ביקורת ספרותית על חנינה מאת מאיה וקסלר
ספר טוב

---

ספר שלישי בסדרת "ספרי החבורה" שאני קוראת עכשיו, אם כי זו חבורה קצת שונה, לא כזו שקשורה בזכרונות של תיכון כלשהו ולא חבורה שנוצרה תחת אילוץ גיאוגרפי,ועם זאת גם כאן מדובר בחבורה ישראלית מאוד.

בשנת 2004 עקב צירוף אירועים שכלל בתוכו פציעה שלי בפיגוע, הריון ובו חשד למום בעובר, וחברה לעבודה שעברה לידה שקטה, התגלגלתי לפורומים באתר תפוז. הכרתי אינטרנט גם קודם, אבל כמשאב לאיסוף מידע ולא כמקום חברתי. הפורומים שאבו אותי, בתקופה מסויימת אפילו ניהלתי שניים מהם, ונתנו מענה לחלל חברתי שבו סביבה פיזית שהתקשתה להתמודד עם הסיבוכים שלי ורק ציפתה להתאוששות מהירה ותפקוד חלק. כי ככה זה, אמא לילדים לא יכולה לקחת הפוגה כשיש אסיפות הורים, מסיבות ימי הולדת וכינים.

הפורום שלי התקיים תקופה ארוכה, מאוד, עד שהגיע המובייל, האתר לא השכיל לבנות אפליקציה, הגולשות עברו לפייסבוק, שם הוקמה קבוצה דומה, אבל בהינתן השמות האמיתיים זה כבר לא אותו הדבר. אנחנו כבר לא ממש זוכרות את הכינויים של אז ולהרבה מאיתנו היתה אנחת רווחה כשהאתר נסגר סופית, הוריד את כל הארכיונים שלו מהרשת וכיבה את השרתים. נכון שיש שם אלפי הודעות מושקעות שלנו, אבל לא כולן הן משהו שהיינו רוצים שנניח הילדים שלנו יקראו. כן, הפורום הוא במידה רבה ה"חבורה" שלי.

ידעתי שמאיה מהפורום רוצה לכתוב ספר. היא גם לא הראשונה ולא השניה. ידעתי שהיא גן בסדנת כתיבה, ענף כלכלי שנראה לי תמיד נסמך יותר מהכל על אשלייה וניצול חלומות של אנשים תמימים. ואז הספר יצא לאור, ואני מודה שגם הופתעתי, וגם חששתי. מאיה כותבת יפה, אני מודה, אפילו מהמם, ותמיד שילוב של הומור ציני עם אמת קורעת קרביים מצד אחד וחינניות קלילה מצד שני. אבל בואו, הודעות בפורום, ארוכות ככל שתהיינה, אינן ספר. ספר צריך עלילה, מקוריות, דמויות עגולות ומשכנעות ועוד הרבה דברים שאין לי מושג כי מעולם לא כתבתי ספר.

והבעיה היא כזאת - אם אני קוראת ספר, אני גם כותבת עליו סקירה. ואם אני כותבת סקירה, אני כותבת את מה שאני חושבת. ומה שאני חושבת לא תמיד מחמיא, או נחמד, או מאפשר להמשיך להיות חברות פייסבוק אחר כך,נניח. אז ידעתי על הספר, ואפילו לא התעלמתי מקיומו. כשהיו כאן סקירות מחמיאות באתר שלחתי לה קישורים וכאלה. לא התעלמתי, פשוט לא קראתי. זה לא דורש הרבה מאמץ, ה"לא לקרוא" הזה, כמו כל דבר פסיבי הוא פשוט אינרציה במיטבה. אבל בסוף, כשהתאספו עדויות על היותו ספר טוב הבנתי שזה לא הימור מאוד גדול וניגשתי לקרוא.

מעשה במשפחה ישראלית סטנדרטית, משפחת ביטון. ההורים אייל ושירה, שניהם עצמאים, הוא שיפוצניק וכולבויניק ומנעולן והיא קונדיטורית בעל עסק לעוגות. שירה ואייל גרים במודיעין, הבירה האפורה של השיעמום הסטנדרטי הישראלי ומגדלים שלושה ילדים בעלי שמות סטנדרטים - נעמה, אורי ותמר.

ישראל זו ישראל ולכן חשובה גם המשפחה המורחבת. לשירה אין. אמא שלה נפטרה, אבא שלה מעולם לא היה ממש בתמונה, סבא וסבתא מהקיבוץ בגליל שעזרו לה לגדול מאז גיל שמונה, נפטרו גם הם, ומאז אייל הוא המשפחה שלה. אייל בא מקריית שמונה, משפחה מרוקאית חמה אך לא גדולה, בהיותו בן יחיד שהוריו גם לא ממש מחבבים את האישה שבחר. יש לו גם חבר, צור, גם הוא קיבוצניק מהצפון, מה שאומר שבהינתן שהעולם של שירה ואייל נטרף עליהם, והוא נטרף, רשת התמיכה שלהם לא ממש גדולה. אם לא מביאים בחשבון את הפורום. זה לקח להם זמן אבל בסוף כלו כל הקיצים. אייל כתב הודעה נואשת באחת בלילה תוך שימוש בשם המשתמש של אשתו, וכוחות עזר נעורו.

מכירים לינווד ברקלי? אז תכירו את מאיה לינווד וקסלר. אנשי משפחה ממעמד בינוני אי שם בעיירה אפורה, עושים צעד אחד מוטעה ומגלים בטעות עולם תחתון עשיר וסוער ממש מתחת לפינה. שירה מגיעה לכלא, לחמש עשרה שנים, אייל נשאר במערכה עם הילדים, עם נעמה שלא מוכנה לדבר, עם תמר שקשה לה, עם לקוחות שלא משלמים, והורים שמוכנים לעזור לו לסדר גט מהיר. הניסיונות להביא לחנינה של שירה עוברים בהרבה מקומות מפתיעים, לא תמיד אמינים, אבל הכתיבה זורמת ונותנת עניין.

אני הייתי מסתדרת יפה בלי הכותרת "שירה/אייל" שנתנה הנוצאה בראש כל פרק. הקולות שלהם, שניהם בגוף ראשון, מובחנים מספיק ולא צריך האכלה בכפלית כזאת. הייתי גם מוותרת על הסמל מנעול אצל שירה ומפתח אצל אייל, והאמת גם נמנעת מלתת לו מקצוע של מנעולן בסמליות כל כך שקופה. כמו כן נאמנה לערכיי אומר שהספר טיפה ארוך מדי, שזה אומר יותר מ-500 עמודים. אבל 4.5 כוכבים אפשר לתת לו בוודאות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על חנינה