... את מאיה אני מכיר רק מהפייסבוק. אין לי טענות אליה, היא נראית לי אחלה. ולגבי הכתיבה - טעם אישי זה טעם אישי, ויש מאות אנשים ויותר שטעמם נחשב בדיוק כמו שלי שחשבו שהספר הזה מעולה.
כתבתי רק מה שאני הרגשתי
|
|
|
סקאוט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
כתבת נוגע בחלק של הבריונות. צר לי מה ששני ילדיך נוברים. גם אני הייתי קורבן של בריונות וחרם בבית הספר שנים רבות. אני מאמינה שההורים שלי חוו את הדברים באופן דומה אליך.
בית הספר של הבנים שלך בכלל לא עזרו? לא ניסו לעזור? |
|
|
פואנטה℗
(לפני שנה ו-11 חודשים)
לא כזה מנחם, בינתיים הכשלים האלה גדלים, מסתובבים וצורחים במרחב הציבורי.
גם אין צורך לחזור חזרה לנוקשה ואלים יותר, מספיק להחזיר את הסמכות ההורית ולהפסיק להשתחוות לילדים כמו לעגל זהב. |
|
|
נצחיה
(לפני שנה ו-11 חודשים)
אני חברה של מאיה וחברה (אני מקווה) שלך
ואוהבת את הכתיבה של מאיה, ואוהבת את הכתיבה שלך, וקצת חבל לי שלא מסתדרות החברויות האלה זו עם זו. אבל מאחלת לילדיך שימצאו את הרוגע והפתרון (וכן, לפעמים מה שצריך זה אבא חזק שמוכן להרביץ לבריון המתעלל, גם אם לא עושה את זה בפועל, הבריון צריך לדעת שהוא יכול) |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
כמו בכל דבר, גם כאן יש תנועת מטוטלת. הייתי מהמר שכשהכשלים של הורות מכילה-מדי יגיעו לרווייה מספקת, החברה תתקן את עצמה בחזרה למקום נוקשה ואלים יותר (או משהו בסגנון) וחוזר חלילה. זה ייקח דור או שניים.
|
|
|
פואנטה℗
(לפני שנה ו-11 חודשים)
אם כבר כאפות אז להורים.
ובטח ליועצים למיניהם שסירסו אותם טוטאלית, והתוצאה לפנינו.
נראה לי שזה מתחיל עוד מגיל שנתיים-שלוש כאשר כל התנהגות, בין אם חיובית או שלילית, זוכה לאותה תגובה: חיבוק "מכיל" ואיזה משפט שתמיד מסתיים במשהו כמו "חיים של אימא/מתוק של אבא". איך הילד אמור להבדיל בין טוב לרע אם הוא שומע אותם משפטים באותה אינטונציה לציור שצייר ולמכה שנתן למישהו? מה הוא אמור להבין מזה? ואח"כ זה ממשיך בזה ש"נזר הבריאה" אף פעם לא אשם בכלום, זה תמיד מישהו או משהו אחר, רק לא התכשיט עצמו. אפילו אם הוא נתקע בשולחן זה 'פויה לשולחן'. |
|
|
אור שהם
(לפני שנה ו-11 חודשים)
סקירה נהדרת אלון לספר שבאמת שמעתי עליו בינתיים רק שבחים.
מזדהה מאוד עם הסיפא, כשאני נתקל בבריונים (של האחיינים, וגם בעצמי בזמנו) או שומע על מקרים כמו כרמל מעודה סטייל, וכל מה שעובר לי בראש זה שאם הייתי אבא של הילדים האלו, לא הייתי יכול לעשות דבר פרט ללהרוג אותה. איזו תחושה נוראה היא חוסר אונים, וכמה חרדות יש בהורות. |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני שנה ו-11 חודשים)
טוב, קראתי את הסקירה אתמול אבל אולי זכרוני מטעה אותי.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
לא, מחברת הספר לא כתבה על עצמה, ולא כתבתי שאני כועס על כך
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני שנה ו-11 חודשים)
לא כל כך הבנתי - מחברת הספר כתבה על עצמה? גם לה יש בן אוטיסט שנרצח והיא עשתה מעשה נקמה בעקבות זאת? כי כתבת בסוף שאתה כועס על המחברת ולא היית פועל כמותה וגם מורי הזכיר זאת בתגובתו.
בכל אופן כתבת יפה, מאחל לילדיך שירגישו טוב יותר בכיתתם ולא יחוו מה שהם עוברים. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-11 חודשים)
מורי, תודה. אבל לא באתי עם המחברת חשבון. לא מופרך להניח שגם היא עשתה סובלימציה לרגשות הטבעיים שלה באמצעות הכתיבה על נושא כזה.
ראובן, אתה צודק... אבל לא רק. נדמה לי שהשאלה היא מהו תיקון העולם. מה *נכון* לעשות. בדיוק אתמול הייתה לי שיחה עם מישהי שאביה דווקא יצא להגנתה בילדותה, אבל הסטירות שהוא חילק היו בעוכריה. לא תמיד (אולי אף פעם) אנחנו מבינים מה יהיו ההשלכות של מעשינו. חני, כמו שכתבתי לראובן, זה לא חד משמעי. אם אני "אוריד" כאפה לילד שמתעלל בבני (לא כמדיניות), לא סביר שבני יהפוך להיות בבגרותו לאדם אלים. אני רק חושב לעצמי, איך הוא תופש אותי עכשיו, כשאני לא פועל מהבטן אלא בעיקר מחשב סיכונים והשלכות. בנצי, לצערי גם אתה צודק. פאלפ - נכון, בריונות זה לא רצח, ובכל זאת מרבית ההזדמנויות שלנו בחיים לא נמצאים בתחום הסנסציוני של מקרי הקיצון אלא התמודדויות ברף הנמוך של אלימות קטנה, מול בריונים, מול התעמרויות בעבודה, מול חוסר צדק. ושם עונים על השאלה מי אנחנו מתחת לקליפה. |
|
|
Pulp_Fiction
(לפני שנה ו-11 חודשים)
ביקורת מצוינת.
עם כל הכבוד אבל, המקרה שלך שונה, בריונות זה עדיין לא רצח. גם אני נתקלתי במשהו כזה עם ילדיי. וכמה אנשים עובדים על "אי שפיות" אני יודע ממקורות קרובים מאוד, אמי עבדה שנים רבות בשער מנשה במחלקה משפטית.
Having said that, 'כתום זה השחור' נהדרת. |
|
|
בנצי גורן
(לפני שנה ו-11 חודשים)
תודה אלון.
לשמחתי ילדי כבר סיימו את מערכת החינוך אבל גם אני הייתי במקום הזה. נדמה לי כי כל מי שיש לו ילדים, היה שם בשלב כזה או אחר. במערכת החינוך עוסקים בהרבה מאוד דברים לדעתי, אך הרבה חינוך לצערי אין שם. כפי שכתבה חני, החינוך הוא עלינו ההורים.
|
|
|
חני
(לפני שנה ו-11 חודשים)
בסוף החינוך הוא עלינו אלון.
אם תוריד כפה, כשהילדים שלך
יהיו הורים הם יורידו כפה. אנחנו כולנו אנשי חינוך וכל הורה הוא הכי טוב שהוא יודע. לא קראתי, זה אפילו משעשע לחשוב שאני בביתי, ובחוץ דרמות מטורפות בעיר השינה. |
|
|
ראובן
(לפני שנה ו-11 חודשים)
סקירה מעולה. היום להוריד כאפה (וצריך) זה 'לא חינוכי ופוגע בנפש'...
ומה עם קרבן ההתעמרות שנפגע? |
|
|
מורי
(לפני שנה ו-11 חודשים)
הסקירה שלך פשוט להלל. מרגישים שזה נוגע אצלך בנקודות כואבות לא מעטות ולכן ''קצת'' כעסת.
באת בחשבון עם המחברת כי בעצמך ידעת שלא תפעל כמוה.
|
36 הקוראים שאהבו את הביקורת
